יום ה ז' באדר
14:16
פרשת ויקהל/פקודי
א. "כל מרים תרומת כסף ונחשת הביאו את תרומת ה'"
הפסוק מתחיל בלשון יחיד- 'כל מרים', וממשיך בלשון רבים- "הביאו את תרומת ה". יש לרמז בזה את מאמר אבותינו ז"ל (בבא בתרא ט) "הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות" (הנזכרות בספר ישעיה פרק נח) ומעתה הנותן צדקה לתרומות הקודש והמקדש, על אחת כמה וכמה שהוא מתברך בשש ברכות אלו. וזהו שאמר הכתוב: 'כל מרים תרומת כסף ונחושת' למשכן ה', 'הביאו'- בנותריקון: הביא  ו' (6) ברכות, 'את תרומת ה" עם תרומת ה' ("את" פירושו לפעמים כמו 'עם'). בשש ברכות אלו זוכה לעצמו ע"י הבאת תרומותיו. בהתאם לקו זה נמשיך לבאר את האמור להלן בפרשת פקודי "ואת האלף... עשה ווים לעמודים". הפסוק בא לרמוז שכל המנדבים נתברכו בווי"ן, שהם 'שש ברכות' כל נדיב ותורם. אך התנאי הראשוני והבסיסי כדי שהתרומה תיחשב כזכות, רק אם ניתנה על ידי הנדיב בשמחה ובחפץ לב. וגם לזה אנו מוצאים רמז בפסוק שלפנינו: נאמר 'כל מרים תרומת כסף ונחושת הביאו...' התחיל בלשון "מרים" וסיים בלשון "הביאו", ולא קיצר בלשונו לומר "כל המביא תרומת כסף ונחושת". ונראה לפרש, שכאן מדגיש הכתוב כי כל תרומותיהם של ישראל היו בנדיבות לב, ברצון ובשמחה, ולא ניתנו בעצבות או מחמת סיבות צדדיות, כגון קינאה ותחרות וכיוצא בהם. וכיצד הראו זאת הנדיבים? על ידי ששיבחו ורוממו את הכלים המסוימים שהביאו. לא כדרך הקמצנים שאם מבקשים מהם להשאיל או לתת כלי כלשהו, רגילים לומר: כלי זה שבור, הכלי זה סדוק, והשלישי עקום...וכפי שפירש הרב מהר"א כהן ז"ל את הפסוק בישעיהו (לב,ז) "וכלי כליו רעים", היינו, זה שנוהג ברמאות ובקמצנות מופלגת בממונו, מתוך שמקפיד ששום בריה בעולם לא תהנה מרכושו וכספו, תמיד הוא נוהג לומר שכליו רעים, שבורים וסדוקים... אך לא כן היתה דרכם של נדיבי משכן ה'. כשהגיעו הגזברים אל הנדיב היה כל אחד 'מרים' משבח ומפאר את 'תרומת הכסף והנחושת' שהוא נותן, כדי שיאמרו לו: "הבא עוד, כאלה ודומיהם". בכך הוכיח כל נדיב לב כי תרומתו אכן נקיה וטהורה, ולא מתלווה עמה שום רגיש שלילי חס ושלום, אלא ניתנת בלב טוב ובנפש חפיצה. פירוש נוסף יש לומר בזה, כי בניגוד לטבע העולם, שכאשר נותן האדם ממון בשביל מצוה וצדקה כמה פעמים בזה אחר זה, באופן טבעי נגרעת שמחתו כל פעם, וכבר נותן בחוסר רצון ולב, כי שמחתו הראשונית הולכת ונעשת חלשה יותר כל פעם ופעם.

לעומת זאת, היו נדיבי ישראל תורמים בצורה הפוכה: ככל מה שהוסיפו לתרום, נוספה להם שמחה יתירה שלא היתה להם כלל קודם לכן, ועוד הרימו והתעלו יותר ויותר- "כל מרים תרומה כסף ונחושת". ובכוונה הביא הפסוק תרומת "כסף" ולא תרומת 'זהב'. לרמז על תוספת וריבוי שמחה שהיתה להם, כמו אותיות כ'ס'ף' שהערך המספרי שלכל אות נוספת, מתרבה יותר ויותר (כ=20, ס=60, ף=80), ולעומת זאת במלת "זהב" נופלות ערכן המספרי של האותיות הנוספות (ז=7, ה=5, ב=2), מטעם זה נזכרה כאן תרומת 'הכסף'. כך גם הזכיר את תרומת ה"נחושת", שהוא בלשון נוטריקון נח-שת, שפירושו כי באמצעות הבאת תרומה זה שת (שם) מנוחה על לבו, והיה כל אחד שמח מאוד על זכייתו הגדולה להרים תרומה הראויה לכבוד ה' יתברך. (בן איש חי)
ב. "ראו קרא ד’ בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה"
דבר זה היה בו משום הוכחה ברורה לבני ישראל, כי כבר נתכפר להם חטא העגל. שהרי חור נהרג בעת מעשה העגל על אשר סירב לעשות את העגל, ואם נתמנה עכשיו נכדו, בצלאל, לעשות את המשכן, הרי זו ההוכחה הברורה ביותר שכבר נתכפר החטא, שאם לא כן לא היה הקטיגור יכול ליהפך לסניגור. לפיכך מייחסת התורה את בצלאל עד אבי-אביו חור, לא פחות ולא יותר. (ליקוטי תורה)
ג. "וכל אשר נמצא אתו עצי שטים"
"וכל אשר נמצא אתו עצי שטים לכל מלאכת העבדה הביאו", מדוע זכו ה"עצי השיטים" להימנות בפני עצמם, שבמקום לכלול כל התרומות כאחד ולומר "כל מרים תרומת כסף ונחושת ועצי שיטים", חילקן הכתוב בנפרד נראה לפרש על פי מאמר חז"ל במדרש, שהעצי שיטים ניטעו במדבר על ידי בני יעקב אבינו עליו השלום, בדרכם לארץ גושן, כשהתנבא להם שעוד יצטרכו בניהם לבנות משכן מעצי שיטים, ובני ישראל הוציאו אותם ממצרים. אם כן, העמל והיגיעה הרבה בנשיאת עצי שיטים ממצרים לדרך המדברית, גדולה בהרבה מטלטול כסף וזהב ונחושת. את הטרחה הזאת של נושאי העצים מדגישה התורה בנפרד, כדי להפליג בתרומתם ובשכרם הרב: 'וכל אשר נמצא אתו עצי שיטים' ממה שטרח לשאת ולטלטל עמו במסע המדבר- 'לכל מלאכת העבודה הביאו'- שכר טרחה זו חשובה להם כאילו הביאו את כל מלאכת העבודה של המשכן. (בן איש חי)
ד. "כל מרים תרומת כסף ונחושת..."
"כל מרים תרומת כסף ונחושת הביאו את תרומת ה' וכל אשר נמצא אתו עצי שטים לכל מלאכת העבודה הביאו" הפסוק מכליל את תרומת ה"כסף" של בעלי האמצעים, יחד עם ה"נחושת" של העניים. לומר לך שאין לעשיר להתגאות במה שהוא נתן מתנת כסף והעני נתן רק כמה פרוטות של נחושת. שהרי תרומתו של העני, בהתחשב עם יכולתו והאמצעים שלו, חשובה באותה מידה כמו תרומתו של העשיר, שנותן עשרת מונים.ואדרבה, רק אם יתרום מי שיש לו יכולת מתוך גישה ומחשבה זאת, תהיה הוכחה על טהרת כוונתו, כי אכן הוא תורם בכוונה זכה וברה, רק לכבוד ה' ומצוותו. וכה יתפרש הפסוק: 'כל מרים תרומת כסף ונחושת',תורמי המשכן היו מרימים בשכלם ובדעתם את תרומת הכסף של העשירים כמו תרומת הנחושת של העניים, והחשיבו את שניהם באותה דרגת מעלה וחשיבות. ובזה הוכח ונתגלה כי 'הביאו את תרומת ה'', ורק לשם שמים התכוונו. נתבונן עוד ונשכיל להבין גם את מעלתם המופלגת של המשתדלים  ופועלים לגנוב ולקבץ את התרומה והצדקה, ועליהם אומר הכתוב 'וכל אשר נמצא אתו עצי –שטים'-"עצי שטים" רומז למאספי המצוות, שהרי ה'עץ' נמשל למצוות כמו שנאמר "עץ חיים היא", ו'שיטים' יש בו משמעות של ליקוט וחיפוש, כלשון הכתוב אצל המן שירד לישראל במדבר-"שטו העם ולקטו" (במדבר יא, ח). גביית התרומה הזו היא תרומה בפני עצמה, תרומה של "עבודה"- שתדלנות  ומאמץ – 'לכל מלאכת העבודה הביאו', גובי הצדקה  תרמו והביאו את עצם עבודתם ופעולתם למשכן. ויותר מזה אפשר להבין מתוך הפסוק: 'לכל מלאכת העבודה הביאו', פעולה נשגבה זו של התרמת עם ישראל, עומדת להם כאילו תרמו את כל מלאכת העבודה של המשכן, שהרי רק הם המציאו והשיגו את הצרכים הנדרשים לעבודה גדולה זו, ובדין הוא שיהיו נוטלים שכר כנגד כולם. (אדרת אליהו)
ה. "וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה"
הביטוי המליצי "חוכמה" משמש במקורותינו (בעיקר ב"כתובים") כשם-נרדף להכרת-ה' וליראתו, כלשון הפסוק: "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'" (תהילים קיא, י); ואנו מוצאים ב"מדרש תנחומא" משהו נוסף באותו כיוון, בהקשר לפסוק האמור על בצלאל: "וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה" (לא, ג): 'מלמד שכבר היתה בו חכמה, שאין הקדוש ברוך-הוא ממלא חכמה אלא למי שיש בו כבר'. רעיון זה מסתמך על הפסוק בארמית האמור בתפילת דניאל: "יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין" (ב, כא), כלומר - הקב"ה 'נותן חוכמה לחכמים', וחז"ל כבר שואלים את השאלה: מדוע דווקא לחכמים? והרי ראוי היה שתינתן חוכמה לטיפשים!

המסקנה המתבקשת היא, שהאדם עצמו צריך תחילה בכוחותיו-הוא להגיע לאותה חוכמה או יראת-ה', ובמעמדו זה כאדם שבחר בחוכמה, זוכה הוא גם לתוספת מאת-ה', מה שאין כן הטיפש, שגם אם תינתן לו חוכמה, הוא לא ידע כיצד להשתמש בה ומה לעשות בה.יש להטעים כי בפסוקים בהם מדובר על "חכמה" נסמכת היא למלאכה שהאנשים מבצעים, וסמיכות זו קשורה גם במחשבה, כגון בביטויים: "וְלַחְשֹׁב מַחַשָׁבֹת" (שמות לה, לב), "לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת" (לה, לג), וכן: "עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת" (לה, לה), הוי אומר מחשבת-האדם צמודה אל המלאכה, שילוב שהוא מעניין ביותר. הניסוח "חושבי מחשבות" מהווה לכאורה ביטוי למה שמתארע בתודעתו של האדם ובפנימיותו, אולם דברים אלה סמוכים וקשורים בפועל במלאכה עצמה, כנאמר: "עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת". חוכמת האדם מתגלית כאמור במלאכה שהוא עושה, שהיא הניתנת להיתפס בצורה אובייקטיבית, ולא כתוכן סובייקטיבי של האדם, ועובדה זו מבוטאת בלשון התורה בניסוח: "וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ" (שמות לו). אין חוכמת חכמים אלה מתבטאת בהיותם הוגים או מעמיקים בעיון, אלא בהיותם חכמים העושים במלאכת הקודש.

דבר מפתיע במידה מסוימת מוצאים אנו בדברי רבנו בחיי, אחד מפרשני המקרא הנוטה בדרך כלל להגות מיסטית ולחיפוש אחר תכנים סודיים הנרמזים בתורה. כאן הוא מפרש דווקא בדרך הפשט את השבח המופלג שמעניקה התורה לעושי מלאכת המישכן, וייתכן שזוהי כוונת התורה מלכתחילה, וזה מה שאומר הרב על הפסוק: "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה" (לא, ב, ג): 'הענין שלא היה אפשר בטבע שימצא בישראל שום אדם שיהיה בקיא ושלם בשום אומנות בעולם, לפי שישראל היו משועבדים במצרים בעבודת פרך, ומלומדים בחומר ובלבנים, ולא היה ראוי שימצא בהם שום אדם שיהא בקיא בשום מלאכה דקה, כי לא ראו אותה ולא למדו אותה ממלמד, ולא היה אחד בהם שאימן את ידיו בזה, ואילו היה בהם (במצרים) חכם ובקיא במלאכה אחת, היה ראוי שישכחנה בהתעסקו במלאכת החומר והלבנה; וכאשר יהיה בהם אחד חכם שלם ובקיא באומנות אחת דקה ויפה, וכל שכן אם היה בקיא ושלם בכל האומנויות כולם, בכסף ובזהב ובנחושת ובחרושת-אבן ובחרושת-עץ וחושב ואורג ורוקם, הנה זה פלא גדול, ועוד שיהיה שלם בחוכמה ובתבונה ובדעת, כל זה נמצא בבצלאל, ודרשו חז"ל: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ'. התורה מטעימה כי ה' הוא שנתן לבצלאל ולאהליאב חוכמה ותבונה ודעת, שלכאורה הן תכונות אנושיות כלליות הטבועות במהות האדם באשר הוא יצור אינטליגנטי, אולם תכונות אלה לצורך עבודה-ה' שהיא גם מלאכת אמנות, לכך לא היתה שום אפשרות באותו דור של עבדים ולכן - 'זה פלא גדול'. (ישעיהו)
ו. “ויברך אתם משה” לט, מג
“מה ברכה ברכן? רבותינו אמרו: ”ה’ אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים” (דברים א, יא), רבי מאיר אומר: “יהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידיכם” והם אמרו “ויהי נועם ה’ אלוקינו עלינו” (מדרש תנחומא, פקודי יא). יש לבאר, כי בשתי הדעות של חכמינו ז”ל ישנה משמעות פנימית אחת: משה רבינו בירך את ישראל שיישארו בקדושתם תמיד, ועל ידי כך יזכו לכל ההשפעות הטובות וריבוי זרעם לברכה.

נבאר זאת, על פי דברי הזוהר הקדוש (בראשית ח) שמפרש את הביטוי “מעשה ידיו” על אות ברית הקודש, וכך מתפרשים שם הפסוקים “ומעשה ידיו מגיד הרקיע” (תהלים יט) והפסוק “ומעשה ידינו כוננהו”. והרב “מקדש מלך” מבאר את משמעות ההגדרה “מעשה ידיו”, משום שהתיקון המושלם נעשה בו על ידי מצוות המילה שאדם עושה בו. מעתה, כיוון שעסקו וטרחו בני ישראל בבניית משכן להשראת השכינה, ועל ידי זה יתרבו כמה וכמה מצוות כמו של הקרבת קרבנות, וכל מצוה ומצוה היא תולדה רוחנית רבת משמעות - “תולדותיהם של צדיקים: מצוות ומעשים טובים” (בראשית רבה ל, ו), מדה כנגד מדה ברכם גם משה רבינו ע”ה שתשרה השכינה והברכה בקרב ישראל, וירבו תולדות בבנים צדיקים. וזהו הפירוש הראשון שבמדרש: “ויברך אותם משה”, בירך את “אות” וחתימת הקדושה שבהם, “יוסף ה’ עליכם ככם”, שייצא מכם זרע קודש כמוכם. ובפירוש השני בירכם: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם”, שתשרה השכינה באות הנשלם על ידכם, והם לעומתו ברוך יאמרו: ויהי נועם ה’ אלוקינו עלינו - שישפיע השי”ת עלינו אור עליון “ומעשה ידינו”, במצוות המילה “כוננה עלינו, ומעשה ידינו” - גם במצוות הפריעה “כוננהו” - יגלו את החסדים, ואכן נזכה להוליד בנים צדיקים. (מלאך הברית)
ז. משכן לעדות
מה טיבו  של "משכן לעדות" שעשה משה, נוסף על המשכן? אמרו על כך המפרשים, שבסמוך למשכן הקים משה בית מדרש, בו הרביץ תורה לרבים. זה היה תיקון לחטא שחטאו בני ישראל בהסכמתם לעצת יתרו, למנות שרי אלפים ושרי מאות, בזמן שהיו צריכים לומר: מעדיפים אנו ללמוד מפי משה עצמו, הסכמתם זו נתפרשה, כאילו אין הלימוד מפי משה רבנו חביב עליהם. הרי בית המדרש זה, שבו לימד משה לכל ישראל, היה בו משום כפרה על אותו חטא. (חתם סופר)
א. "האדם הוא הלב והלשון"
ב. "האדם נברא להבין ולהשכיל"
ג. "למה לשנוא בחינם כשאפשר לאהוב בחינם"