יום ה כ"ח בסיון
14:57
פרשת שלח
א. ”סר צלם מעליהם" (יד-ט)
הרע המצוי בעולם אין לו באמת שום זכות קיום לכשעצמו, ולא נברא אלא כדי לתת בחירה לאדם, שיהא לו מה להילחם בו ולהתיירא מפניו. ברם, משמתגבר האדם על הרע וכובשו, הריהו נוכח לראות שאיננו ולא כלום, בדומה לאדם המהלך יחידי בלילה ונדמה לו שהוא רואה מרחוק דמויות-אימים המטילות עליו פחד וזוועה, וכשהוא מתחזק ומתאזר עוז להתקרב לשם הריהו נוכח לראות כי אין אלה אלא צלים שאין בהם ממש ואין בכוחם לעשות מאומה. יהושע וכלב גם הם אמרו כך: רק דמה נדמה לכם כי ראיתם שם ענקים וערים בצורות בשמים, כי כאשר רק תתאזרו בבטחון ובעוז להתקרב אליהם, או אז תיווכחו לראות שאין זה אלא צל בלבד, אשר יגוז ויסור עם המגע הראשון- “סר צלם מעליהם" אם "וד' אתנו אל תיראום". (שפת אמת)
ב. “ויעלו בנגב ויבא עד חברון”
"ויעלו בנגב ויבוא עד חברון", ויבואו מיבעי ליה! אמר רבא: מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להם: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים. יהושע- כבר ביקש משה עליו רחמים, שנאמר: ”ויקרא משה להושע בן נון יהושע"- י'ה יושיעך מעצת מרגלים (סוטה לד, ב). דברי הגמרא הללו הם מוקשים ביותר. ראשית, מנין ידע כלב שבכוונת המרגלים להוציא דיבה על ארץ ישראל, והלא הם לא דברו עליה סרה אלא לאחר שחזרו מלתור אותה. דבר נוסף יש לדייק בלשון הגמ', שכלב התפלל להנצל מ"עצת" מרגלים, והרי היה עליו להתפלל להנצל מ"חטא" המרגלים, וכי עצה היתה להם בדבר? ובעיקר צריך להבין, כיצד יכולה היתה התפילה להצילו מחטא המרגלים, והלא הברירה אם לחטוא או לא, נתונה בידי האדם ולא בידי שמים, כמו שאמרו חז"ל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"! וכן יוקשה גם על תפילתו של משה על יהושע, “י'ה יושיעך מעצת מרגלים", איך תועיל התפילה להציל את יהושע מהחטא, הרי הדבר היה תלוי בבחירתו החופשית של יהושע?

כדי לישב כל זאת, נקדים שאלה נוספת: ידוע שהמרגלים היו נשיאי העדה והתורה העידה עליהם ש"כולם אנשים" (יג,ג), דהיינו צדיקים וגדולי ישראל, כיצד א"כ יתכן שיכשלו בעוון חמור כ"כ? ונראה לבאר, שהמרגלים סברו שאם בני ישראל יכנסו לארץ בידיעה שהיא ארץ זבת חלב ודבש לא יקבלו על זה שכר גדול כ"כ, כיון שלהנאתם יעשו זאת, דהיתכן שיאכילו לאדם תרנגולת פטומה ויקבל תשלום על כך?! לכן,  המרגלים תכננו מראש להוציא את דיבת הארץ רעה, ואז, אם על אף הכל ירצו בני ישראל לעלות לארץ, בודאי יקבלו שכר גדול על כך. אולם האמת היא שכל זה היה מעצת היצר, כמו שהוכיח סופו על תחילתו, שע"י שהוציאו דיבה על הארץ כלל לא רצו בני ישראל להכנס אליה. לאור האמור, מיושבים הדקדוקים בדברי הגמ' כמין חומר. שבאמת את כוונתם להוציא דיבה על הארץ פירשו המרגלים כבר בתחילת מסעם, אלא שאז היו "רוממות א-ל בגרונם" לומר שמקיימים בכך מצוה, ורק כשחזרו למדבר התברר שכל זה מעצת היצר הרע היה. לכן, התפלל כלב להנצל מ"עצת" המרגלים, שבזמן התפילה לא היה בזה עדיין "חטא" כי אם רק עצה רעה. כעת, נוכל גם להבין איך הצליחה התפילה להציל את יהושע וכלב אף שהבחירה היא בידי אדם. כי הסיבה שיראת שמים אינה בידי שמים, היא כדי שיהיה שכר לאדם על כך שהצליח להתגבר על יצרו, ואם משמים יצילוהו מהחטא- לא יגיע לו כל שכר על כך. אמנם כל זה שייך בדבר שמפורסם לחטא, שאז נתונה הבחירה בידי האדם לאזור כגיבור חלציו, ולא להכנע ליצר המפתהו לנטות לדרכים עקלקלות. אך, כשמדובר בסוג של יצר שמטעה את האדם לומר לו שהוא מקיים מצוה במעשיו, בודאי שצריך סיוע ממרומים להנצל ממנו, שהרי ללא עזרה משמים עלול האדם לחשוב שהוא בעצם הולך לעשות מעשה טוב ולא ינסה בכלל להימנע ממנו. (בניהו)
ג. "ארץ זבת חלב ודבש"
“באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה אפס כי עז העם הישב בארץ” (יג, כז-כח). בדברי הגמרא הללו, מוצאים אנו הסבר מדוע באמת המרגלים אמרו שארץ ישראל היא “ארץ זבת חלב ודבש”, דבר שעל פניו נראה שלא היה עליהם לאומרו, שהרי הם רצו להוציא את דיבת הארץ לפני בני ישראל ומה להם לשבח אותה. ולכך מבארת הגמרא, שמכיון שרצו המרגלים שבני ישראל יאמינו להם במה שאמרו “אפס כי עז העם” ושאר דברי גנאי על ארץ ישראל, מוכרחים היו לומר גם דבר אמת בתחילת דבריהם, שאם לא כן - לא היתה אפשרות קיום לדברי השקר והכזב שלהם. כי כאמור, כל לשון הרע שאין בו דבר אמת בתחילתו, אין מתקיים בסופו. וההסבר לכך הוא, לפי ששקר שאין לו שום בסיס, אינו מסוגל לעורר התפעלות בלב האדם ולהשפיע עליו. סימן לכך נוכל למצוא באותיות שקר עצמם, שסופם הוא קר, כי בסופו של דבר האדם נשאר “קר” ואדיש מהסיפור. אך אם נערב “קצת” אמת בתוך השקר מיד הוא מתקיים, שהרי אם ניקח את האות הראשונה מן האמת והאות הראשונה של השקר עולה המילה “אש”, שאש ההתלהבות קונה לה שביתה בלב כל מי ששומע את הסיפור. (בן יהוידע)
ד. “ויעלו בנגב ויבא עד חברון”
דברי גמרא הללו הם מוקשים ביותר. ראשית, מנין ידע כלב שבכוונת המרגלים להוציא דיבה על ארץ ישראל, והלא הם לא דברו עליה סרה אלא לאחר שחזרו מלתור אותה. דבר נוסף יש לדייק בלשון הגמרא, שכלב התפלל להנצל מ”עצת” מרגלים, והרי היה עליו להתפלל להנצל מ”חטא” המרגלים, וכי עצה היתה להם בדבר? ובעיקר צריך להבין, כיצד יכולה היתה התפילה להצילו מחטא המרגלים, והלא הברירה אם לחטוא או לא, נתונה בידי האדם ולא בידי שמים, כמו שאמרו חז”ל “הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים”!

וכן יוקשה גם על תפילתו של משה על יהושע, “י’ה יושיעך מעצת מרגלים”, איך תועיל התפילה להציל את יהושע מהחטא, הרי הדבר היה תלוי בבחירתו החופשית של יהושע? כדי לישב כל זאת, נקדים שאלה נוספת: ידוע שהמרגלים היו נשיאי העדה והתורה העידה עליהם ש”כולם אנשים”, דהיינו צדיקים וגדולי ישראל, כיצד א”כ יתכן שיכשלו בעוון חמור כ”כ? ונראה לבאר, שהמרגלים סברו שאם בני ישראל יכנסו לארץ בידיעה שהיא ארץ זבת חלב ודבש לא יקבלו על זה שכר גדול כל כך, כיון שלהנאתם יעשו זאת, דהיתכן שיאכילו לאדם תרנגולת פטומה ויקבל תשלום על כך?! לכן, המרגלים תכננו מראש להוציא דיבת הארץ רעה, ואז, אם על אף הכל ירצו בני ישראל לעלות לארץ, בודאי יקבלו שכר גדול על כך. אולם האמת היא שכל זה היה מעצת היצר, כמו שהוכיח סופו על תחילתו, שעל-ידי שהוציאו דיבה על הארץ כלל לא רצו בני ישראל להכנס אליה.

לאור האמור, מיושבים הדקדוקים בדברי הגמרא כמין חומר. שבאמת את כוונתם להוציא דיבה על הארץ פירשו המרגלים כבר בתחילת מסעם, אלא שאז היו “רוממות א-ל בגרונם” לומר שמקיימים בכך מצווה, ורק כשחזרו למדבר התברר שכל זה מעצת היצר הרע היה. לכן, התפלל כלב להנצל מ”עצת” המרגלים, שבזמן התפילה לא היה בזה עדיין “חטא” כי אם רק עצה רעה. כעת, נוכל גם להבין איך הצליחה התפילה להציל את יהושע וכלב אף שהבחירה היא בידי אדם, כי הסיבה שיראת שמים אינה בידי שמים, היא כדי שיהיה שכר לאדם על כך שהצליח להתגבר על יצרו, ואם משמים יצילוהו מהחטא - לא יגיע לו כל שכר על כך. אמנם כל זה שייך בדבר שמפורסם לחטא, שאז נתונה הבחירה בידי האדם לאזור כגיבור חלציו, ולא להכנע ליצר המפתהו לנטות לדרכים עקלקלות. אך, כשמדובר בסוג של יצר שמטעה את האדם לומר לו שהוא מקיים מצוה במעשיו, בודאי שצריך סיוע ממרומים להנצל ממנו, שהרי  ללא  עזרה משמים עלול  האדם לחשוב שהוא בעצם  הולך לעשות מעשה טוב  ולא ינסה  בכלל להימנע ממנו. (בניהו)
א. "עוד לא נעשה אדם גדול על ידי חיקוי"
ב. "על ידי דאגה בלב, נופל על האדם אימה ופחד"
ג. "חיוך רמאי מסוכן יותר ממכה אמיתית"