יום ו ח' באב
02:24
פרשת מטות/מסעי
א. "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה'"
פרשת מטות נפתחת בחוקי הנדרים אותם מנחיל משה-רבנו לראשי מטות בני-ישראל, ארבע-עשרה פעמים מופיעה המילה "נדר" על הטיותיה השונות בפרשה והחוקים מפורטים כיצד יש לנהוג בכל מקרה ומקרה של נדירת נדר, ובכך מבהיר עבורם את חשיבות ועוצמת הנדר אשר נושא האדם בפיו. ונשאלת השאלה מה החשיבות שנזקקה התורה לשישה-עשר פסוקים בנושא דיבור והבטחה שמעלה האדם בהבל פיו?

בספר בראשית פרק כח פסוק כ מוצאים אנו את יעקב-אבינו נודר נדר: "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר"; מבקש בקשה: "אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי"; ומבטיח תמורה: "וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ"; ושלושה פרקים לאחר מכן, בפרק לא פסוק ג, מוצאים אנו כי בקשתו נשמעה ונענתה: "אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ".

ובפרק יז מצינו: "אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" אומר ה' לאברהם-אבינו - אמר 'התהלך' ולא 'הולך', משום שההולך - למטרה מסויימת הוא הולך, יש לו רצון ונטיה להגיע למקום כלשהו, בעת שה'מתהלך' אין בו רצון וכוונה להוסיף לעצמו משהו בקצה הדרך, אלא מסתפק הוא בקרבתו אל השם. ועוד אמר קהלת "עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז, כט) שהאדם כמו קו ישר המתחבר אל בוראו, וזאת דרכו ללכת בה, ולא יצייר בעיני רוחו רצונות העולם ודברי הבל, "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז, יא) אלא התהלך לפני והיה תמים. שכאשר עוסק האדם בדברי העולם נוטה הוא מדרך הישר ומתחיל לצייר בדמיונו את רצונותיו, וסוטה הוא ימין ושמאל, בין היו אלו מאווים אליהם הוא מתאווה ובין היו אלו רצונותיו לשפר מעמדו או להוציאו מבור אליו נקלע, ואינו הולך בקו-הישר ומבקש רצונותיו שיתקיימו. וכי יש בכוחו של האדם לשנות דרכו בעולם בהבל פיו?

ונחזור אל פתיחת ספר בראשית, וכיצד נברא העולם, האם בפעולה מן הפעולות או שמא בעבודה כלשהי? "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר", "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם", "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד... וַיְהִי-כֵן" וכד'; האלוהים אומר 'יהי אור' ויהי אור, ובאמרתו היה העולם. ומה לו לאדם שחשיבות דיבורו ואוויר פיו תשאנה תוצאות כאילו קנה יכולות אלוהיו? ועל כך כבר אמרו חכמינו: "מה הקב"ה נקרא רחום - אף אתה היה רחום; הקב"ה נקרא חנון - אף אתה היה חנון; הקב"ה נקרא צדיק - אף אתה היה צדיק; הקב"ה נקרא חסיד - אף אתה היה חסיד".

באה התורה בפרשת מטות ומלמדת אותנו את כוחם של הנדר והדיבור, ומפרטת את חומרתם למען יזהרו באשר הם נודרים ומבקשים לעצמם, שלכל דיבור יש מחיר. שהרי דרכו של האדם בקו ישר היא "עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם יָשָׁר", אם יואיל ללכת בדרך זו והיה אלוהיו עמו, אך לאדם "חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" ורצונותיו כולם בדברי הבל העולם, ובכל זאת נתן לו הקב"ה אפשרות לשנות דרכו, ואף בדרך מופלאה, ביכולת הדיבור בלבד. על כן ישים האדם לב לכוחות לשונו, יחשוב היטב ויעשה בהם דברים ראויים, ויזהר הוא מאלה אשר אינם מודעים ומדברים דברי בלע כלאחר-יד "נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִם אֶשְׁכְּבָה לֹהֲטִים בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה" (תהילים נז, ה). שידע האדם כי בכוחות וביכולות הבל פיו לשנות וליצור מציאות חדשה, ולא כדרכם של אלה החושבים שהדיבור מה-הוא ואינם מקפידים בלשונם. ולכך כתב הרמב"ן באגרתו: "וְטַהֵר רָעֲיוֹנֶיך וַחֲשֹׁב הַדִּבּוּר קֹדֶם שֶׁתּוֹצִיאֵנוּ מִפִּיךָ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה כֹּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ בְּכֹל דָּבָר וְדָבָר וְלֹא תֶּחְטָא וּבַזֶּה יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶׂיךָ וּמֵחַשָּׁבוֹתֶיךָ יְשָׁרִים". (ש"ש)
ב. "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" לא', ח'
יש להבין, איזה תועלת תצמח לנו מכך שנדע  שהרגו את בלעם? דבר נוסף יש לשאול: מדוע באמת נהרג במיתה משונה וקשה  כזו, האם לא היה ראוי שתתגשם משאלתו שביקש "ותהי אחריתי כמוהו" לאחר שזכה ובירך את ישראל? כדי להבין הדברים דבר דבור על אופניו, נקדים לכך משל: מעשה באיש אחד בור ועם הארץ, אשר לא שיג ולא שיח לו עם כל דבר שבקדושה, מימיו לא הלך לבית–הכנסת, ואם כבר הלך- הגיע כאשר אחזו הקהל באמצע התפילה. לימים נשא אותו אדם אשה משכלת על דבר ה', ממדינה אחרת, וילך לגור בארצה. בשבת הראשונה לשהותו בארצה של אשתו החליט בדעתו שראיו לו להשכים וללכת לבית- הכנסת, לכבוד השבת הראשונה שבה הוא שוהה בעיר ההיא. הלך האיש לבית-הכנסת והגיע כאשר התחילו הקהל לומר הפסוקים "ה' מלך" וגו', וכמנהג בני ספרד - קמו כל הציבור על רגליהם כשאמרו תיבות אלו, הביט האיש סביבותיו כמנסה להבין על מה ולמה קמו כל העם על רגליו, ולא מצא שום סיבה הנראית לעין, הסיק אותו עם הארץ בליבו: אין זאת אלא שלכבודי קמו, מכירים הם בערכי והחליטו לחלוק לי כבוד. מדושן עונג פסע לו האיש מעדנות עד לכותל המזרח, והתיישב לו ב... בכסאו של רב העיר, כיאה לאדם מכובד שכמותו. והנה אך התיישב לו על הכסא, גמרו הקהל לומר את פסוקי "ה' מלך" והתיישבו גם הם איש במקומו. אם עד עכשיו היה איזשהו ספק בליבו של האיש אם באמת קמו הקהל לכבודו,כעת הוא-כבר היה בטוח בכך, הלא כל הקהל קמו כשהוא נכנס והתיישבו כאשר ישב על כסאו, לא תתכן סיבה אחרת לקימתם ולשבתם אלא לכבודי- חשב האיש. לא עברו אלא רגעים מועטים ורב העיר נכנס לבית הכנסת, מיד ניגש השמש לאותו יהודי  ואמר לו שימחל בבקשה ויפנה את כס הרב, סר וזועף קם האיש מהכסא המכובד והלך אחר השמש, השמש הוביל אותו אל המקום המתאים לו,אי שם בירכתיים. הביט אותו אדם סביבותיו וראה כיצד רב העיר נכנס לבית הכנסת, והנה, לרב לא חלקו כבוד כל-כך גדול כמו שחלקו לו, כאשר הוא נכנס לבית הכנסת  קמו כל הקהל כאיש אחד על רגליו ואילו לרב- קמו רק האנשים שהרב עמד בסמוך אליהם, את חרונו של אותו  האיש לא ניתן לתאר במילים, כיצד זה העיז אותו שמש עז פנים להתחצף אליו כל –כך, והלא בעיני כל בני המקום הוא גדול בהרבה מהרב, וכיצד זה את הרב מושיב השמש בכותל המזרחי ואותו בסוף מערב. חזר האיש לביתו וסיפר לאשתו את כל אשר קרהו, איך שכל הקהל יצא מגדרו לכבד אותו ואיך השמש זלזל בו לעיני כל מעריציו, הוא כבר שקל לצוות ל'קהל עדתו' לפטר את השמש ממשרתו... אשתו שפיקחית היתה, שאלתו בחכמה: כאשר השמש הוביל אותך לכותל מערב, האם גם אז קמו כל הקהל על רגליו לכבודך? חשב האיש קמעה וענה לה: אכן, לא קמו, אינני מבין מדוע באמת, מה ההבדל בין כניסתי לבית הכנסת להליכתי לכותל מערב? אז אמרה לו האשה, אין זאת אלא שלא לכבודך קמו כל הקהל שנכנסת, אלא שבסדר התפילה אחזו בפסוקי "ה' מלך" והיו צריכים לעמוד, ועד שהגעת למקומך סיימו הפסוקים ולכן חזרו והתיישבו, אכן סיכמה האשה את דבריה- הוכיח סופך על תחילתך,שלא לכבודך קמו אלא לכבוד  התפילה.

כך גם נפרש בעיינינו, בלעם סבור היה שחשוב הוא כמשה רבינו עליו השלום- על משה נכתבו פרשות בתורה, וגם על בלעם נכתבה פרשת "מה טובו אהליך יעקב",אך התורה סתרה את טענתו בגלותה באיזה דרך בזויה נהרג בלעם, ואף ברכותיו על עצמו לא התקימו, שהוא איחל לעצמו שיהא אחריתו כאחרית ישראל, אך למעשה ישראל- עושה חיל ואילו את בלעם הרגו לפי חרב. ובכך כאמור, הוכיח סופו של בלעם  על תחילתו, שלא לכבודו הניחו לו פרשה שלימה בתורה, אלא לכבודם של ישראל, לומר שגם נביאי אומות העולם מודים בעוצם הכבוד והמעלות שינחלו ישראל באחרית הימים. (משל ונמשל)
ג. "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה"
התורה באה ללמדנו כיצד זוכים לכך שהקב"ה ימלא את משאלות לבו של אדם עוד קודם שיקרא אליו, וכך אומרת התורה "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" - אם חפץ אתה שלא תצטרך לצפות וליחל לקיום דברי בקשותיך, "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה"! ישמר אותו אדם על פיו שלא יוצא ממנו דיבור אחד לבטלה, אלא יקיים את כל הבטחותיו, בכך מכבד הוא את דיבורו ומידה כנגד מידה, אף הקב"ה מכבדו בכבוד הנזכר, שלא יצטרך להוציא מפיו משאלות לבו, אלא טרם יקרא - השם יענה. (בן איש חי)
ד. "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם"
"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם--עַל-פִּיה'; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם", כתב המגיד מדובנא ז"ל, אדם שבורח מהאוייב ואינו יודע איפוא בורח אם למקום טוב או להיפך, העיקר אצלו הבריחה וההתרחקות מהאוייב, לכן חושב בכל תחנה ותחנה שמתרחק מהאוייב. אבל היודע שהוא הולך ומתקרב למקום טוב, אזי הוא חושב מתי יגיע למקום, ולא חושב כמה הוא מתרחק מהאוייב, אותו הדבר פה, ישראל יצאו ממצרים חשבו שבורחים מהאוייב ולא ידעו את טובת הארץ שלפניהם, ארץ זבת חלב ודבש, ארץ שמכפרת עוונותינם, ארץ שמאריכים ימיהם עליה שנאמר "למען ירבו ימיכם", וזהו שכתוב "מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם"חשבו רק כמה מסעות נתרחקו ממקום שיצאו, אבל משה ראה את מה שלפניו כי טובה הארץ מאד מאד, לכן כתוב "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם", דהיינו עוד כמה מסעות יש לפניו עד שמגיע למחוז חפצו. (אהבת חיים)
ה. "צוה ה' לתת את הארץ בנחלה בגורל לבני-ישראל"
"ויאמרו את אדני צוה ה' לתת את הארץ בנחלה בגורל לבני-ישראל". התורה מספרת כאן, שראשי האבות למשפחת מנשה, באו בקושיה אל משה: מצד אחד ציוה ה' לחלק את נחלת הארץ בין שבטי ישראל באופן שחל איסור על כל שבט להשיג את גבולו של שבט אחר, מצד שני ציוה ה' לתת חלק מנחלת שבט מנשה לבנות צלפחד. וא"כ וכול להווצר מצב שבנות צלפחד ינשאו לאנשים משבט אחר, ואז נחלתן תעבור לבעליהם שאינם משבט מנשה, ונמצא שנגרע מנחלת שבט מנשה. וענה להם משה על פי ה', שלא ינשאו בנות  צלפחד אלא לבני שבטם ובכך תפטר הבעיה של העברת הנחלה לשבט אחר כשנשים עינינו לדייק בלשון הפסוקים, נמצא שיש בהם כמה מילות יתר, לדוגמא: כאשר מרצים ראשי האבות את טענתם לפני משה, הם אומרים "את אדוני ציוה ה' לתת את הארץ בנחלה בגורל בני ישראל", למאי נפקא מינא אם ה' ציוה לתת זאת בגורל או על פי דרך אחרת? כך גם בהמשך דבריהם: "ונגרעה נחלתן מנחלת אבותינו ומגורל נחלתנו יגרע", גם כאן לכאורה מיותר להזכיר את ענין הגורל, והיה עליהם לומר ומנחלתנו יגרע. ועוד, שכל הקטע הזה נראה כמיותר, שהרי אך לפני רגע הם אמרו "ונגרעה נחלתן מנחלת אבותינו", ולאיזה צורך הוסיפו את המילים "ומגורל נחלתנו יגרע", בכדי לישב את הקושיות הללו, נקדים להביא את מה שכתב בספר "דברי גאונים" המביא שאלה שנשאלה אודות שני אחים שסיכמו ביניהם לחלק את הנכסים שקבלו בירושה מאביהם על פי הגורל, ולאחר מכן היה מי שרצה לערער על תקפות החלוקה, וכתב שם: שאין רשות לשום אדם לערער על הנעשה בגורל, שאין הגורל אלא על פי שמים, שנאמר: "על פי הגורל תחלק נחלתו" (במדבר כו- נו) והעובר על הגורל כעובר על עשרת הדברות!! וכך ביאר הגאון בעל חוות יאיר, שהגורל נעשה על פי השגחה העליונה, ולא שייך שיפול קלקול בחלוקה הנעשית על ידו. לאור זאת נוכל להבין את עומק כוונתם של ראשי האבות, ובכך ניישב את השאלות ששאלנו בתחילת המאמר על אריכות לשון הפסוקים. ראשית הם טענו, שהקרקע היא נחלת אבותיהם ואם רוצים להפסידה, ולכן אסור לבנות צלפחד להנישא לבני שבט אחר, כי אז "מנחלת אבותינו יגרע". ובנוסף על כך הם חיזקו את טענתם באומרם שקיים גם איסור חמור לערער על חלוקה הנעשית על פי הגורל. והנה ה' ציוה למשה "לתת את הארץ בנחלה בגורל לבני ישראל". ואם תעבור הנחלה לשבט אחר, יש בכך משום ערער על מעשה הגורל, הדומה בחומרתו לערעור על עשרת הדברות. ולכך הדגישו ראשי השבטים ואמרו "ומגורל נחלתנו יגרע"- נחלתנו שנחלנו על פי הגורל היא זו שעומדת להגרע, ולכך בודאי שיש למנוע את הדבר בכל תוקף. (בן איש חי)
ו. חשיבותה של תפילת הרוצח
בהמשך הגמרא במסכת מכות שם, מובאת שיטה מחודשת ביותר, שלא די שאמותיהם של הכהנים היו מבקשות מן הרוצחים שלא יתפללו על בניהם שימותו, אלא היו גם שוטחות את בקשתם לפני הרוצחים הללו שיועילו להתפלל לפני הקב"ה שלא ימותו,ממש כדרך שבאים לבקש מלפני הצדיק שיתפלל עבור החולה שיחיה ויארך ימים. והוא דבר פלא, מה ראו לבקש דווקא מאותו רוצח מאוס שיתפלל עבור הכהן? אם ברכות הן מחפשות, היה עליהן לפנות לצדיקי הדור שיתפללו על בניהם! ונראה לומר, שלתפילת הרוצחים היתה סגולה מיוחדת להמליץ טוב על הכהן, כי הרי מה אלו הרוצחים הנחותים, לא חסו על עצמם וביקשו את אריכות ימיו של הכהן, אף שיהיה זה על חשבונם, שהם יצטרכו לשבת יותר זמן בערי המקלט, קל וחומר הקב"ה, שהוא א-ל טוב וסלח, ואין לו כל הפסד באריכות ימיו של הכהן, שיעניק לו חיים ארוכים וטובים. (בן יהוידע)
א. "כל המגביה עצמו – הקדוש ברוך הוא משפילו"
ב. "מעט מן האור, דוחה הרבה מן החושך"
ג. "אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה, וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה"