יום א כ"ט בתמוז
21:58
פרשת בראשית
א. "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"
פרשת בראשית, לא זו בלבד שעולם ומלואו גלומים בסדרה זו, אלא תורה טבועה בפרשת "בראשית"; הסדרה כולה בפסוק הראשון, והפסוק הראשון במלה הראשונה, וכבר נאמר במקורותינו, שלמעשה הכל גלום בתג שעל האות ב' במילת הפתיחה "בראשית", ויש אמת גדולה במה שנאמר על מה שגלום בפסוק ראשון זה. על פרשת "בראשית" ניתן לומר בביטוי תלמודי, אילו היו כל עצי היערות קולמוסין, וכל הימים דיו, וכל בני האדם לבלרין, אין אנו מספיקים לשמוע, לקרוא וללמוד את מה שכבר נאמר על פרשה זו, ומכל שכן לעמוד על כל המשמעויות הגלומות בה, שהיא הענין הגדול של האמונה בה', והיא מתפרשת פירושים שונים ע"י פרשנים וחוקרים, ע"י הוגים פילוסופיים והוגים מיסטיים, וכל הפירושים או על כל פנים רובם שצמחו ועלו מתוך ההגות האמונית ביהדות כשרים הם, ואין לנו אלא ללקט גרגרים מן האמור, ואולי להוסיף עליהם הרהורים משלנו, שהרי מה שיש לומר בפרשת"בראשית" לא מוצה, וייתכן שאינו ניתן כלל למיצוי, והיא ניתנה לנו כדי שנהגה בה בנושא האמונה, וגם אנו הקטנים נצטרך לקבל על עצמנו לעסוק בגדולה זו. הפסוק הראשון בתורה הוא בצדק אחד הפסוקים המפורסמים ביותר בספרות המבטאה את הגותו של חלק גדול באנושות, ולעם-ישראל הוא הפסוק הפותח את תורתו – היא תורת ישראל. מעטים הם הפסוקים שנכתבו בידי אדם כגון פסוק זה בתורה, שעליו נהגו, נאמרו ונכתבו דברים כה רבים, ואשר משמעותו לגבי הבנת האדם את עצמו ועולמו, ובמידה שניתן לומר, הבנתו את השם-יתברך היא עצומה, ואף לאחר כל מה שנהגה, דובר ונכתב על פסוק זה הרבה יותר מאלפיים שנה, עדיין לא מוצה כל הגלום בו או כל מה שאנו מסוגלים לגלות בו, ועליו כעל פסוקים רבים אחרים במקרא ניתן לומר בלשון חז"ל – 'שערי הדרוש לא ננעלו', וכל אדם ראוי לו ואולי אף חייב להגות בו, ולתפוס אותו כמיטב יכולתו העיונית.

פסוק אדיר זה בו פותחת התורה, כבר חשו והבינו ראשונים ואחרונים כי דבר גדול אומר הוא לנו, ואף על פי כן נשאלת השאלה העצומה – מה אומר הוא לנו? האם הוא בא למסור לנו אינפורמציה על ארוע שארע בזמן מן הזמנים? ואם אמנם זוהי משמעותו, לשם מה הוא בא? ושמא באה התורה למסור לנו מידע על הקוסמוס, בחינת ספר לימוד למדעי הטבע, או אולי מתן מידע על העבר הארצי והאנושי, בחינת כרוניקה היסטורית? שאלות אלו ורבות אחרות הציגו לא רק המאמינים התמימים, כי אם גם הוגי דעות וחוקרים, לרבות פילוסופים תאולוגים ומיסטיקנים, ומעניין הדבר כי יותר מכולם עמדו על כך דווקא בעלי הסוד, ו"ספר הזוהר" אף אומר במפורש ובצורה נועזת ביותר, שלא באה התורה 'לספר סיפורים בעלמא ומילין דאיתילדי' ואין ספק כי על חומר היסטורי, וכל ידע מדעי אינפורמטיבי הנכלל במונחים אלה, חולין הם ולא קודש, ולכן אומר ה"זוהר" שלא יתכן כי זוהי משמעותה של 'אורייתא קדישא' (התורה הקדושה), אשר כל תוכנה הוא 'מילין עילאין'. בצורה פשטנית ביותר מובעת משמעות הפסוק הראשון בתורה, בסידור התפילה המקובל על כל היהודים המאמינים, וגם על אלה אשר מימיהם לא עסקו בניתוח תאולוגי ופילוסופי של אמונתם. בין ברכות-השחר של נוסח התפילה היומי מוצאים אנו כתוב: 'אתה הוא עד שלא נברא העולם, ואתה הוא משנברא העולם'; ניסוח זה משמעו – אלהותו של ה' איננה קשורה כלל בעולם, והוא-הוא האל גם אם אין עולם כלל, וזאת היא אמונתו הגדולה של האדם-המאמין לעומת האדם הכופר. (ישעיהו)
ב. "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה" ב, ז
לכאורה הדבר תמוה, הלא בריאת העולם הייתה מטובו יתברך, כיצד אם כן אפשר לטעון שכביכול יצר ה' בעולם דבר שאינו טוב חס ושלום עד כדי לומר ש'נוח לו לאדם שלא נברא'?! הנראה בזה, כי אין פירושה של מחלוקת זו אם באמת יש מטרה טובה בבריאת האדם או לא, ח"ו. כי בודאי המטרה הטובה אשר לשמה נברא האדם בנפש ובגוף היא שיעמול בתורה ויקיים מצוות, ועל ידי זה יזכה לשכר עולם הבא הנצחי ולתחיית המתים בסוף כל הדורות. אלא הדיון הוא אם 'נוח' לו לאדם שנברא מאחר שבכדי לזכות לכל הטובה הנצחית הזו, על האדם להשקיע עמל גדול בלימוד התורה ובקיום המצוות, ולזכך עצמו באופנים שונים, עד כדי כך שחז"ל דרשו את הדרגה הנכונה והמושלמת בעמל וביגיעה בתורה, על פי הפסוק 'אדם כי ימות באהל' - 'אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה', היינו במי שמשליך מעצמו כל עניני העולם הזה ומשקיע את כל מהותו וכל כולו באוהלה של תורה. נמצא כי למעשה יש כאן מאבק בלתי פוסק בין חלק הנפש שבאדם לבין חלק הגוף והחומר שבו. הנפש יודעת כי מצב זה של ייסורים וקשיים הוא המצב המוביל לתיקונה ושלמותה- וכאשר היא מתבוננת בזה חזור והתבונן, שמחה היא בזה, בעבור שבדרך זו תוכל להשיג שכר טוב ועונג נצחי בעולם הבא. לעומת זאת החלק החומרי שבאדם מתקשה להשלים עם מציאות הסבל והעמל הסובבים את החיים עלי אדמות. הרי את תגמולו לפרי עמלו הוא יקבל רק אחרי תחיית המתים הנראית כ"כ רחוקה מן העין, ולכן לא תועיל לו הידיעה אודות השכר המיועד והמקווה. כגוף השבוי באופן טבעי בידי הרצונות של מילוי מיידי של תאוותיו השונות, היה מעדיף שלא להיברא כלל. אולם מצב זה משתנה לפי כל אדם, כי הצדיקים האמיתיים אשר זכו לזכך גם את החלק החומרי שבהם, בוודאי מוכנים לסבול את הקשיים העכשויים- כולל קושי ההמתנה והציפייה- על מנת לקבל את שכרם לעתיד לבוא. לא כן האנשים הפשוטים, הם מעדיפים לוותר על עצם בריאתם רק כדי לא להתמודד עם הקשיים הניצבים בפניהם במשך חייהם עלי אדמות.

על פי דרך זו נוכל לבאר את מהות המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל: איך רוב בני האדם מתייחסים אל מציאות בריאתם? האם שואפים הם לדרגת הצדיקים, ומוכנים לעמול ולסבול בעולם הזה כדי לזכות בחיי נצח - כדעת בית הלל, או שהחלק החומרי עומד כתריס בפני הנפש, ומונעת הימנה את הרצון להבראות - כדעת בית שמאי. לבסוף נמנו וגמרו, שמבחינת האדם נוח לו שלא יברא מאשר יברא ויראה את כל הצער והייסורים העוברים על הנבראים. ומסיימת הגמרא: ועכשיו שנברא - יפשפש במעשיו. מאחר שכבר נברא בעולם הזה, וכבר קשה לו ממילא, מדוע אפוא יתרשל עתה בעבודת הבורא, עד שעלול להפסיד את שני העולמות: חייו עלי אדמות יהיו קשים ביותר, שהרי בידיו הוא מאבד את הדרך להתמודד עם קשיי החיים, ומצד שני, גם לא יזכה ח"ו בשכר הצפון לצדיקים. על כן, מן הנכון שיפשפש במעשיו. שיעבוד את בוראו ויקיים רצונו כמאמר התנא במסכת אבות: "בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים בפני רצונך", ובכך נוח לו בעולם הזה. המתבונן באופן תמידי בכל זה, ומקיים את התורה כראוי, יזכה לכל הטוב המובטח לצדיקים לעתיד לבוא, כמאמר הנביא ישעיהו (סד, ג): "עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו". (בניהו)
ג. "ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו" א, כו
נעשה אדם- אע"פ שלא סייעוהו ביצירתו וכו' לא נמנע הכותב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה, שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן, ואם כתב 'אעשה אדם' לא למדנו שהיה מדבר  עם בית דינו אלא עם עצמו" רש"י בדבריו בא ליישב את השאלה, מדוע נכתב הפסוק בלשון רבים "נעשה"- ולא בלשון יחיד "אעשה". ואפשר עוד לומר, כי הנה בריאת האדם יש בה הרכבה נגודית ופלאית כאחד. מורכב הוא האדם משני חלקים ניגודיים:

א. חלק חומרי - הנוצר מן האדמה ('ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה').
ב. חלק רוחני - שנוצר בצלם דמות האלוקים ('ויברא את האדם בצלמו בצלם אלקים עשה אותו').

שאר כל הנבראים אינם מורכבים משני החלקים גם יחד. אף באלו שיש בהם חיות. אין הם בריאה מורכבת. שהרי בעלי החיים נבראו מן האדמה בלבד, כפי שמודגש בפסוק הקודם (כד) המספר על בריאתם: "ויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחייתו ארץ למינה", כלומר, כל בריאתם ויסוד מהותם הוא רק מן הארץ- דהיינו חומר מוחלט. מאידך, המלאכים נבראו כבריאה רוחנית מוחלטת - אין בהם חומר כלל. כאמור הבריאה היחידה המנוגדת ומופלאה ביחס לכל  שאר הנבראים, היא: "האדם". שונה הוא בהרכבתו,שהנו גם 'חומר' וגם 'רוח'. אין הוא דומה לבעלי החיים, אשר כל כולם מן האדמה, אך מצד שני גם אינו דומה למלאכים שמהותם לגמרי רוחנית. זהו שינוי הלשון בפסוק "וייצר ד' אלוקים את האדם" (ב,ז) הכתוב בשני יודי"ן- 'וייצר'. בא לרמז על שתי יצירות נפרדות באדם-חלק מן האדמה, וכן חלק אלוה ממעל. שתי בריאות אלו מפורשות למעשה בהמשך אותו פסוק: "עפר מן האדמה" מחמת היותו יצירה חומרית, בנוסף לכך "ויפח באפיו נשמת חיים"-היינו היצירה הרוחנית. עתה יתברר לנו מדוע הגדירה התורה את בריאת האדם בלשון "עשיה"- 'נעשה', בשונה מבעלי החיים שעליהם כתוב "תוצא הארץ". מאחר שבבריאת האדם ישנה גם יצירה רוחנית ואין זו בריאה חומרית בלבד כמו אצל בעלי החיים, על כן הודגש בו יותר מאצל כולם, לשון זה "נעשה"- המורה על עשייה בעלת משמעות מרובה, בידי הקב"ה. לאור הדברים, יש לפנינו פירוש נוסף המבאר את דקדוק הלשון "נעשה אדם"-בלשון רבים. הכוונה: 'נעשה'-אני והארץ נעשהו. יהיה האדם מורכב הן מחלק גשמי והן מחלק שכלי- רוחני שהוא מאיתו יתברך. וכבר נתבאר לעיל, שבכדי להדגיש את יצירתו המופלאה יותר מכל, הוצרך הכתוב להזכיר בו לשון 'עשייה', אולם אם היה כותב בלשון יחיד- "אעשה אדם", היתה בריאתו כולה רוחנית ושכלית לבד! והיה האדם "כמלאך" ממש. לכן שינה הכתוב לשונו, וכתב "נעשה אדם", בלשון רבים. (סוד ישרים)
ד. "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" ב, ד
קיום העולם מושתת על מצוות עשייה וחסד, כמו שנאמר "עולם חסד יבנה" (תהלים פט,ג). מניין מצוות העשה שבתורה הוא רמ"ח  (248), כמניין 'אברהם'. וכידוע שאברהם הוא כנגד מדת ה'חסד', כלומר, השורש של כל  רמ"ח מצוות העשה נעוץ במידה הנפלאה הזאת, מדת ה"חסד". אך כדי להוסיף משמעות של "חסד" בשעה שאנו ניגשים לקיים את רמ"ח מצוות עשה האלו, עלינו לקיימן בשלמות הראויה, הן במעשה והן במחשבה. רק כך ישנה משמעות נכונה ומושלמת  במצוות שאנחנו מקיימים. ועל קיום מסוג זה ראוי לומר כי עליו העולם נבנה. וזהו-"בהבראם" שבפסוק, נוטריקון: ב' אברהם. היינו כדי לגלות את החסד האמיתי והפנימי שיש בכל מצוה ומצוה, המסומל  ב'אברהם' איש החסד –יש צורך לעשותן על פי שני עמודי אור שורשיים שיש בהן- האחד, כנגד קיום 'מעשה' המצוה, והשני כנגד 'המחשבה' שבמצוה, יחוד שמו יתברך. כל זה מעמיד ומצדיק  את בריאת העולם.ועל זה יצדק לומר "עולם חסד יבנה". (בן איש חי)
ה. נאה דורש נאה מקיים
ועתה בא וראה כיצד מתיישבים בזה דברי הגמרא במסכת יבמות "בן עזאי אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, וממעט הדמות, שנאמר 'ואתם פרו ורבו' אמרו לו לבן עזאי יש נאה דורש ונאה מקיים ויש נאה מקיים ואין נאה דורש - ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים (שהרי לא נשא אשה כלל) אמר להם בן עזאי: ומה אעשה, שחשקה נפשי בתורה! ולכאורה לא מובן כיצד מענהו של בן עזאי מספקת אותנו, ונחשבת כ'תשובה' לטענת החכמים. והלא סוף סוף, מאיזה טעם שיהיה, הרי בן עזאי בעצמו אינו מקיים את דברי מדרשו אשר דרש! אמנם לפי האמור מובנת היטב תשובתו, ויפה השיב להם במה שאמר: "חשקה נפשי בתורה". כוונתו לומר, שכשם שעל ידי עיסוק בפריה ורביה האדם מתקן את הנשמות כולן, כן מתקן אני על ידי לימוד ועסק בתורה! וממילא אף אני מקיים את התכלית היוצאת מקיום מצוות פריה ורביה, והריני פטור אפוא מקיומה בפועל. (חז"ל)
ו. "ויאמר לו איכה"
להלן (ג, כא) כתוב "ויעש ה’ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם". מובא בזוהר הקדוש (בראשית לו, ב) כי קודם החטא היו לבושים כמלאכים, היינו מלובשים בכותנות אור, אולם לאחר החטא היו הכותנות שניתנו להם, עשויות מ"עור". התיבה העשרים-וחמש בתורה, היא "אור" –"ויהי אור". ה"אור" הזה נסתלק מהאדם אחר החטא, והפך ל"עור". העניין רמוז בפסוק שלפנינו: “ויאמר לו איכה” ופירושו: אי כ"ה? - היכן ה"אור", שהוא מספר כ"ה למניין תיבות התורה הקדושה. (אדרת אליהו)
ז. “ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו”
מדברי המדרש עולה כי הברכה המתלווית עם שמירת השבת, היא “ברכת העושר”. באם נתבונן, נראית ברכה זו מנוגדת וסותרת לגמרי את קדושת השבת, מהסיבה הפשוטה: הלא זו היא מצות שביתת השבת, אשר נצטווינו ביום זה לשבות ולנוח ממלאכתנו, ולא לעסוק במשא ומתן ובכל עשייה שהיא, ומאחר שכן, האיך יתכן כי דווקא בשבת, ובאמצעות השביתה מכל מלאכה ועסק, יושפע על אדם ברכת העושר? וצריך לומר, כי בודאי ברכת העושר היא ברכה על העסקים והמלאכות שאנו עושים בימי החול. אולם ברכת שפע זו הקיימת במשך כל ימות השבוע, נובעת מקדושת השבת וברכתה. כמבואר דברים אלו בזוהר הקדוש פרשת יתרו (דף פ”ח, א): “למדנו, כל הברכות העליונות והתחתונות, תלויים ביום השביעי”. כיצד אנו רואים, איך השבת גורמת לברכת שפע זו? הנה, כשאנו מבקשים להגדיר את השפע, מצאנו שהתורה מגדירה זאת בכל מקום בשלושה דברים עיקריים: “דגן, תירוש ויצהר” - כשאדם מתברך בשלושת אלו, זכה לברכת שפע כולל. וכך למשל, בברכות האמורות בתורה, נאמר: “וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך ותירושך ויצהרך”, הרי שכללה התורה את כל הברכות בשלשת פרטים מרכזיים אלו. עתה נתבונן לראות, כי אכן מיד עם כניסת השבת מתקדשת השבת על ידי שלוש השפעות הללו: אנו פותחים את השבת בקידוש על היין, שהוא “תירוש”, בשעת הקידוש, אומרת ההלכה, כי על השולחן צריך להיות מונח “לחם משנה”, זהו ה”דגן”, את מקום הקידוש והסעודה יש לקבוע לאור הנר, נרות השבת. הדלקתם היא מן השמן, והוא הוא ה”יצהר”. הווי אומר, השבת ומצוותיה משפיעים עלינו שפע כללי, המסומל ב”דגן, תירוש ויצהר”.הזכרנו לעיל את לשון הזוהר, כי השבת משפיעה ברכות “עליונות” ו”תחתונות”. הברכות התחתונות הן ביחס לשפע החומרי, כפי שביארנו. אולם הברכות ה”עליונות” שייכות לנפש, והכוונה ל”עסק התורה”, המסוגל יותר בשבת קודש. כמו שאמרו חז”ל “לא ניתנו שבתות אלא לעסוק בהם בתורה” (ירושלמי שבת, פט”ו הלכה ג). ובהתאם לאמור, יש להוסיף כי אף לעניין עסק התורה מצינו את שלשת הכינויים, דגן תירוש ויצהר: “דגן” כמו שנאמר (משלי ט, ה) “לכו לחמו בלחמי”, שהכוונה לעסק התורה. “תירוש” בהמשך הפסוק שם “ושתו ביין מסכתי”, “יצהר” והתורה נמשלה לשמן, מה שמן יוצא ממנו אור, כן התורה היא “אור העולם”, כלשון הכתוב “כי נר מצוה ותורה אור” (משלי ו, כ”ג) דבר אחר, מה השמן צף על כל המשקים, כך עסק התורה צף ועולה בקדושתו על כל המעשים הטובים. הרי לנו, כי התורה שהיא מזון הנפש, נקראת גם כן בשלשת כינויי הברכה והשפע: דגן, תירוש ויצהר. (עוד יוסף חי)
ח. איכה
כיצד יתכן שבורא כל העולם, שלפניו נגלו כל תעלומות, שאל את האדם יציר כפיו: "איכה"? (שאלה זו נשאלה לרבינו זיע"א על ידי אביו הגאון ז"ל כשבחנו את פרשת השבוע בהיותו ילד כבן ארבע או חמש) והשיב: המלה "איכה" היא נוטריקון של ראשי התיבות א'ני  י'ודע  כ'ל  ה'נסתרות. (שבחי רבנו)
ט. "בראשית ברא אלקים" א, א
קשה לומר שנחלקו התנאים מתי באמת נברא העולם, שאם כן זו מחלוקת במה שקרה במציאות - וכבר קבעו חז"ל,שלא שייכת מחלוקת תנאים על דבר הנוגע למציאות. אם כן כיצד נחלקו רבי אלעזר ורבי יהושע מתי היתה בריאת העולם? ומכאן  מעוררת שאלה נוספת, לגבי הנוסח האמור בתפילת ראש-השנה: "היום הרת עולם", שהכוונה היא ליום "ראש-השנה". ויש להקשות הלא לדעת רבי אליעזר באחד בתשרי "נברא העולם", ומדוע אפוא כשאנחנו מציינים את מה שארע ביום זה, אנו מזכירים את הריון העולם בלבד, ולא את עצם בריאתו באותו היום. כדי ליישב תמיהות אלו, נביא את דברי המקובלים  תלמידי הארי ז"ל, שביארו לנו כי באמת אופן בריאת העולם לא התרחש בבת אחת, אלא בשני שלבים נפרדים: א. הריון העולם. ב. לידת העולם. כדי להמחיש ולהבין את דבריהם העמוקים,נתעמק בראשונה בביטויים הללו: "הרת עולם" -שהוא השלב הראשון- משל הוא לאשה הרה, אשר רק על פי ידיעה  שכלית ניתן לשער את השלב הבא - שלב הלידה. אכן ידיעה זאת היא 'במחשבה' בלבד, היות ושום מציאות מחודשת נראית עדיין לענינינו, כלומר, בפועל אין כלום, רק בכוח כבר מתרחש מהלך לידה, של יצירת מציאות חדשה.אכן, השלב הבא, הוא כאשר התינוק כבר נולד, והוא יצא לאויר העולם, או אז מתגשמת ידיעתנו הקודמת, שמעתה היא נראית לעינינו בפועל- המציאות של הלידה קיימת ונגלית לנגד העין, כך שבסיכומו של דבר בכל תהליך כזה של יצירת דבר חדש, קיימים שני השלבים הללו - של "בכוח" ושל "בפועל". באותה צורה עלינו להבין גם את מהלך בריאת העולם. כשאנו אומרים שהעולם נברא בתשרי, לא מדובר למעשה ביחס של בריאה מושלמת הנראית לעין- כי אם בהכרה שכלית שהנה הבריאה החלה להתפתח, והוא מה שקוראים חכמינו "בתחילה עלה במחשבה" לבורא העולם. אמנם לאחריו הגיע השלב השני, באחד בניסן- אז נברא העולם בשלמותו הסופית והמוגמרת, והוא הוא העולם הנראה והנגלה לעינינו. עתה נבין, כי מחלוקת החכמים שהובאה לעיל, אינה באה לדון על המציאות כפי שהיא. היאך היא התרחשה וכיצד היתה. דעתם ר' אליעזר ור' יהושע שווה בענין זה, כי תהליך בריאת העולם החל בתשרי ונסתיים בניסן, אולם, המחלוקת היא מאימתי מגדירים אנו את העולם כ'נברא'- האם מיד עם תחילת תהליך הריון (בתשרי) או שמא כשהגיעה הבריאה לשלמותה ותפארתה ('בניסן'). כעת יתברר לנו מדוע בראש השנה, באחד בתשרי אנו מזכירים את בריאת העולם בדקדוק הלשון הזה: "היום הרת עולם"- מפני שבו החל הריון העולם, שהכוונה לשלב של הכרה שכלית בלבד. ואמנם הבריאה המעשית בצורה הגשמית והמוכרת, היתה רק בניסן, כאשר היא הסתימה בפועל. (בניהו)
א. "מידת החמלה יסוד גדול וחזק לתיקון המידות"
ב. "החכמה מאין תמצא- ואיזה מקום בינה"
ג. "פרי התורה - ענווה, ופרי הממון והמסחר - גאווה"