יום ו ב' בתשרי
13:05
פרשת יתרו
א. "אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ"
"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ". מה הוצרך לספר לו הלא כבר שמע יתרו את כל אשר עשה אלהים והכל בכלל, ועו"ק למה נקט כאן "למשה ולישראל", ובסמוך אמר "לפרעה ולמצרים", וכאן הזכיר שם אלהים ובסמוך שם המיוחד, וכן בפסוק ראשון כשמזכיר "משה וישראל" מזכיר שם אלהים, ואח"כ נאמר "כי הוציא ה' את ישראל", הרי שכשמזכיר את ישראל לבד הוא מזכיר שם המיוחד פעם אחד כאן, ופעם שני בסמוך ויחד יתרו "על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל", גם קשה למה לא הזכיר שם גם את משה, ואולי טעמו שנעשה בשרו חדודין על מה שנעשה לישראל אבל לא בעבור משה כי חתנו הוא, ועוד מ"ש "ויספר משה לחותנו" וגו' "עתה ידעתי כי גדול ה'" במה ידע זה עתה ולמה לא ידע זה מיד כששמע את כל אשר עשה ה' למשה ולישראל, ועוד מאחר שנאמר "וישמע יתרו את כל אשר עשה אלהים למשה" ודאי גם יצ"מ בכלל היתה ולמה יצאת וחזר ואמר כי הוציא ה' וגו'.

להתיר שני ספקות האלו נקדים שני הקדמות. האחת היא, שהצדיקים מהפכים מדת הדין לרחמים והרשעים בהפך זה. השניה היא, שבזמן ההוא היה בעולם רבים מעמי הארץ שהיו טועים בטעות של מאני, שטען שיש שני אלהות אחד מושל על הטובות ואחד על הרעות, והנה לדעתם הנבערה שניהם חלשים כי המושל על הרעות חכם הוא להרע ולהיטיב אין אתו, ופשיטא שאין ראוי לכנס תחת כנפיו לקבלו לאלוה כי מי פתי יסור הנה, והמושל על הטובות אין בכחו להרע אפילו לשונאיהם של המאמינים בו וא"כ שוא עבוד אותו כי מקרה אחד לכל לעובדו ולאשר לא עבדו, ועל כן אין ראוי לקבלו לאלוה, ולקבל שניהם גם כן קשה כי יכחישו זה את זה כי זה יקלל וזה יברך.

ועל כן כששמע יתרו מתחילה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עדיין לא שמע כי אם מן הטובות כי למשה ולישראל הטיב בכל מיני טובה, אע"פ ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק מ"מ לא שמע כי אם מה שנקרע הים לישראל והלכו ביבשה, אבל לא שמע עדיין טביעת פרעה וחילו, וכן מלחמת עמלק שמע שבא להרע לישראל ונצולו ממנו, וע"כ הוצרך לפרש ולומר כי הוציא ה' וגו' לומר שלא שמע כ"א מן הטובות דהיינו היציאה ממצרים, וחשב יתרו שמא אלוה זה אינו מושל כ"א על הטובות, ועדיין לא היה מרוצה לקבלו לאלוה כי חשב שמא יש אלהים גדול ממנו המושל על הטובות ועל הרעות כאחד, ולא בא כ"א להשיב בתו לבעלה, אמנם אח"כ כשסיפר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים, דהיינו כל הרעות והמכות אשר פעל ה' במצרים ובים סוף, אז ראה ויספרה לאמר הנה זה האלהים מושל על הטובות ועל הרעות כאחד, ועתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים וראוי לקבלו לאלוה ולכנס בצל כנפיו.

ושמא תאמר, דלמא על כל פנים שני אלהות יש שהמושל על הטובות היטיב לישראל והמושל על הרעות הרע לפרעה ולמצרים, ע"ז אמר כי בדבר אשר זדו עליהם, שהרי אנו רואין שנדונו מדה כנגד מדה בכל מכה ומכה, וזה ודאי לפי שזה המכה בפרעה ובמצרים חפץ בטובתן של ישראל, ולפי שהרע להם פרעה ועשה כנגד רצון האל על כן נידון מדה כנגד מדה, וזה מופת חותך שזה אלהים אשר הרע לפרעה הוא אשר חפץ בטובתן של ישראל וא"כ ודאי מאל אחד יצאו שני הפכים אלו והוא גדול מכל אלהים, והמופת על זה כי בדבר אשר זדו עליהם, כי אילו היה מושל על הרעות לבד א"כ כל עושה רעות יקרא עושה רצונו ולמה הביא אותן רעות כנגד הרעות שעשו לישראל, אלא ודאי שזה האל חפץ בטובתן, של ישראל ולהטיב לטובים, ולכך נאמר ויחד יתרו על כל הטובות, כי אע"פ ששמע כבר מן הטובות מ"מ לא היה שמח בהם כי שמא באו מן אותו אלהות אשר בידו להטיב ולא להרע, וא"כ גם לשונאיו ייטיב בהכרח ומה יתרון לבעלי אמונתו, אבל כאשר שמע גם מן הרעות וראה למפרע שהטובות באו מרצונו ית' על כן היה שמח בהם.

והזכיר אצל הטובות שעשה למשה ולישראל שם אלהים כי זכותו של משה בצירוף זכות ישראל גרם להפך מדת הדין לרחמים שבכח שם אלהים עשה להם כל הטובות כמ"ש ויסע מלאך האלהים וגו' כי שלוחו של שם אלהים הלך להציל את ישראל, אבל כשמזכיר את ישראל לבד הזכיר שם ה' זה"ש כי הוציא ה' את ישראל, כי זכותם של ישראל בלא זכות של משה לא היה מספיק להפך דין לרחמים, והיציאה ממצרים היתה לישראל לבד שהרי משה לא היה בכלל שעבוד מצרים. ומטעם זה נאמר גם בסמוך ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל אשר הצילו מיד מצרים, כי להצלה זו היו ישראל צריכין ולא משה לכך הזכיר שם ה' לבד. אבל הרשעים מהפכים מדת רחמים לדין על כן נאמר ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים. כי השם המיוחד המורה על הרחמים עשה להם כל הרעות, שנאמר וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן. (כלי יקר)
ב. "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן"
"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ". לכאורה למה טרחו חכמינו לפתור את השאלה "מה שמועה שמע ובא", והרחיקו עד מלחמת עמלק ומתן תורה, בה בשעה שהתורה מפרשת בצורה ברורה איזו שמועה שמע יתרו-"כי הוציא השם את ישראל ממצרים". לכאורה העניין מובן מאליו. נראה לפרש כי עיקר שאלת הגמרא באה לברר איזו שמועה שמע, אשר בגינה "בא ונתגייר", והלא ההלכה היא כי "אין מקבלים גרים לימות המשיח, כיוצא בו לא קיבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה" היינו, כי באותו זמן שישראל הם בתכלית המעלה יש לחשוש פן כל רצון האיש להתגייר אינו לשם שמים אלא בשביל להשיג אותן מעלות.  רבי יהושע השיב: מלחמת עמלק שמע- אחת מהסיבות למלחמת עמלק בישראל, ביארו חז"ל משום שזקנתו תמנע שהיתה בת מלכים, רצתה להתגייר, ולא קיבלוה אברהם יצחק ויעקב, ולכן מלאו לבו של עמלק לצער את ישראל. משום כך הסיג יתרו, שעתה היא השעה הכשרה בכדי שיקבלו אותו ישראל להיות גר, ולא ידחו אותו, כדי שלא לעורר עוד את שנאת עמלק והאומות. ר"א המודעי השיב: מתן תורה שמע ובא להתגייר- מאחר שקולו של הקדוש ברוך הוא הלך מסוף העולם ועד סופו, והיה זה נס גדול משמים, הבין יתרו כי נס זה לא נעשה בחנם, ובוודאי יש בו מטרה גלויה, כדי ללמד את בני אומות העולם ולפתוח בפניהם דרך סלולה, שיוכלו גם הם להסתפח לנחלת ה' ולקבל על עצמם את התורה, ולכן עתה בא להתגייר. התשובה השלישית: קריעת ים סוף שמע ובא- עם שפחה על הים ראתה, כי ידוע, מה שלא ראה יחזקאל הנביא ע"ה לכן עשה קל וחומר בעצמו: מה שפחה מצרית שהיא מזרע כנען זכתה להדבק כל כך בהשגת הקדוש ברוך הוא, כל שכן ובוודאי שראוי הוא להדביק בו, ולא ידחו אותו מלהסתופף תחת כנפי השכינה. (בן יהוידע)
ג. "וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי"
אמר רבי שמעון בן אלעזר, גדולה דרגתו של המקיים מצוות מאהבת הקב”ה, יותר מהמקיים מחמת יראת העונש. כי שכרו של העושה מאהבה הוא לאלפי דורות, כנאמר “ועושה חסד לאלפים לאוהבי”, אבל העושה מיראה שכרו רק לאלף דור, כנאמר: “ולשומרי מצוותי לאלף דור” שהכוונה לשומרי התורה והמצוות מצד יראת השכר והעונש. (סוטא)
ד. "אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים"
"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים". יתרו לא היה היחיד בעולם שהשמועה אודות הנפלאות והמופתים שנעשו במצרים הגיעה עדי אוזניו, אולם רק הוא שמע “את כל אשר עשה אלוקים” ועל כן זכה להתאחד עם האומה האלוקית. דווקא המבט השלם על מכלול עשרת המכות כולם, ועל הסדר הפנימי המבריח מקצה אל קצה, הוא אשר פעם על יתרו לעשות צעדים ממשיים לאור השמועות המדהימות. רבינו האלשיך ז”ל כבר הסביר את הכינוי שהתורה נותנת למכות שעשה ה’ במצרים: “התעללות” - “למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים". כלומר, עשרת המכות טומנות בחובן שחוק גדול מהמצריים. ואכן, ההתבוננות בסדר נתינת המכות העצומות, תגלה לנו מדוע ולמה זכו המכות לכינוי הלזה “התעללות”: כל “מכה” בפני עצמה היתה מלווה בפתחי הצלה - לא כל בעלי החיים מתו ממכת הערוב, לא כל הבהמות כלו במכת הדבר, אפילו גבעולי החיטה והכוסמת ניצלו ממכת הברד. אכן, מכות שניתנו לכאורה במידה ובמשורה, ולא כילו את הכל. אך לא, כלל לא מדובר ב”רחמנות” או ביכולת מצרית להנצל מהמכות, כי ההצלות המדומות הללו הגיעו די מהר לידי השחתה וכילוי במכות הבאות. אילו לא נשאר ממכת הערוב שום בעל חי, על מה היתה חלה מכת הדבר והברד? אם כל צמחי השדות היו נמחקים במכת הברד כליל מעל פני האדמה, איזה תפקיד ישאר לארבה? לולא עצת הקב”ה להניס את הסוסים והחמורים מפני הברד הקשה, על מה היו רוכבים המצריים ובאים לים-סוף בדהירה אל עומק המוות? הוא אשר אמר הכתוב: “אשר התעללתי במצרים”, סידרת מכות זו היתה מתואמת ומכוונת להפליא כדי שיהיו מכות של התעללות שתביאם לידי סופם המר, ולפרסום נפלאותיו העצומות של הקב”ה, המשדד מערכות טבע על מנת להציל את עמו מידי משעבדיהם המצריים. לאור דבריו של האלשיך ז”ל, יובן כי כל מכה בפני עצמה עדיין אין בה הוכחה גלויה על שליטתו המיוחדת של הקב”ה על העם המצרי, יתכן שה”מזל” וה”שר” המצרי יש בו כוח להינצל ולהיות מוגן במידה מסוימת מהמכות הקשות, אך המתבונן בכלל המכות רואה את הנהגת הפלא במחרוזת המכות שבאו בזו אחר זו, שזורות בסדר מדוקדק, וכי כל ההצלות המדומות היו לבסוף רק לקלקלתם של המצריים, כאשר המכה הבאה הראתה וגילתה את סיבת שאריות ההצלה מן המכה הקודמת. אין בזה לא מזל ולא שר אלא ידו החזקה וזרועו הנטויה של בורא כל העולם ניהלה את מערכת עשרת המכות והשתלשלות הדברים בצורה מדויקת. יתכן, וזו היתה מעלתו של יתרו, שאכן שמע כפי ששאר בני העמים שמעו על ענייני המכות שבמצריים, אולם כל אלה לא שמו את ליבם להבין את משמעות המכות, וסדרן המופלא, או ששמעו חצאי דברים, מקצתם שמעו על מכת הצפרדעים והכינים ומקצתם על מכת הברד והחושך, משום כך, יכלו לטעות ולראות כי עדיין גם המצריים היו בעלי כוח ומזל, כאשר יכלו להציל מקצת מן ההפסדים שיש בכל מכה ומכה. ואולם “וישמע יתרו את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו”, הוא “שמע”, כלומר האזין והבין, ולא החסיר שום פרט קטן ממה שנעשה. הוא לא שמע רק את הפרטים היבשים, אלא שם לבבו להבין היטב את סדר ההענשה הפומבית, וזה הביא אותו לרצונו להתקרב ולהתאחד בעם השם. (עוד יוסף חי)
א. "המספר לשון הרע – חמור מן העושה מעשה"
ב. "הרכילות אהובה והרוכל שנוא"
ג. "חיוך רמאי מסוכן יותר ממכה אמיתית"