יום ב ל' בכסלו
11:02
פרשת שמות
א. “ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף”
יש להבין מה סברת רב ושמואל במחלוקתם, ומה ההבדל היוצא לדינא מסברתם? כתוב בפר' דברים (כ,ה) "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו". וסבור רבי יהודה רק הבונה בית "חדש ממש" הוא שחוזר מהמלחמה, אך אם בנה בית לאחר שהרסו- אינו חוזר, דאין דין בונה בית "חדש" עליו. אולם הרמב"ם בפירוש המשניות כתב, שאין ההלכה כרבי יהודה, אלא גם מי שבונה בית לאחר הריסתו, אף הוא חוזר מהמלחמה,לפי שהרמב"ם סובר דתנא קמא בגמרא חולק על שיטת רבי יהודה, וכיון שכך, הלכה כתנא קמא-דחוזרים  מהמלחמה אף הבונה לאחר שסתרו. ולפי"ז אפשר לומר דרב ושמואל תלו מחלוקתם במחלוקת ת"ק ור"י, דמאן דאמר מלך חדש –"חדש ממש" היה, הולך כשיטת רבי יהודה שהבונה בית "חדש ממש" הוא החוזר ולא הבונה לאחר שסתרו, אולם הסובר שלא היה מלך חדש אלא שנתחדשו גזירותיו, למד כשיטת ת"ק דאף ב"בית חדש" לא בעינן "חדש ממש", וחוזרים אף לאחר סתירה. על פי האמור, אפשר ליישב תמיהתו העצומה של בעל "המשנה למלך" על דברי הרמב"ם  הנ"ל דהנה – תמה בעל המשל"מ – איך פוסק הרמב"ם דאין ההלכה כרבי יהודה אלא כתנא קמא, הלא אנו רואים שהגמרא מוסיפה על דברי ר"י: "תנא אם הוסיף דימוס  בביתו –חוזר" (והפירוש: אם הוסיף שורה של אבנים או בגובה או בעובי תו לא הוי על מוכנו וקרינא ביה חדש), ואם ההלכה אינו כרבי יהודה לא הייתה הגמרא דנה בסברתו? זאת ועוד, כתוב בירושלמי "תני רבי יודה אומר אם חידש בה דבר חוזר, ואם לאו אינו חוזר, סדו בסיד ופתח בה חלונות לא היה חוזר, היה גדול ועשאו קטן חוזר ואחד ועשאו שנים". רואים אנו שגם בירושלמי שקלו וטרו בשיטת רבי יהודה, ומדוע איפא פסק הרמב"ם כתנא קמא? אומנם לפי מה שבארנו לעיל דמחלוקת רב ושמואל בעניין "מלך חדש" תלוי במחלוקתם של רבי יהודה ותנא קמא, יתבאר תמיהת המשנה למלך בטוב טעם כחומר ביד היוצר.

דהנה, הגמרא פותחת בשיטת הסובר מלך "חדש ממש", ולאחר מכן מביאה שיטת הסובר  דנתחדשו גזירותיו, כמו"כ כתוב תחילה רב ולאחריו שמואל, א"כ לכאורה, רב הוא דאמר מלך חדש ממש, ושמואל סובר דלאו חדש ממש אלא שנתחדשו גזירותיו, וכמ"כ נאמר בנידון ד"בית חדש" דרב יסבור "בית חדש ממש", ואילו שמואל הוא דס"ל דלאו בית חדש ממש אלא אף אם בנה לאחר סתירה נקרא חדש-וחוזר. וידוע דפוסקים "הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני" והרי הלכות "חוזרי המלחמה" שייכות לחלק הדינים, אם כן מוכרח דפוסקים כשמואל שסובר ד"חדש" לאו דווקא "חדש ממש", ולכך מובן שפיר דברי הרמב"ם שאין ההלכה כרבי יהודה, לפי שהוא סובר כשמואל ד"חדש" אינו "חדש ממש" אלא אף הבונה לאחר סתירה- חוזר. (בן יהוידע)
ב. "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ" (א, יג)
הקב"ה נגלה לאברהם אבינו במחזה ומבשר לו את גורל בני ישראל העתיד לבוא, בין הדברים נאמר לו: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה", נבואה זו התגשמה במלואה, עת ירדו אבותינו למצרים, והעבידו אותם בעבודות משפילות ומפרכות את הגוף. הנה הקב"ה אומר לאברהם שבני ישראל ישתעבדו "בארץ לא להם", ובכוח אותה גזירה ירדו בני ישראל דווקא לארץ מצרים מקום הכי נמוך ושפל בעולם, שטופה זימה ומיאוס, ונשתקעו במ"ט שערי טומאה עד לדיוטא תחתונה, ולא עוד אלא שהעבידו אותם ברשעות ובאכזריות, שברו את גופם והרסו את נשמתם בגשמיות וברוחניות, שחטו את ילדיהם ורחצו בדמם. ונשאלת השאלה: האם "ארץ לא להם" כוונתו ליסורים אלו. ומדוע דווקא מצרים, וכי חסר ארצות אחרות לשעבד בהם ולרדות בם, ללא שיכנסו לדיוטא תחתונה וליפול בטומאה וזוהמא, שאחריתו מי ישורנו?

כדי להבין זאת נפתח במשל: לעשיר אחד היה בן שסר מן הדרך הטובה, לא שמע בקול אביו וחטא כלפיו, ישב העשיר וחכך בדעתו כדין מה לעשות בבן הסורר והמורה, איזה עונש יטיל עליו, למען ישמע וירא, עד שנפל רעיון במוחו וגמלה ההחלטה בליבו להוציא מחשבתו מן הכוח אל הפועל. בהגיע יום "שוק העבדים", נטל העשיר את בנו המורד ולקחו למרכז השוק. מקום בו מתאספים סוחרי העבדים, נעמד האב על בימת המכירה והכריז: בני זה מוצע למכירה, בעוד הסוחרים נותרים המומים ופרועי פה, הציעו שני אילי הון מחיר הוגן ונאה לבן הגביר, האחד היה אדם טוב לב ונעים הליכות, השני היה איכר גס רוח ואכזר ידוע, שניהם הציעו מחיר זהה, ועל האב היה להחליט בידי מי הוא מפקיד את בנו.למרבה התדהמה, הניף העשיר את אצבעו על הרשע והאכזר, ומסר את בנו תחת שבט עריצותו של האיכר. משפחת האב באו לפניו ובעיניים דומעות שאלוהו: ילמדנו אבינו, הרי בסופו של דבר זרעך הוא ויוצא חלציך, הכיצד חרצת גורל בנך ביד גוי אכזרי, ושפל וחסר רחמים, ובוודאי אם היית מוסרו לעשיר טוב לב, מן הסתם היה דואג שיקבל כל מחסורו וצורכו? נתן האב מבט רחימאי בבני משפחתו, ואמר: אהובים ויקרים, כל מה שאתם טוענים בפני, גלוי וידוע גם לי, והיה קשה בידי למסור את בני יקירי לרשע משוקץ זה, אך לא מחשבותיי- כמחשבתכם, שבאמת אם הייתי רוצה למכורו לצמיתות ולא לראותו יותר, הייתי מוסרו ביד העשיר טוב הלב, שם היה מקבל מה לבו חפץ, אך-כלל לא בטוח שהיה חוזר למוטב, כי מחמת רוב הטובה והשפע שהיה מרעיף עליו העשיר, נשאר היה במרדו ובדרכו הרעה, אך משום שבדעתי להחזיר את בני ורק מכרתיו למען ילמד להיטיב דרכו ויעזב דרך הרשע, לכן מסרתיו לאותו רשע, כדי שיחיה חיי עבד מושפל ועזוב וירגיש את עריצותו של הרשע, עד שיבוא אלי בדמע ובבכי שאחזירהו לביתי. בהיכרו את עוגמת הנפש שגרם לי, ובראותו כמה טוב לו להיות בחיק המשפחה סמוך על שולחן אביו אוהבו, בוודאי אשוב ארחמהו ואפדה אותו מיד עולו של אכזר זה, ואז אתן לו כל מנעמי העולם ויחיה בטוב ובנעימים.

אמת מה נהדר הוא המשל: בני ישראל רחוקים היו משולחן אביהם  שבשמים ולא היו ראויים לקבל את תורתו ולהיקרא בניו של מקום. בצר לו גזר עליהם הקב"ה גלות ל"לבעל הבית" אחר כדי שירגשו עד כמה טוב להיות "בבית", והנה אם היו יורדים לארץ אחרת טובה ונעימה, כלל לא בטוח שהיו שבים אל ה' ומחפשים את קרבתו, ואף יתכן שהיו נהנים ממקום החדש, כיון שידעו כל הארצות שכלל ישראל הם בני מלכים, אולם עתה שהגלם למצרים, מקור הרשעות והאכזריות, ונטמאו שם ומיררו את חייהם, אזי אז ראו וטעמו כי טוב ה', ויזעקו בתחינה ובדמעות לקב"ה שיגאלם ויוצאים מידי צר ואויב וממקום רע זה. לכן הגלה הקב"ה את בני- ישראל למצרים דווקא, ובזכות זה הוציאם הקב"ה משם וקרבם המקום לפניו על הר סיני. (בן איש חי)
ג. עינוי בני ישראל שלא כדרך הטבע
“וישימו עליו שרי מסים, למען ענתו בסבלתם ויבן ערי מסכנות, לפרעה את פתם ואת רעמסס” (א, יא). “למען ענתו בסבלתם” ר’ שמואל בר נחמן א”ר יונתן: מלמד שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים” (מדרש רבה א, יא). משמעות המילה “סבלותם” - העברת משאות כבדים על כתפיים, ויש לתמוה, וכי רק בעבודת הסבלות עינו מצרים את בני ישראל, והלא בכל מיני מלאכות המשפילות והמפרכות את הגוף העבידו אותם, ומדוע אם כן תפס הדגיש דווקא העינוי של “סבלותם”? נראה לפרש בהקדם דברי חז”ל בכמה מקומות על מעלליו של פרעה ורשעותו בבני ישראל שלא לצורך: כלל אמרו רבותינו ז”ל: אם ירצה האיש לשאת משא כבד, ישאוהו על כתפו ולא על ראשו, משום שגולגולת הזכר בנוי משתי חלקים אחד על גבי השני ולכן ראשו חלש, לעומת זאת, האישה תישא משאה על ראשה ולא על כתפה, מפני שגולגולתה בנויה מחלק אחד ולכן ראשה חזק (הקב”ה בראה כך כדי שלא תינזק גולגולתה מקושי חבלי הלידה) מה עשו המצריים? שינו את ההרגל, והכריחו את הגברים לשאת משא על ראשם ואת הנשים על כתפם. עוד מספרים לנו חז”ל, שהיו מצרים מקציבים סכום אבנים כבדות לשאתם ממקום למקום, ולזקנים חסרי הכוח היה עדיף לצעוד מרחק רב יותר ולקחת פחות משא בבת אחת, אך לצעירים שכוחם במותנם עדיף היה לשאת כמות גדולה של אבנים וללכת מרחק קצר יותר, אולם המצריים ברשעותם, הפכו הטבע, לזקנים נתנו כמות קטנה של אבנים והכריחום ללכת מרחקים עצומים.  ועתה לפי האמור מובן יפה דיוק הפסוק: “למען ענותו” - היינו שכל כוונת המצרים בעינוי בני ישראל לא הייתה לטובתם או לצרכיהם האישית, אלא אך ורק בשביל להשתעבד בהם ולענותם, ומהיכן נתברר דבר זה? אומר הכתוב “בסבלותם” - מכך שהיו מענים אותם בסבלות ובעבדות שלא כדרך הטבע, מזה הוכח לנו כוונתם ומחשבתם הרעה. (עוד יוסף חי)
א. "האמונה היא למעלה מן הדעת וההשגה"
ב. "האושר והשלמות, נתלה בלב-הטוב"
ג. "חברו של אדם – שכלו, ואוייבו - תאוותו"