יום ה כ"א באב
17:40
פרשת וישב
א. "וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ"
"וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ... וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי"; אמר רבי שמעון חסידא: יוסף שקידש שם שמים בסתר – הוסיפו עליו אות אחת משמו של הקדוש ברוך הוא (אותיות י'ו')... יוסף מאי היא? (במה קידש שם שמים בסתר?) דכתיב: 'וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ'. אמר רבי יוחנן: מלמד ששניהם (יוסף ואשת פוטיפר) לדבר עבירה נתכוונו; 'ויבא הביתה לעשות מלאכתו' – (נחלקו בזה) רב ושמואל: חד אמר, לעשות מלאכתו ממש, וחד אמר לעשות צרכיו נכנס... 'ותתפשהו בבגדו לאמר" וגו' – באותה שעה באתה (באה) דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו (יעקב ליוסף): יוסף, עתידים אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם, ותקרא רועה זונות?" (סוטה לו:).

דברי הגמרא מופלאים ביותר. הגמרא שואלת במה קידש יוסף שם שמים, והתשובה היא ששניהם לדבר עבירה נתכוונו! וכי זו היא התשובה על קידוש שם שמים של יוסף?! גם המהרש"א שם תמה על כך. זאת ועוד, יוסף שזכה לכינוי "יוסף הצדיק" על שם הניסיון הגדול שעמד בו, אשר התורה עצמה מעידה על גבורתו ועמידתו העצומה מול כל הפיתויים: "וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף... וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר... וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים. וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ" (ה-ז). ובחז"ל ובזוהר הקדוש אף הפליגו בגודל קדושתו של יוסף הצדיק ע"ה, ועל הניסיון הגדול שעמד בו, עד שנקרא משום כך "מרכבה ליסוד", ויוסף הוא אבי אבות הצדיקים המתקדשים בגבורה לשמור על קדושתם. והנה אומר רבי יוחנן כי לדבר עבירה נתכווין. הניתן לחשוב כך על יוסף שנשתבח בכפיית היצר הרע במידה שאין דומה לה? האם ניתן להעלות על הדעת כי יוסף שאמר 'וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים' רצה לחטוא ורק דמות דיוקנו של יעקב אביו מנעה בעדו?!

בכדי לבאר את שגב מעלתו של יוסף הצדיק, אשר הניסיון שעמד בו חשוב כגדול הנסיונות, יש להקדים שאלה אחרת מה ששאלו רבים: מהו החידוש המיוחד שהפליגו בניסיון של יוסף עד שנעשה סמל לעומדים בקדושתם בגבורה, הלא בכל דור ודור נוכל למצוא אנשים המתגברים על תאוותם למנוע עצמם מן התועבה. ובחז"ל מצאנו כמה וכמה עובדות אודות תנאים ואמוראים שמסרו נפשם על מנת שלא לחטוא בקדושתם, כגון רב כהנא שתבעה אותו מטרוניתא אחת, ותפסתו בביתו בערמה, והפיל עצמו מן הגג לרשות הרבים, עד שבא אליהו הנביא וקיבלו (קידושין מ.) וכגון רבי צדוק שהפיל את עצמו לתנור אש (שם), ועוד מעשיות רבות בענין זה. אלא שכאן אנו מגלים את הנהגתו הנשגבה של יוסף הצדיק ע"ה שהתגברותו על היצר נעשתה מתוך תעצומות נפש מופלאות מבינת אנוש.

דרכו של העומד בניסיון העברה ח"ו, להתאמץ לדחות מקרבו מחשבות רעות של התאווה, וכך הוא מצייר את דבר העברה בעיניו כדבר של כלום. וכמו שמצינו ברבי עקיבא שהשלטון שיגר אליו בלילה שתי נשים על מנת להכשילו בחטא, והיה יושב ביניהם ומרקק, בבוקר הלכו הנשים החוטאות וטענו כי טוב מותם מההשפלה הזאת שהשפילם, כאשר לא פנה והרהר בהן כלל. שלח השלטון וקרא אותו ושאלו לפשר הדברים. הסביר לו רבי עקיבא: מה אעשה? ריחם בא עלי מבשר נבילות וטריפות ושרצים... זו היא התחבולה האיך להציל עצמו מיצר הרע. אולם יוסף הצדיק לא הסתפק בדרך זאת, בכדי להתעלות ולהתקדש ביתר שאת, נתן מקום ליצר הרע להגביר בו אש התאווה עד שיביאנו לעשות העבירה בפועל, ואז, ברגע האחרון, מכבה את האש הגדולה, ופורש מן העבירה. כדרך לוחם גיבור, אשר אחר שהשונא הפילו לארץ, ואף קשרו בחבלים וכבר פושט יד לשחטו, בעת הזאת קם כארי ולוקח הסכין מידו ושוחט את השונא הנגדי. מיותר לומר, כי עוצמת גבורתו של זה עולה על זה שגובר על חברו בתחילת המלחמה. מקודם לכן, היתה אשת פוטיפר משתדלת בחינם לפתות אותו ולהבעיר בו את אש התאווה, כיון שיוסף היה דוחה כל זה מעליו, והיה מצייר אותה בעיניו כמו בהמה מכוערת ומטונפת, לא היה היצר יכול להכניס בלבו שום תאווה ומחשבה רעה. והנה בהגיע אותו היום שאין איש בבית, סבר יוסף, כי לא די בכך שלא יפנה אליה, ואז אין פאר וגבורה בניצחון הזה. אדרבה, היום יטה אוזניו לקול הפיתויים שלה, כדי שאכן תתעורר התאווה בקרבו, ויתן מקום ליצר הרע להבעיר בו את החשק, ואז ברגע אחד יהפוך הקערה על פיה, ויתנתק בבת אחת מעבותות האהבה של העבירה אשר קשר היצר בליבו. ובאמת כך היה, והצליח מעשה הצדיק, ומחשבתו הטובה, ובהגיע העת לעשות הרע, נהפך לאיש אחר "וינס ויצא החוצה", זבח את יצרו בסכין שלו...

זהו הסוד המופלא באופי הניסיון שעמד בו יוסף הצדיק. ובזה נבוא ליישב תמיהת המהרש"א. שאלת הגמרא: יוסף מאי היא? במה קידש שם שמים? ועומק כוונת השאלה: הלא מידת כל הצדיקים שהם מקדשים שם שמים ולא ירצו לחטוא בשום אופן, ומהו אפוא הפלא הנשגב בקידוש שם שמים של יוסף. ועל זה השיב רבי יוחנן 'שניהם לדבר עבירה נתכוונו' – דקדק לומר ל'דבר העבירה' ולא 'עברה' עצמה – נתכוונו לעשות הכנות המעוררות את מעשה העברה, אולם מטרתם שונה היתה לחלוטין, בעוד שהמרשעת נתכוונה לעוררו עד שיעשה העבירה בפועל, מטרתו היתה הפוכה: הוא יעורר את אש התאווה בליבו, ואז יכבה אותה ויתנתק הימנה בבת אחת. כך נתגלתה עוצם קדושתו של יוסף עד שנקרא 'מרכב ליסוד' – לא די לו לעמוד בניסיון ולהרחיק את החטא, אלא ראוי הוא להראות קדושתו בדרך הפלא ופלא. גם לדעת האומר 'לעשות צרכיו נכנס', הכוונה שהתכונן לשמוע לדברי היצר מתורך שיתגבר על ניסיון העברה בדרך נפלא. ולשם כך נועד יוסף הצדיק, וכך עושה את "תיקונו" - צרכיו, בתיקון מדת היסוד. "וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ" - מלאכת-ו': מלאכת התיקון של המידה השישית – מידת היסוד. על אותו דרך: 'לעשות צרכיו' - צרכי-ו' - צרכי ההכנה להשלים בעצמו את מידת ה"יסוד", היא הספירה השישית. אלא שעדיין סייעו לו מן השמיים, וכפי שהביאו חז"ל שדמות דיוקנו של אביו באה לו. וכפי האמור, לא מחמת זה בלבד פירש, אלא היה לו זאת לסיוע בדרך עבודתו של יוסף הצדיק. בדרך זו יתבארו לנו כמה עובדות פלא, וחלילה לנו לחשוב על צדיקי עולם אבות האומה שביקשו לחטוא. כמו מעשה דוד המלך ע"ה אשר תבע את אביגיל (שמואל א, כה) ברור הדבר שכוונתו היתה לעורר התאווה בקרבו, וכך לחדול ולפרוש מעשות רע. (בן איש חי)
ב. "וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים"
אמר רבי חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שהרי בשביל משקל שני סלעים מילת (=אריג משובח) לכתונת פסים שעשה יעקב ליוסף, יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו למצרים” (שבת י). “נתגלגל הדבר וירדו למצרים” - הרי לנו, כי עיקר גלות מצרים מוגדר בלשון חז”ל כ”גלגול”. עלינו לעמוד על פשר ההגדרה הזו. אלא כשם שהתחלת הגלות המובטחת לישראל היתה בארץ כנען, שהרי הקב”ה אמר לאברהם “ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה” (בראשית טו, יג) ובפועל שהו בני ישראל במצרים רק מאתיים ועשר שנים. אחד ההסברים שאמרו חז”ל הוא כי שנות הגלות החלו בעצם להימנות כבר משנולד יצחק ופירוש הדבר כי הבטחת הגלות אין הכוונה דווקא על העינוי והשעבוד שבארץ מצרים, אלא גם על השלילה מחירותם - כהדגשת לשון הפסוק “בארץ לא להם” - ואם כן, יתכן שאילו זכו היו נשארים בארץ כנען ושם היתה מתקיימת הבטחת הגלות במלואה. אך דבר מכירת יוסף על ידי השבטים הוא אשר גרם לצורה הקשה של הגלות המובטחת - השעבוד והעינוי המצרי - ובדרך זו יתפרש לשון חכמינו “נתגלגל” הדבר והגלות נכנס לשלב הקשה ביותר, וירדו למצרים”. על פי תורת הסוד יש לפרש כי מאמר הקב”ה לאברהם על עתידם של ישראל להיות בגלות, אינו הכוונה בהכרח למציאות הנראית בעינינו כאן על הארץ. שהרי כך נאמר (תהלים קיט, פט): “לעולם ה’ דברך נצב בשמים”, כלומר כאשר זוכים אזי דבר ה’ וגזירתו הקשה נשארים בשמים ואינם יורדים כלל לארץ. אולם משלא זכינו ונחלקו השבטים עם אחיהם או אז 'נתגלגל' הדבר” אותו ה”דיבור” הקשה התגלגל מן השמים וירד לארץ, והוצרכו אבותינו לרדת מצרימה, פשוטו כמשמעו. פירוש נוסף בדרך רמז: דברי חז”ל “נתגלגל הדבר” הם המשך לנאמר קודם לכן - “נתקנאו בו אחיו”, ופירושו שאותיות “קנאה” נתגלגלו והפכו “נאקה” בצרת הגלות, שעל גלות זו שבמצרים נאמר בתורה: “וישמע אלוקים את נאקתם". (בן יהוידע)
ג. "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ"
בגילו היה יוסף בן שבע-עשרה שנים, אולם מחמת אישיותו הגדולה אהוב היה אצל יעקב אביו באופן שהיה מדמה אותו בעיניו ל”זקן”, שהוא נוטוריקון: זה שקנה חכמה. “בן זקונים הוא לו”. נוכל להסביר את הדבר על פי דברי בעל “אהל יעקב” על הנאמר בתורה (דברים ה, טז): “כבד את אביך... למען יאריכון ימיך”. ומפרש: בן המכבד את האב - ואביו אכן יקר ומוערך מאוד בעיניו - ודאי משתדל הבן לקלוט וללמוד מכל החכמות והמושכלות אשר השיג אביו במשך שנות חייו המרובות. בן כזה המתבשם לאורו של אביו, גם בעודו קטן בשנים מסוגל להכיל הרבה חכמה ומדע משל אביו, ובמידה מסוימת מתעלה ברכישת ידיעות ומושכלות כאילו חי בעולם מספר רב של שנים. והוא אשר הבטיחה התורה הקדושה: על ידי שתקיים מצוות כיבוד אב בהידור, תזכה “למען יאריכון ימיך” - שהיו חיי הבן “ארוכים” ומלאים בתוכן ובחכמה, עד שנחשב כאילו הוא “חי” גם באותן השנים של אביו. אולם הרשעים שאינם לומדים מאחרים כלל, לא זו בלבד ששנות חייהם אינם עשירים בחכמה ובדעת, אלא גם ימיהם הם קצרים ביותר, כי מאבדים את הכול. יוסף הצדיק ע”ה, אשר במשך שבע-עשרה שנותיו שימש את יעקב אבינו, למד מדרכיו הנפלאים ומן החכמות והמושכלות אשר השיג, וסיגל אותם לעצמו. לפיכך נחשב לבן זקן - “בן זקונים הוא לו”. (בן איש חי)
א. "המספר לשון הרע – חמור מן העושה מעשה"
ב. "זקן-כל תענוגותיו מאחריו: צעיר-כל תלואותיו לפניו"
ג. "אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס, כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ"