יום ו ב' בתשרי
12:58
פרשת נצבים/וילך
א. הברכה והקללה
"והיה כי יבואו עליך על הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה’ אלקיך שמה”, בספר דברים הוזכרו הברכות והקללות שבתורה, הרב חיד”א הביא כי מספר האותיות שישנם “בקללות” שאמר משה רבנו ע”ה הם תרע”ו 676 אותיות, כמניין “רעות”, וכלשון הכותב ומצאוהו רעות רבות וצרות (דברים ל”א י”ז) ולכן אמר בתהילים (לד-כ) “רבות רעות צדיק ומכולם יצילני ה’”, היינו, משה רבינו אמר רבות “רעות” הם הקללות, אבל הקב”ה יצילנו מכל אלה ויהפוך ה’ אלוקיך לך את הקללה לברכה, וכיצד? שמו של הקב”ה הוזכר בין אותם הקללות עשרים-וששה פעמים, העולים יחד לחשבון תרע”ו (שם הויה בגימטריה=26, נכפיל בעשרים ושישה והתוצאה 26x26=676) והקללה הופכת לברכה. (בן איש חי)
ב. תשובה ומעשים טובים
ההכללה הזאת "תשובה ומעשים טובים" דרושה הסבר, שהרי 'מעשים טובים' הם דבר תמידי, השייך בכל עת ורגע, ואילו 'תשובה' היא מעיקרה תוצאה מהחטאים שהאדם עבר, ורק כאשר נכשל בעוון מסוים עליו לשוב בתשובה. ובכל זאת הם כלולים יחד. בנוסף על כך, יש להבין את עצם המאמר, הרי ידוע שה"תשובה" היא תוצאה ישירה של היראת שמים של האדם- יראת העונש או יראת הרוממות- ואילו מדברי הגמרא ניתן להבין כי התשובה נובעת דווקא מחכמתו של האדם; "תכלית חכמה- תשובה". נראה להסביר זאת על פי הנהגתו הידועה של רבינו סעדיה גאון ז"ל, המיוסדת על מעשה שהיה: רבי סעדיה הזדמן פעם אחת לעיר מסוימת ונתארח אצל בעל-בית מכובד. בכל יום שנשתהה בביתו הגדיל הלה לכבדו יותר ויותר. אם ביום הראשון כיבד אותו בשני סוגי תבשילים ושני סוגי פירות, הרי למחרת נתן לו שלושה סוגים מכל מין, ולאחרי יומיים נתן לו ארבעה סוגים, וכן הלאה. לתמיהתו מדוע הוא נוהג שלא כפי המקובל- כי מנהגו של עולם להמעיט בכבוד האורח מיום אל יום, השיב לו בעל הבית: ביום הראשון כיבדתי אותך כיוון ששמעתי אודות מעמדך וגדולתך, אולם בכל יום שראיתי אותך בביתי, הכרתי יותר בחשיבותך ובקדושתך, לכן לפי יתרון מעלתך שנתגלה לי מידי יום ביומו הוספתי עוד לכבד אותך מנה אחת בכפלים. כששב רבי סעדיה לביתו, בכה הרבה וגזר על עצמו ארבעים יום של צום, מתוך שביאר לתלמידיו את פשר מעשיו הללו: "עלי לעשות תשובה על אשר חטאתי בכבוד הבורא יתברך, הלא כל יום שאני לומד תורה אני מכיר בכבודו יותר ויותר, וכך אני צריך להוסיף בעבודתו ויראתו במצוות ומעשים טובים, בשיעור מרובה יותר". הווה אומר, "תכלית חכמה"- ככל שתתווסף לאדם חכמה- שיוסיף לדעת ולהכיר בגדולתו וכבודו יתברך- אותה תוספת צריכה להביא אותו לידי הכרה כי עדיין לא עבד את השי"ת כראוי, עד שההנהגה של אתמול הופכת היום ל"חטא" ממש. כך שתכלית החכמה- "תשובה ומעשים טובים", מדי יום ביומו ישוב בתשובה על היום שקדם לו, ויגביר חילו להוסיף במעשים טובים יותר מחובתו והרגלו הקדום. שתי דרגות של "תשובה" ישנן: אחת, תשובה ההופכת את הזדונות לשגגות, והשנייה 'תשובה מאהבה'- ההופכת זדונות לזכויות. אכן, רק תשובה מאהבה היא זו שמוסיפה 'מעשים טובים', כיוון שכל מה שעשה בעבר נהפך להיות "זכויות". ובכך נתחוורו לנו דברי חכמינו, כי 'תכלית תשובה-מעשים טובים',  ללמדנו כי תשובה ומעשים טובים צמודים הם והולכים יחד, כאשר ע"י תשובה מושלמת מתווספים לו עוד ועוד זכויות. מאותו הטעם , נקרא בלשון חז"ל "בעל תשובה", והכוונה, שמתדבק לתשובה ו'מוליד' זכויות ומעשים טובים, כמו שאמרו על נח- "תולדותיהם של צדיקים, מצוות ומעשים טובים". (בניהו)
ג. הנסתרות לה’ אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם
כשנמסור את כל “הנסתרות” שלנו, הכוונה והמחשבה לה’ אלקינו, לקיים את ההלכה: “בכל דרכיך דעהו, ואמרו חכמים כל מעשיך יהיו לשם שמיים” (שלחן ערוך) כך נהיה בטוחים שלא ישלוט השטן וה”סטרא אחרא”, ב”הנגלות” בדברים הגלוים, המעשה והדיבור שלנו, ומעשינו ודברינו הטובים יעמדו להיות “לנו ולבנינו עד עולם” (בן איש חי)
ד. "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו"
"כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו, מוחלים לו על כל עוונותיו" (ברכות יב) אפשר להסמיך לכך את  מאמר חז"ל הידוע: " המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך  דמים" (בבא-מציעא) ובאירו שם בגמרא, מפני שאנו רואים כי אדם שהלבינו את פניו בצורה חמורה,מסתלקת האדמימות מפניו ובמקומה באה חיוורון גדול, ונחשב כאילו נהרג וסילקו את חיותו. מעתה תתבאר גם כוונת דברי הגמרא שפתחנו בה. לאחר שבעל העבירה מתבייש מעצמו, עד שמגיע לידי חיוורון והלם, הרי היא נחשבת כמו "מיתה" עבורו. ומאחר ש"מיתה מכפרת על עשה ועל לא תעשה" (מסכת יומא) שוב מוחלים לו כל עוונותיו. אכן ברור, שלא מדובר בדרגת "מחילת- העוונות" מוחלטת, כי לכל היותר נחשבת הבושה והבזיון כמו "מיתה", והמיתה עצמה הלא גם כן אינה מכפרת אלא אם יש עמה "תשובה" כמבואר במשנה שם, אבל אם מת בלא תשובה אין המיתה מכפרת כלל וכלל.  כך יש לומר לגבי כפרת "בושה" המקבילה  ל"מיתה"- הבושה והמיתה אכן מכפרים על החטא, אולם בתנאי שיעשה את כל המוטל עליו מצד הלכות תשובה: ווידוי, חרטה, עזיבת החטא, שהם ה'תנאים' הבסיסיים לתשובה שנעשית כדין וכהלכה. יתכן גם, כי ה"בושה" גורמת למחילת עוונות, רק כאשר הוא מקבל את הצער והביזיון בשמחה, לשם "כפרת עוונות", או אז תועיל לו הבושה כדי שהקב"ה ימחל לו על כל עוונותיו. (בן יהוידע)
ה. "הקהל את העם האנשים והנשים והטף..." לא, יב
"אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן" (חגיגה ג.) לכאורה, לא מובן מדוע באמת יקבלו ההורים שכר על הבאת ילדיהם למעמד ההקהל. אם אכן אין שום תועלת בהבאת הילדים, לא ללמוד ולא לשמוע, אם כן מדוע יקחו שכר עבור הבאתם, בה בשעה שלא תצמח מזה שום תועלת. ואם אכן ישנה איזו שהיא תועלת למה לא גילו לנו זאת חז"ל. אלא, בוודאי יש תועלת בדבר, אך זו איננה תועלת מיידית. מדובר רק ב'השקעה' מצד האבא, אשר מדריך ומרגיל את בנו לאהוב את התורה, ולכן ראוי הוא לקבלת שכר לאחר שההשקעה והמאמץ יניבו פירות טובים, והילד אכן יגדל וירצה להשתתף בכל התקהלות של תורה.ברור שהשכר על  כך ייזקף לזכותם של ההורים,על מה שהם השקיעו בעוד הילד קטן ורך- "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב'ו). נמצא שעל אף שאין שום תועלת מביאתם של הטף- שהרי אינם מבינים כלום-עם כל זה יש תועלת למביאיהם כשבעתיד הילדים יגדלו בדרך התורה ויקבלו על זה שכר. בדומה לזה פירש "בעל "אהל יעקב" את הפסוק "והביטו אחרי משה (שמות לג,ח) שפירשו חכמים (שמו"ר נא, ו) "ומה היו אומרים: אשרי יולדתו של זה". ויש לדקדק שהרי מפשטות הכתוב משמע שהביטו עליו בגנאי, ואילו לפירושם של חז"ל הרי הם שיבחו אותו. אך כוונתם של בני ישראל היתה, שמעלתו הגדולה של משה רבנו ע"ה נבעה מצד 'יולדתו', אשר אימו הצדקנית גידלה אותו מנעוריו בדרך ישרה, ועיקר הפאר והשבח בצדקותו של משה נזקפת אך ורק לזכותה. מכאן אנו למדים עד כמה ניכרת השקעת ההורים בחינוך הילדים,כאשר השכר מובטח להם בעתיד,עת יגיע הזמן אשר הילד הפנים את החינוך בקרבו, ונהייה מורגל באהבת השי"ת ותורתו. עוד יש לפרש:כשכל אבא מביא את ילדיו בהיקהל העם לשמוע דברי תורה, אין ספק כי הדבר כרוך בטרחה ובקושי, כשבנוסף על הדוחק הרב שיש ממילא בין הציבור, צריך כל אבא להחזיק את בנו על גופו, ולהידחק עוד יותר בעת לימוד התורה. וכבר קבעו חז"ל: "אגרא דכלה- דוחקא" (ברכות ו.) השכר להתאספות העם בבתי המדרשות, הוא על הדוחק והצפיפות בנוסף לכך, ידוע הכלל "לפום צערא-אגרא" (אבות ה,ג), ככל שהצער יותר גדול, כך גדל השכר. אם כן, הבאת הבנים המצטרפים עם האבא, גורמת במישרין לתת להם שכר נוסף- 'ליתן שכר למביאיהן' (בן איש חי)
ו. וַיֵּלֶךְ
ו = ששה ימי חול בין ר”ה ליום הכיפורים
י = עשרת ימי תשובה
ל = שלשים יום של אלול
ך = עשרים יום מראש השנה עד הושע”ר בחודש תשרי. (כסא רחמים)
ז. “ואנוכי הסתר אסתיר פני”
עם התקרבותם של ימי משה למות הורה לו ה’ לקרוא ליהושע ולהתיצב יחדיו באוהל מועד, שם נראה אליו ה’ בעמוד ענן ובישר לו את אחת הבשורות הקשות ביותר, ואולי הקשה ביותר, שמצויה במקרא. ה’ אומר: הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבנו, ועזבני, והפר את בריתי אשר כרתי איתו, וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים, והסתרתי פני מהם והיה לאכול, ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא, הלא על כי אין א-לוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים. (חז"ל)
א. "התהילה מביאה את החכם לידי הכרת אחריות מוגברת, ואת הסכל לידי הפקרות"
ב. "חיוך רמאי מסוכן יותר ממכה אמיתית"
ג. "לא יחפוץ כסיל בתבונה, כי אם בהתגלות לבו"