יום ה כ"ח בסיון
14:57
פרשת בהעלותך
א. "וכי תבאו מלחמה בארצכם" (י, ט)
לכאורה, היה צריך להכתב "כי תבוא מלחמה" או "כי תהיה מלחמה", שהפסוק מדבר על המלחמה שתתרחש מעצמה ומדוע ננקט לשון "כי תבואו" דמשמעותו שהעם יעורר מלחמה. ואפילו אם נאמר שכוונת הכתוב באמת לדבר על מצב שעם ישראל הוא זה שיוזם את המלחמה – עדיין היה צריך להכתב "כי תבואו למלחמה" או "כי תעשו מלחמה" וכדומה. אך "כי תבואו מלחמה" הוא לשון שאינו עולה בקנה אחד עם כללי הדקדוק.

כדי להבין את עומק כוונת הכתוב, עלינו להקדים ולהתבונן בברכותיו של יצחק אבינו ע"ה ליעקב ועשיו. יצחק מברך את עשיו "על חרבך תחיה" וליעקב הוא אומר: "הקול קול יעקב והידים ידי עשיו". ודרשו רבותינו: "בזמן שהקול קול יעקב – אין הידים ידי עשיו" (בראשית רבה סה, טז). ולכאורה, היה צריך להכתב "בזמן שהקול קול יעקב – אין החרב חרבו של עשיו", שהרי זו היתה ברכתו של יעקב לעשיו, "על חרבך תחיה". קושיה זו ניתן לישב על פי משל מופלא המובא במדרש. עגלה מלאה קרדומות לטושות עברה ביער, ראו עצי היער את גודל כלי המשחית ונרעדו מאד, שחו אחד לשני: הקיץ הקץ על היער, כי מי יוכל להתמודד עם להבים משוננים שכאלו. אמרה להם אלה זקנה אחת: אל דאגה, כל זמן שלא יבגוד בנו אחד מעצי היער להיות לבית יד לקרדומות האלו – אין הם יכולים לשלוט בנו, כי הקרדום ללא הבית יד שלו – חסר כח הוא, ע"כ דברי המדרש.

לפי זה נוכל לפרש את דברי יצחק אבינו, שכך אמר ליעקב: אמנם חרבו של עשיו תשאר גם כאשר יעסוק יעקב בתורה, אבל הידיים – הבית יד של החרב וכמו כן גם ידו של עשיו עצמו אשר רוצה לאחוז בחרב – לא יתקיימו, כך שהחרב תשאר ללא שימוש. ולכן כפל יצחק את דבריו, בזמן שהקול – קול יעקב, כלומר שיעקב משמיע את קולו פעמיים, שהוא לומד את התורה שבכתב והתורה שבעל פה, אין הידים ידי עשיו, כלומר שחסרים לעשיו שתי הידים, הבית יד של החרב וידו שלו המחזיקה בחרב. כעת נוכל להבין מדוע כתבה התורה את לשון "כי תבואו", ללמדנו שאת המלחמה מביא העם על עצמו ע"י הרפיון בעסק התורה, שכיון שאין הקול קול יעקב – הידים ידי עשיו רח"ל. אמנם עדיין לא התישב לנו מדוע לא נכתב "כי תבואו למלחמה" שתהיה לכך משמעות גם על פי פשוטו של מקרא, וכדי להבין זאת נצטרך להקדים הקדמה נוספת, וכדלקמן. כתבנו לעיל שכאשר אין הקול קולו של יעקב אז הידים ידי עשיו. ברם, האם שייך שלא יהיה נשמע קולו של יעקב? הלא הקב"ה הבטיחנו שלא תשכח התורה מפי זרענו עד עולם (שבת קלח, ב). אלא שכוונת יצחק אבינו היתה שקולו של יעקב צריך להשמע בקביעות ולא זעיר פה וזעיר שם, והבטחת הבורא שלא תשכח התורה, היא רק שלא יפסיקו ללמוד כליל, אך עדיין יתכן שהלימוד יהיה לימוד ארעי בלא קביעות והתמדה, ולכן התורה נמשלת ללחם, שכמו שדרשו חז"ל מהפסוק "לכו לחמו בלחמי" (בראשית רבה ע, ה). שאת הלחם אוכלים בקביעות ולשובע, ולא מעט ובדרך ארעי. והנה אם נהפוך את אותיות לחם תצא המילה מלח, שהיא ההיפך מן הלחם. את המלח אוכלים מעט, כי אם ישימו מלח רב בתוך התבשיל – אין אדם יכול לאוכלו. וכן אוכלים את המלח שלא לשובע אלא בתערובת של תבשילים אחרים. וכך היא גם הנהגת התורה, שכאשר מקיימים את רצון הבורא ממשילים את התורה ללחם הנאכל לשובע ובקביעות, אך כאשר אין מקיימים רצונו יתברך ממשילים כביכול את התורה למלח הנאכל שלא על השובע ומעט מעט. לאור הדברים הללו מתפרשים דברי הפסוק בפרשתינו כמין חומר. "כי תבואו מלחמה" כלומר שעם ישראל יגרום למלחמה ע"י כך שההנהגה שלו בלימוד התורה תהיה בבחינת "מלח-מה" – דהיינו מעט מלח, ההיפך הגמור מרצונו יתברך שילמדו את התורה באופן של לחם רב, וזו תהיה סיבת המלחמה. ועל כך אומרת התורה: "והרעתם בחצצרת", כלומר: שישובו לפני הבורא ע"י זה שיקראו בפרשת התוכחה שבה מפורשים צ"ח צרות (-חצצרות) הבאות על ראשם של אלו העוזבים את דרך ה', וע"י כך יהיה להם שברון לב וישובו בתשובה שלמה. (בן איש חי)
א. "אין הנדיב מקנא"
ב. "אדם שמצבו רע- רק מעטים יכרוהו: בבת אחת נעשים כל מכיריו קצרי ראיה"
ג. "ההצלחה היא כמו סולם, אי אפשר לעלות כשהידים בכיסים"