יום א כ"ט בתמוז
21:55
פרשת בלק
א. "וישלח מלאכים אל בלעם" כב, ה
תלמידיו של בלעם הרשע, יורשים גהינום ויורדים לבאר שחת, שנאמר:”ואתה אלוקים תורידם לבאר שחת, אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך" (תהילים נה. אבות ה, יט). בפירוש רבינו עובדיה מברטנורא על המשנה, כתב בזה הלשון:”אנשי דמים- בלעם איקרי (נקרא) 'איש דמים', שהפיל בעצתו עשרים וארבעה אלפים מישראל". מתוך דבריו נבין, שפירש את דברי הפסוק "אנשי דמים ומרמה" על בלעם בעצמו ולא על תלמידיו. ויש להבין, מדוע הכתוב קורא לבלעם "אנשי דמים" בלשון רבים, ולא "איש דמים"? דבר נוסף הטעון ביאור, היכן מצאנו שבלעם היה גם "איש מרמה"? ויש לבאר, על פי מה שנמצא כתוב בכתבי האריז"ל, שלבן הארמי התגלגל בבלעם הרשע. ולאור דבריו מתיישבות קושיותינו כמין חומר, בלעם נחשב גם ל'איש מרמה', וזאת לאור "הנסיון" שצבר בכך בגלגולו הקודם כשהחליף את משכורתו של יעקב עשרת מונים, וגם נקרא 'איש דמים' בגלגול העכשווי, שהרי בעצתו נהרגו עשרים וארבעה אלף איש מישראל, ובנוסף על כך גם לבן הארמי היה 'איש דמים' כמו שאנו אומרים בהגדה, “שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל". כעת נוכל גם להבין מדוע בלעם נקרא "אנשי דמים" ולא "איש דמים", שהרי בבלעם היו מורכבים שני אנשים שונים שביחד ניתן לקרוא להם "אנשי דמים ומרמה".  (ברכת אבות)
ב. "מה טובו אהליך יעקב משכנתיך ישראל"
כדי להבין את עומק כוונת הפסוק, נקדים לבאר מדוע ניתנה התורה לישראל דווקא בהיותם במדבר ולא לאחר שנכנסו לארץ ישראל. והנה, לימוד התורה הוא עסק הדורש שלוות הנפש וכובד ראש מיוחדים הנמצאים רק בהיות האדם שוכן בביתו ולא חסר לו מאומה, אך כאשר האדם נמצא בדרך והוא גולה ממקום למקום, אין לו את ישוב הדעת הנצרך כדי להבין את עומק דברי התורה. ולכן דווקא במקום זה קיבלו בני ישראל את התורה, שבכך הם הכריזו קבל עם ועולם שעל אף כל הקשיים הם לומדים את התורה במסירות נפש. כעת נוכל להבין את כוונת הכתוב, שבלעם משבח  את ישראל באומרו: "מה טובו אהליך יעקב"-מה טובים הם האהלים הארעיים שבנה יעקב לעצמו במדבר, שאף באותם אהלי ארעי הוא נוהג מנהג "משכנות ישראל", כאילו הוא כבר נמצא במשכן הקבע שלו ואין דבר הטורד אותו מללמוד. כך גם ניתן לפרש את דברי שלמה המלך בשיר השירים (ז, ב): "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, חמוקי ירכיך כמו חלאים" - מה יפה ההליכה שהלכו כלל ישראל במדבר, שחרף כל טרדותיהם הם עסקו בתורה בעודם בדרך. ותורה כזאת נקראת 'תורה נדבה', שעל אף שיכלו לפטור את עצמם מן הלימוד ע"י שיאמרו שאין להם כרגע את ישוב הדעת המתאים, בכל זאת נדבה רוחם אותם לעסוק בתורה, ועל כך הם זכו לתואר "בת נדיב". וממשיך הכתוב ואמר: "חמוקי ירכיך"- התורה שלמדתם במדבר "כמו חלאים מעשה ידי אמן" – הרי היא כתכשיטים מופלאים העשויים בידי אומן לקישוט נפשכם. ולזה התכוון דוד המלך ע"ה באומרו "אשרי תממי דרך ההולכים בתורת ה'" (תהלים קיט, א) - אשרי האנשים שהשלמות שלהם מתבטאת בדרך, ע"י כך שהם עוסקים בתורת ה' גם בהיותם מטלטלים בדרכים ממקום למקום כי כך הם מוכיחים את מסירותם לתורה הקדושה (בן איש חי)
ג. "ויאמר בלעם אל האלקים בלק בן צפר מלך מואב שלח אלי"
יש להבין, מדוע היה על בלעם לפרט שאותו בלק בן ציפור הוא "מלך מואב"? והלא ידוע ומפורסם שבלק מלך במואב. ונראה לומר, שבלעם חשש שמא הקב"ה יתמלא עליו כעס על שאמר לשליחיו של בלק "לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר", שמתוך כך נראה שהוא חשב שיש אפשרות שה' יתן לו רשות לקלל את ישראל, והלא עם ישראל הם בניו החביבים של הקב"ה, ומי יודע לא יכעס עליו הבורא ויענישו על עצם מחשבתו להזיק לעם הנבחר. וכדי להנצל מזעם הקב"ה, בא בלעם כעת לפרש מדוע בכל זאת חשב שיתכן שהקב"ה יסכים לשליחותו, וכך טען: הלא בלק בן ציפור הוא "מלך מואב", וידוע הוא שלב מלכים ביד ה', וא"כ- אם עלה ברצונו של בלק להלחם בישראל, בודאי מה' היתה זאת, ואין שום מניעה להשתתף בדבר. באופן אחר ניתן לתרץ את שאלתינו, על פי מה שאמרו חז"ל במסכת קידושין (לט ב) שאין לאדם לסמוך על הנס במקרה שהדבר כרוך בסכנה מוחשית, ולומדים  זאת משמואל הנביא ע"ה, שכשאמר לו הקב"ה "לך ומשח לבן ישי" ענה לו שמואל: "איך אלך, ושמע שאול והרגני" (שמואל א טז, ב). הרי שמאחר שמצוי הדבר שמלך יהרוג את מי שימליך אחר תחתיו, לא סמך שמואל על הנס ולא רצה למשוח את דוד. וכך גם אמר כעת בלעם אל האלקים: הרי בלק בן ציפור "מלך מואב" הוא זה ששלח לקרא לי, וכיצד איפוא אני יכול לסרב, והלא קרוב הדבר שיהרגני, וא"כ איני יכול לסמוך על הנס, וחייב אני להענות לבקשתו לקלל את ישראל. (אדרת אליהו)
א. "ההצלחה היא כמו סולם, אי אפשר לעלות כשהידים בכיסים"
ב. "האדם נברא להבין ולהשכיל"
ג. "הרכילות אהובה והרוכל שנוא"