יום ב ל' בכסלו
11:03
פרשת ויגש
א. "וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ"
"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ". יש לדקדק בלשון חכמינו: 'לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא', מה באו להורות בהדגשה זו, הנראית מיותרת כביכול. "אדם" ראשי תיבות: א'פר, ד'ם, מ'רה- מעפר בא אל עפר ישוב, אל מקום הרמה והתולעה. ואילו הוא בשלו: מתגאה על הבריות, ורודף אחר חמדת עולם הזה, עד ששוכח את בוראו אשר עשה ועושה לו תמיד טובות בלי סוף, בכל עת ורגע ובכל נשימה ונשימה! אין לך "לימוד מוסר" גדול מזה, כשמסתכל האדם על עצמו, ויודע להשיב אל לבבו, את מיעוט ערכו כי הוא בשר ודם. וזהו מה שאמרו: הקב"ה יוכיח את האדם 'לפי מה שהוא', יוכיח אותו על שלא הסתכל והתבונן להביט בעצמו, בכל שפלותו ועצם מציאותו הבזויה. עוד ניתן לפרש: הקב"ה אינו מחייב את האדם להידמות לבעלי מדרגה גבוהה או נמוכה יותר ממנו גם לא למבוגרים וצעירים ממנו בשנים. ולטובת האדם הוא, שאין מביאים לו ראיה מהנהגותיהם הטובות של אנשים גדולים ממנו, אשר למרות רוב השנים שעברו לא הספיקו לעשות עוונות כמו שעשה הוא במעט שנותיו, כמו"כ אין מוכיחים לו מבני אדם קטנים ממנו, איך שהספיקו במעט שנותיהם להרבות במצוות ובמעשים טובים יותר ממנו. אשר לכאורה הם דברי הוכחה חודרים מאוד. אך הקב"ה אינו מבקש להגדיל אשמתנו, ולדון אותנו ביחס של אחרים שאינם דומים לו ממש. כאמור משפט כזה היה פועל רבות לרעתנו, אלא הקב"ה מוכיחנו, ממנו בעצמנו, ולהראות לנו כי כל אחד ואחד מאתנו "לפי מה שהוא", אף ביחס האדם אל עצמו בלבד, אינו מסוגל לעמוד בתוכחתו. (אדרת אליהו)
ב. "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה"
עתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני אלקים לפניכם" מה שני דברים מבקש יוסף מאת אחיו: א. אל תעצבו. ב. אל יחר בעיניכם. אולם בדרך כלל, העצבות והכעס הם דברים סותרים אחד את השני. בכדי להבין את כוונתו של יוסף עלינו להתבונן מה עלולים אחיו לחשוב ברגע זה שהם מתוודעים אל אחיהם יוסף החי ושולט בכל ארץ מצרים. תגובתם אכן עשויה להיות סותרת: מצד אחד, כאשר הם רואים מול עיניהם את אחיהם יוסף, בקדושתו ובצדקותו –למרות שהוא חי בתוך ערוות מצרים- הם "נבהלו מפניו", מחמת קדושה נוראה זו, כפירוש רבינו האלישך ז"ל- שהיכרו בפרצוף הפנים שלו כי איש קדוש וטהור הוא. דבר זה עלול להביאם לידי עצבות, האיך יצאה הדבר  מתחת ידם, אשר שלחו ידיהם בקדוש ה'. מצד שני, דווקא כעת כשנתגלה מעמדו הרם של יוסף, הדבר מביא אותם לידי חשש כבד בלבם, פן יהיה נקם בלבו של יוסף על המעשה אשר עשו עמו. כעת עלולים כל האחים לכעוס על עצמם מדוע הסכימו לעצתו של יהודה ולמכור אותו למצרים. שמא מוטב, היה להרוג אותו ולהינצל בוודאות מאפשרות נקמתו. אך יוסף הצדיק מתכוון להפיג את חששותיהם, תוך שנותן נימוק לדבריו: אל תעצבו-'כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם', עליכם לשמוח במקום להצטער, שהרי "אלוקים חשבה לטובה" באופן שלא יצא קלקול מתחת ידיכם. כמו כן 'אל יחר בעיניכם'- 'כי מכרתם אותי הנה', אין לכם לכעוס על עצמכם, שהרי לא טעיתם כלל וכלל במה שמכרתם אותי 'הנה', לארץ מצרים. כי מבחינת ההיגיון והשכל לא יתכן בדרך הטבע כי העבד ירים ראש עד שימשול וימלוך, ואין שום הבדל בין זה לבין להרוג אותי לגמרי. אם כן, אתם מצדכם עשיתם כמתבקש, אלא שהקב"ה סיבב מה שסיבב למעלה מכל דרכי הטבע. (אדרת אליהו)
א. "אין לך חביב בכל הגוף כעין"
ב. "החכמה מאין תמצא- ואיזה מקום בינה"
ג. "לפני הנשואים פקח שתי עיניים, ולאחר הנשואים עצום עין אחת"