יום ב ב' בטבת
15:30
פרשת ויחי
א. "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שֽׁוּר"
כפל הלשון 'בֵּן פֹּרָת... בֵּן פֹּרָת' מורה על חלקו של יוסף שהיה כפול מכל אחיו, מאחר שהחשיבו יעקב כמו שניים, כפי שנאמר קודם לכן בפרשה. והטעם מדוע החשיבו כל כך? "עֲלֵי עָיִן" - רומז על המבואר במדרש כי מראה הוד פניו של יוסף הצדיק ע"ה היה דומה לשל רחל אמנו, ועל שניהם נאמר שהיו "יפי תואר". ויעקב כשראה את יוסף התנחם בה במיתת רחל ע"ה, כי נהנה בראייתו של יוסף כאילו היה רואה אותה. וזהו שאמר "עֲלֵי עָיִן" - בעבור שנהנו עיני לראות את פניך, על כן נתתי לך חלק גדול יותר מכולם. עוד יש לומר, כי ברכת יוסף שלא תשלוט עין הרע בו ובזרעו, היא הברכה הגדולה מכל שאר הדברים שזכה בהן עבור צדקותו, בשכר העין שלא הסתכלה בעבירה.

ובמדרש (בראשית-רבה צ, ג) מובא שכל הדברים שזכה להם יוסף - "משלו" זכה. בשכר בפה שלא נשק בעברה - זכה ל"עַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי"; גופו שלא נגע בעברה - " וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי-שֵׁשׁ"; ידיו שלא משמשו - "וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת-טַבַּעְתּוֹ... וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל-יַד יוֹסֵף"; רגליו שלא פסעו - "וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה"; מחשבה שלא חשב - תבוא ותקרא חכמה, "וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ" שפירושו 'אב בחכמה'.

אך יש להתבונן בדברי חז"ל, שהלא כל הדברים שזכה בהן יוסף היו רק לו ולא לזרעו - שהוא היה המשנה למלך על מצרים, ולו הלבישו בגדי שש והרכיבוהו במרכבת המשנה וכו' - ואילו השכר על עינו שלא הסתכלה בעבירה - היא גם לו וגם לזרעו עד עולם, שאין עין הרע שולטת בהם. ולמה גדול שכר ה'עין' מכל שאר הדברים? אלא שגדלותו של יוסף הצדיק אשר שלט על עינו בגבורה, לא היה דווקא במעשה של אשת פוטיפר, כמו הניסיון של כל איברי גופו. וכבר מובא בחז"ל (פרקי דרבי אליעזר, לט) אודות גדלותו של יוסף, אשר בשעה שרכב על מרכבת המשנה ועבר על כל ארץ מצרים, יצאו כל הנשים על חומות בתיהן, וכל אחת זורקת לפניו מין תכשיט שלה, כדי שישא עיניו ויראנה, ואילו יוסף הצדיק ע"ה לא היה נושא עיניו לראות שום אחת מהן! נמצא, שבעיניו הטהורות פעל רבות, לא רק בגוף אחד, באשתו של פוטיפר, אלא נשמר מלהסתכל על כל אותן הנשים. אכן, לכך זכתה ה"עין" לשכר המיוחד לה, אשר לא רק גופו של יוסף זכה לשכר, אלא כל זרעו עד עולם, כנגד הגופים הרבים שעל ידם נתגלתה קדושתו המופלגת.

וזהו הכוונה: "בֵּן פֹּרָת... בֵּן פֹּרָת" - השכר שלא תשלוט בו עין הרע כפולה היא לו ולזרעו יחד, מפני "עֲלֵי עָיִן" שהעין לקח שכר יותר משאר האברים, ובמה נצטיינה העין? "בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שֽׁוּר" כדי שישא עיניו ויראה אותן והוא בגבורה ובצדקות שמר על קדושת עיניו. לכך לקח שכר להרבות זרעו לברכה. (בן איש חי)
ב. "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה"
טעם קריאת שמו יעקב אחר אשר אמר אליו ה' (ל''ה י') "לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ" וגו'. לא יעקב יאמר עוד שמך, כבר כתבתי בפרשת וישלח בפירוש פסוק "לֹא יִקָּרֵא" וגו', כי לצד שם נפשו הקבועה בו אשר שמה 'יעקב' כידוע מדבריהם (ברכות ז:) שפירשו בפסוק (תהלים מו) "אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ", ולצד שעודנה באיבו לזה לא יעקר שמה וב' שמות יקראו לו:

אלא שיש לנו לחקור זאת במה יבחר ה' לזמנים יקרא לו "יעקב" ולזמנים "ישראל", הן אמת כי בעדת ישראל מצינו שישתנה להם השם כפי מעשיהם כשעושים רצונו של מקום בשם "ישראל" יכנה אותם, ולהפך יקרא שמם "יעקב" וכן הוא רמוז בדבריהם, (זהר בלק די:) וטעם זה לא יוצדק ביעקב כי ישר פעלו בתמידות:

אכן להיות שענף המושכל אשר נתעצם יעקב להשיגו, שבאמצעותו בשם "ישראל" יתכנה הוא בחינת קדושה עליונה, ותמצא כי המין המאושר ההוא ימאס לבחינת הדאגה והעצבון והשפלות, כי ממקום השמחה והמנוחה והגדולה באה, והיה לאות בין עיניך יום שבת למנוחה אשר צוה ה' את בני ישראל והוא לטעם נשמה יתירה ולצד שממקום עליון באה, יצו ה' להרחיק היגון והכעס ולקרא לשבת עונג, והן הדברים עצמם נאמרים ביעקב בהשגתו שם עליון השם יגיד כי צוה ה' אתו את הנשמה העליונה בעלת שם זה של ישראל ומשכנה בו, הוא כל זמן שאין שם עצבון וענף הנגדי קצת לשמחה ולשלימות הקדושה והטהרה, ובהעדר כן וינפש יוצאה ממנו כיציאת נשמה יתירה של יום שבת ובאותו זמן לא יקרא לו ישראל, כי בעלת השם הלכה לה ואינה אז ויקרא שמו יעקב, ותשוב עוד הנשמה ההיא באמצעות הכנת והצעת המוכן כהשבת נשמה יתירה בכל שבת ושבת באמצעות הכנת יום המקודש.

ובזה תלך לבטח להשכיל טעם בכל מקום אשר בשם "יעקב" יתכנה הוא לסיבה אשר יארע שם דבר מבחינת העצב והיגון, וארשום לך קצת מהמקומות להאיר לך וזה יצא ראשונה. תחלת דבר טוב ה' בפ' וישלח אמר אליו "שִׁמְךָ יַעֲקֹב" פירוש אז יהיה שמו יעקב לצד שהיה אז באבילות אמו כמאמרם ז''ל (ב''ד פ' פ''ב) שאמרו כי אומרו ויברך אותו יכוין על ברכת אבלים ולצד זה יקרא שמו יעקב, ולזה תמצא שבכל אותו פרשה קרא ה' שמו יעקב, וגם בזמן מיתת רחל נקרא שמו יעקב דכתיב (ל''ה כ') ויצב יעקב מצבה על קבורתה, ואחר ששלמו ימי העצב קרא ה' שמו ישראל דכתיב (שם כ''א) "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל", "בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל", והגם שאמר שם "וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב", יש לך לדעת כי כשיהיו הבנים במדריגה פחותה לצד מעשיהם, הגם שהאב יתכנה בשם ישראל הם יתכנו בשם יעקב, ובמה שלפנינו לצד מעשה שהיה שעשה ראובן קרא להם שם "בְנֵי יַעֲקֹב" ומה שאמר עוד שם (כ''ז) ויבא יעקב אל יצחק אביו לצד שהיה לפני יצחק אביו לא נהג בו הכתוב השררה והגדולה הנרמזת בשם ישראל, וכן תמצא שאמרו במדרש תהלים ילקוט סי' תתע''ה וז''ל אילו היה אברהם קיים היאך היה יצחק מנהיג שררה וכן כל האבות והצדיקים וכו' עד כאן. הנך רואה כי תסתלק השררה לפני אביו ולטעם זה קרא שמו יעקב, וכן מה שקרא לו שם יעקב בפרשת וישב יודיע הכתוב כי כל זמן שהיה יעקב אז בארץ כנען היה ביגון ואנחה ובמדריגת שם יעקב זולתי בזמנים מועטים אשר רשם הכתוב בהם שם ישראל כאומרו (ל''ז ג') "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב" וגו' אז היה שמח והוכן בלי עצב לקרות לו שם ישראל.

ותמצא כי משנמכר יוסף לא נקרא שמו ישראל זולת שלשה פעמים "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל לָמָה הֲרֵעֹתֶם" וגו', "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו", "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם", וצריכין להדרש כי דבר אליהם דרך שררה לצד ההכרח שראה שלא חשו לצערו ונשתרר עליהם ורמז כי לא ימחול להם לצד שהוא אביהם, גם שיקבלו דבריו. ומעת התבשרו ביוסף "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב" ונחה עליו רוח ה' ותיכף אמר הכתוב "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל", "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל", "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל", עד שנתבשר בגלות וקבל עליו השבר חזר ליקרא יעקב זולת בעת אשר נגלה אליו יוסף לרוב השמחה הגדולה כינה ה' אותו בשם ישראל דכתיב "וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו", "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל... אָמוּתָה הַפָּעַם", ומשם ואילך לא נקרא עוד שם ישראל כל ימי היותו בארץ מצרים עד יום שהגיע עת לכתו לעולמו. ומה שאמר "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" יכוין אל כללות בניו שיתיחס אליהם שם ישראל כשיהיו בדרך יושר, וגדול כח הבנים מכח אביהם כי הבנים כל אשר יטיבו דרכם יקרא להם שם ישראל להיותם רבים מה שאין כן יעקב ידקדק בקריאת שמו לרמוז בקריאתו זמן מצבו, ולא נקרא בשם ישראל כל זמן היותו בארץ מצרים עד עת שקרבו ימיו למות אז נקרא שמו ישראל לצד תוסף רוחם, והוא סוד הגדלת נפש אדם בעת מיתתו, (זהר ח''א ריח:) לזה אמר "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל", "וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל". וכלך לדרך זה להשכיל בכל מקום אשר יקרא לו שם הוא שמו לסיבה אשר תשכיל שמה. ועיין בדברי הזוהר (שם ריא:) ותמצא סעד לדברינו. וכל זה הוא דרך פשט, ויש דברים בגו כפי רוחניות הדברים והמשכיל יבין. (אור החיים)
ג. "וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ. וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ"
יוסף הצדיק ביקש למלאות את משאלת יעקב אבינו, מחמת מצוות “כיבוד אב”, ולא משום התחייבות שלו על ידי שבועה בלבד, על כן אמר יוסף הדגיש “אנוכי אעשה כדבריך” - מצד הציווי שלך. אך עדיין יעקב מפציר בו להישבע, משום שגם זה נכלל במצוות “כיבוד אב”, “השבעה לי” - בגלל הציווי שלי. מאחר שגם השבועה תיכלל בגוף הציווי של יעקב, אז כאשר יוסף יזדרז לקיים את דבריו, נמצא מקיים מצוה “כפולה” - גם מצוות השבועה בנוסף למצוות כיבוד אב. אמנם עדיין עלינו לבאר את הדברים יותר. מדוע המתין יעקב עד עתה, ולא ביקש הימנו להישבע מיד עם תחילת דבריו? אלא, שקשה היה על יעקב אבינו לבקש מיוסף להישבע לו, כי הדבר יראה כאילו חושד ביוסף שמא לא ימלא חלילה את מבוקשו כהוגן, עד שהוא רואה צורך להשביעו על כך. מסיבה זאת נמנע יעקב להשביע את יוסף, ורק מחמת כיבוד אב מצווה עליו להעלותו לארץ ישראל, ואכן יוסף מבטיח לאביו “אנוכי אעשה כדבריך”. אך בדברים אלו רומז יוסף לאביו לאמור: “אעשה כדבריך”, באמת גם בדעתי לעשות כמוך, ולבקש מעם ישראל להעלות אותי מארץ מצרים, ולהביאני אל הארץ הקדושה. כפי שאכן נאמר בסוף הפרשה (נ, כה): “וישבע יוסף את בני ישראל לאמור פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה”. אף יוסף שיודע על רוב הקושי שיהיה להם לישראל בעת טרדתם ביציאת מצרים בחפזון - כחלוף מאתיים שנה - זקוק היה לצוות להם על מבוקשו על ידי “שבועה” דווקא. ואז יהיו מוכרחים להשתדל ולהתאמץ לקיים צוואתו. רק עכשיו, משראה יעקב כי גם יוסף חפץ להקבר בארץ ישראל, ובוודאי יהיה גם הוא זקוק להשביעם, אמר לו: אם כן, גם אני משביעך עתה, כך לא יוכלו אחיך להתרעם על שאתה משביע אותם בדבר הקבורה, פן יאמרו לך “וכי אביך השביע אותך, כפי שאתה משביע אותנו?”, אלא “השבעה לי” ואז יהיו גם הם מוכרחים להישבע. יוסף קיים דבריו ונשבע לאביו, ואכן בבוא הזמן אף הוא משביע את בני ישראל להעלותו גם כן מארץ מצרים. (בן איש חי)
ד. "וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו"
יש להתבונן בהדגשה “וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב”, הנראית לכאורה מיותרת. נוכל להבין זאת, על פי הכתוב במשלי (י, כז): “יראת ה’ תוסיף ימים, ושנות רשעים תקצורנה”. יש להבחין בהבדל שבין הגדרת זמן חייו של הצדיק לבין חיי הרשע, ה”צדיק” שהוא ירא ה’ - חי “ימים”, לעומת זאת חיי הרשעים נקראים “שנים”. ביאור הדבר: יום אחר בחיי הצדיק חשוב באיכותו כמו שנה של רשע, שהרי הוא מסגל לעצמו תורה ומצוות ביום אחד יותר ממה שיעשו אחרים בשנה שלימה. וזהו הביאור “ויהי ימי יעקב - שני חייו”. הימים שלו חשובים באיכותם ל”שנים”. עוד יש לומר: למרות שהאדם מנצל בעיקר את ימיו, ואילו את לילותיו הוא מקדיש למנוחה ושינה - הנחשבים לכאורה כשעות של בטלה, אך הצדיק קובע עתים לתורתו גם בלילות, ואפילו בעת שהוא יושן יש אצלו “עליית נשמה”, נשמתו עולה למעלה ולומדת תורה בישיבות הצדיקים שבהיכל העליון. נמצא, כי גם לילותיו חשובים כ”ימים”, באופן שכלרגע ורגע מנוצל עד תום (ומזה נובע שורש הפתגם “משים לילות כימים”). ועל זה נאמר“ויהי יעקב שני חייו” - כל “שני חייו” של יעקב היו גדושים ב”ימים” מלאים של יעקב איש התם יושב האוהלים, וכאילו לא קיימים בהם לילות. (בן איש חי)
א. "אם עשית מצווה, אל תבקש מתן שכרה מיד ליד"
ב. "זכור את בוראך-בימי בחורותיך, שלא תשכחנו בימי זקונתך"
ג. "יהלום פגום שווה יותר מאשר אבן חצץ מושלמת"