יום ד ד' בכסלו
18:39
פרשת משפטים
א. "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם"
יש לדקדק מדוע לא אמר "ואלה המשפטים אשר תלמדם", שלכאורה זהו הביטוי יותר מדויק. אלא שאכן, בפסוק זה רמוז יסוד גדול בתפקידם של שופטי העם ויושבי על מדין. אשר חכמינו אמרו "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" ולא אמרו 'מה שאוזניו שומעות', משמע, כי תפקידו של הדיין אינו מצטמצם  בשמיעת פרטי הדברים מפי בעלי הדינים, והעיון במקורות ההלכתיים, ועל פיהם להכריע את הדין. כי עדיין יתכן שבית הדין יוציאו פסק דין מעוות, והאמת לא תצא לאורה. לא מספיק להסתמך בהכרעת הדין אך ורק על כללי הפסיקה, באופן כזה אין הדיין עושה את תפקידו כנדרש. אלא, בנוסף למקורות ההלכה עליו גם להשתמש במקורות החוכמה והבינה שהוא ניחן בה מאת השי"ת, עליו ברוב פקחותו ובעיני שכלו לנסות בכל דרך לברר את האמת עד תומה, ולהביא את בעלי הדינים לידי עמק השווה, עד שהאמת והשלום ישכנו יחד. ידועים כמה וכמה מקרים של חכמי ישראל החריפים, שהצליחו להביא את הבעל דין שיהיה מודה על האמת, ולא הסתמכו על רצונו להישבע וכיוצא בזה, אלא השתמשו בבינתם היתרה שהקב"ה מסייע על ידי החכמים להוציא את המשפט כצדקתו. וכך הגיע הדבר לידי גמר ולידי מיצוי האמת. נביא כדוגמא מעשה שארע אצל אחד מגדולי הדור, כשבאו אצלו שני בעלי הדין להישפט בבית דינו. ומעשה שהיה כך היה: הנתבע –היה מוכר יין מפורסם בעיר, התובע- היה משרתו הנאמן שעבד במסירות כמה שנים אצל מוכר היין. בתווך עמד ויכוח נסער אודות סכום ממון חשוב, אשר לטענת המשרת מדובר בכל כספו שאגר במשך השנים הרבות, והטמין אותו ערב שבת בין החביות של אדונו, אולם כאשר בא במוצאי שבת ליטול את כספו, לא מצאו. אין זאת כי אם בעל הבית –אדונו –מעל בממון. לעומת זאת, מוכר היין מצהיר נחרצות: לא היו דברים מעולם, אף פעם לא שלחתי יד בכספי אחרים. הרב המופלג בחוכמה אמר את דעתו על אתר: אכן, קשה להאמין כי המוכר מעל בממון ובפרט בשבת- קודש. אולם מאחר שברור גם שהממון נעלם באותו המקום, בהכרח לומר כי המשרת הנוכרי שלח ידו בחשאי בגניבה. למשמע החוות הדעת הזו, הגיב המוכר באנחת רוחה: כנראה שכן, אביא את הנכרי ואעשה בו שפטים... לאט לך, אמר הרב- צא וחשוב: אם הגוי אכן מעל בממון הרי שכל היין במרתף נאסר כדין "יין נסך", עתה עלי לפרסם פסק-הלכה האוסר את כל היין שברשותך... כשראה בעל-הבית כי כלתה אליו הרעה, פג לבו בקרבו והודה כי יצרו הסיתו והוא הוא הגנב. וזה הפירוש הפסוק: 'ואלה המשפטים' כשתבוא לדון במשפטי  הדיינות, עליך לבדוק ולראות בעיני שכלך - 'אשר' פירשו מלשון הסתכלות והבטה, כמו "אשורנו ולא קרוב" (במדבר כד) ורק לאחר שתעיין היטב, אזי 'תשים לפניהם' –הנח את פרי שכלך לפני שני בעלי הדינים, ותן להם לחשוב מחשבותיהם פן יחליט מי מביניהם לגלות את האמת המוסתרת. (בן איש חי)
ב. "מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל" (מדרש)
"מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי". המשפטים מבוססים על יסוד האמת והצדק, אך הרי עולם הוא “עלמא-דשיקרא” עולם אשר בו יד השקר והחמס היא העליונה, אין פלא איפה שעמי העולם אינם מסוגלים לשמור על חוקי הצדק, האמת והיושר. רק בני ישראל, שיש בהם כוחה של תורה שנקראת אמת, מסוגלים לקיים את המשפטים, אפילו בעולם השקר. לפיכך כה משורש בקרבם רגש הצדק, האמת והיושר “מגיד דבריו ליעקב” מכוון שנתן להם תורה, על כן “חוקיו ומשפטיו לישראל” מסוגלים הם לקיים את החוקים והמשפטים אפילו בעולם השקר. אולם “לא עשה כן לכל גוי” ועל כן “ומשפטים בל ידעום". (אבני אזל)
ג. "וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם"
"וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם". תמוה, הרי פסוק זה שהזכירו חז”ל אינו נמנה כלל בין עשרת הדברות שנאמרו בהר סיני, והוא מוזכר רק בסוף ספר ויקרא, ומה היא אפוא הטענה הנחרצת לזה שנמכר לעבד עברי? אמנם, אף שהפסוק אינו מפורש, אולם עניין זה שבני ישראל הם עבדי ה’ בלבד ולא עבדים לעבדים, נרמז ומובן מאוד מתוך הדיבור הראשון שבעשרת הדברות. הקב”ה אומר: “אנוכי ה’ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים”, ההדגשה הכפולה הזאת “מארץ מצרים - מבית עבדים”, הנראית לכאורה מיותרת, באה ללמדנו כי הקב”ה הוציא אותנו מארץ מצרים כדי לשחרר אותנו מעבדותינו לפרעה על מנת שנהיה לו לבדו יתברך שמו. כך שהרעיון והעניין הכתוב בפסוק “כי לי בני ישראל עבדים” אכן נכלל בין המילים של עשרת הדברות. כמובן, למבינים ולמטים “אוזן” לשמוע. (בן יהוידע)
א. "לא תבייש ולא תתבייש"
ב. "בטרם תדבר - למד"
ג. "סימן יפה באדם שהוא בישן"