יום ה כ"ט בתשרי
04:48
פרשת נח
א. "צדיק תמים" ו, ט
זו הדגשה יוצאת דופן: “צדיק תמים”. היינו, נוסף על היותו צדיק סתם, הגיעה דרגתו אף יותר מכך, וזכה להקרא צדיק תמים. מה כוונת ההדגשה? אמרו חז”ל בגמרא מגילה (כט): “כל מי שיש לו גאווה ויהירות הרי זה בעל מום” מכאן נראה כי התמימות הדרושה לצדיק, היא כדי שלא יהא ח”ו בגדר “בעל מום” מחמת הגאווה. וכשאנו עוסקים בניסיון הגאווה, עניין זה אכן מהווה ניסיון כפול ומכופל בקרב הצדיקים, המלאים התורה ובמצוות, ויש להם בהחלט מעלות טובות העלולים להכניס בהם תחושת גבהות וגאות. כך שהמלחמה ביצר הגאווה, כמה שהיא קשה לאנשים פשוטים, היא פחות קלה לצדיקים ומושלמים. עליהם לדכא את יצר הגאווה, שלא יהיו נחשבים חס ושלום “בעלי מום” כהגדרת חז”ל. הוא אשר בא הפסוק ללמדנו, שאע”פ שכבר כינה אותו הקב”ה “צדיק”, ואין לך “הסכמה” גדולה מזו על רום מעלתו הנשגבה של נח, עם כל זאת עדיין נשאר נח “תמים” ממום הגאווה. בהמשך, מפרש הכתוב היאך הצליח נח להשאר “תמים” על אף מעלותיו המופלגות: “את אלוהים התהלך נח”, תחושתו התמידית הייתה כי הוא עדיין רחוק מהשלמות הרצויה בעבודתו ובתיקון מידותיו. משום כך חש תמיד שעליו להתהלך, דהיינו לעשות צעדים אחרי צעדים, על מנת להתקרב אל האלוקים ביתר שאת. רק מתוך מצב התקדמות אינסופי זה, חסך מעצמו את תחושת הגאווה הפסולה, ובד בבד השתלם בקיום חובתו בעולמו. (בן איש חי)
ב. “ויולד נח שלושה בנים את שם את חם ואת יפת” ו, י
לכאורה יש כאן כפל-לשון ואריכות, מדוע נכתבה המילה “את” אצל כל אחד מבניו? בנוסף לכך, הפסוק כולו נראה מיותר, שהרי כבר הוזכר מפורשות לידת בני נח, לעיל בפרשתנו (ה, לב) א”כ לשם מה צוין כאן שנית עניין לידתם? אפשר שהפסוק בא לרמז על תולדות הרוחניות שהביא נח לעולם. הדבר ידוע שבשעה שהצדיק מקיים מצוות גשמיות לשם שמיים, נוסף בזה גם עניין “רוחני” כתוצאה ממעשיו שהוא עושה. לכן אמרו חז”ל (והאריכו על זה בספרים הקדושים), כי מכל מצווה שהאדם מקיים כתיקונה בכל כוונותיה הראויות, נברא הימנה “מלאך”, זהו בניינו הרוחני הנובע מתוך קיום מצוותיו כהוגן. העניין נרמז בפסוקנו: בשעה שקיים נח מצות פריה ורבייה, הביא לעולם גם בנים רוחניים, הם המלאכים הנולדים מקיום המצווה. ומשום כך נכפל עניין לידת בניו. התורה הדגישה זאת בלשון “ריבוי”, בהתאם לכלל הידוע בחז”ל כי לשון “את” בא לרבות דבר נוסף יותר מהמפורש. גם כאן מלת “את” באה לרבות דבר נוסף, לידה נוספת שהתלוותה עם לידת הבנים, כי כאמור הוליד נח תולדות של קיום המצוות, שהיינו בנים רוחניים, היינו מלאכים. (בן איש חי)
ג. "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ" ו, ט
כידוע, הצדיק המושלם מכונה בשם “נח” אשר משמעותו: נוח למקום ונוח לבריות, וכך מתפרש הפסוק: “אלה תולדות נח”, מה הם תולדותיו של הצדיק, כלומר, כיצד עוסק ה”צדיק” בתורה ובמצוות שהמה “תולדותיו”, ובמה אנו מבחינים כי אכן זכה הוא להגיע לדרגת “נח”, למקום ולבריות? “נח”! כאשר עבודתו נעשית מתוך מנוחה ושלוה, כשכבר זיכך את עצמו לגמרי, וקרוב הוא תמיד לה’ יתברך. (עוד יוסף חי)
ד. "איש צדיק היה בדורותיו"
יש להבין כיצד נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש במחלוקת הנראית לכאורה כל-כך קיצונית, האם היה נח  צדיק רק בדורו, או שבדורו וכל-שכן- בדורות אחרים? ובאמת  שאת הפסוק  עצמו ניתן לפרשו הן בלשון הווה: 'בדורותיו ולא בדורות אחרים' והן בלשון הווה ועתיד: 'בדורותיו- וכל שכן בדורות אחרים'. ואם כן מאחר שאפשר לפרשו לכאן ולכאן, נמצא כי רבי יוחנן הכריע לדרוש אותו לגנאי. והוא דבר תמוה, מדוע בחר דווקא להפחית בערכו של נח, ולומר לו רק בדורו נקרא "צדיק"? אך באמת נראה, שלא נחלקו כאן החכמים אודות דרגתו הרוחנית של נח, אלא שכל אחד התייחס  לתקופה אחרת בחייו, כדלהלן: כבר אמרו חז"ל שהניסים הנעשים לאדם שלא כדרך הטבע, ממעטים מזכויותיו (שבת לב, א) מאחר שכן, בהכרח שנס ההצלה של נח ובניו מהכיליון בימי המבול, המעיטו מזכויותיו. נמצא, כי לפני המבול היו זכויותיו מרובות בהרבה מאשר לאחר המבול. מעתה ניתן לפרש, שבזה נחלקו האמוראים. לדעת רבי יוחנן, "בדורותיו" הכתוב בפסוק מתייחס לדור שהיה חי לאחר המבול, באותה התקופה כבר ניכו לו מזכיותיו, ואז גודל צדקותו היתה לפי אותו הדור בלבד. ובאמת כך מדוקדק  מלשון הכתוב 'תמים היה בדורותיו', בלשון עבר - רק באותו הדור ולא בדורות הבאים אחריו. אך ריש לקיש פירש את הפסוק, על הזמן של לפני המבול, אותו הזמן שאליו נסובה תחילת פרשת נח. באותה שעה, לפני חלות הנס, רבו זכויותיו וצדקותיו עד למאוד לא רק לפי בני דורו, אלא "כל שכן" ביחס לדורות האחרים. (בן יהוידע)
ה. "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ" ו, ט
המדרש פירש את כפל הלשון "נח נח"- שהיה נח לעליונים ונח לתחתונים. וכן מפורש בזוהר הקדוש (בראשית נח, ב) שהיה "נייחא- לעילאין נייחא -לתתאין" נוח למעלה ולמטה, ויש לבאר כוונת הדברים מה באות שתי דרגות אלו ללמדנו? השם 'נח' נגזר מלשון מנוחה. במנוחה מצינו שני סוגים: מנוחה רוחנית- המגיעה אל האדם על ידי קיום המצוות ועסק התורה, מנוחה זו מוגדרת "נוח למעלה". מנוחה גשמית- המגיעה לאדם מחמת השפע והעושר שניתן לו, ונקרא "נוח למטה". נח זכה לשתי דרגות של מנוחה, הן מנוחה רוחנית והן מנוחה גשמית. ובזה באה התורה ללמדנו דרך נאותה לצדיקים: בהגיע האדם "למנוחה רוחנית" מחמת עבודתו את השם יתברך, משפיעים עליו מן השמיים גם "מנוחה גשמית" כגמול למעשיו, כך שנוסף על השפע הרוחני, מושפע עליו "שפע" גשמי, העומד והמסייע אותו להשלמה עצמית, בכל חלקי העבודה. להשגת השלמות נדרשים שלושה תנאים בסיסיים: 'איש צדיק', 'תמים', ו'בדורותיו'. 'איש צדיק' זהו התנאי הראשוני: להיות צדיק משחר נעוריו. התנאי השני, 'תמים'- שיהיה שלם בצדקתו. שלמות זאת כוונתה שקיום המצוות כולן יהיו כלפיו באותה דרגה של חשק והתלהבות, בכולן ינהג באותה דרגת השלמות- שלם בצדקותו. זו דרכו של הצדיק ביחס אל עצמו, אולם נוסף לזה זקוק לתנאי שלישי: 'בדורותיו' – מצד אחד תהיה דעתו מעורבת עם הבריות, עם בני דורו, אך יחד עם זאת, לא ייגרר אחריהם חלילה ויכשל בחטא, אלא גם במצב זה עומד הוא על משמרתו, והרי הוא " איש צדיק תמים". וכאשר אמרנו, אם זכה האדם לשלמות משולשת זו. מביא על עצמו שפע רוחני ושפע גשמי גם יחד. (בן איש חי)
ו. "כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה'" י, ט
"ובני כוש... וכוש ילד את נמרוד הוא החל להיות גבור בארץ... על כן יאמר כנמרד גבור ציד לפני ה'" י, ו-ט. בפסוקים אלו אנו מבחינים בדקדוק פלאי: בפסוק  ז' התורה מונה את חמשת בני כוש: סבא וחבילה סבתא ורעמה וסבתכה. כאן לא הוזכר ככל לידת בנו השישי 'נמרוד'. לסיפור לידתו ישנו פסוק בפני עצמו, פסוק ח': וכוש ילד את נמרוד וכו'- על הדקדוק העצום עמד בעל "זרע ברך" ויישבו על פי המסופר בחז"ל כדלהלן: ב'תנא-דבי- אליהו' מסופר על ויכוח שערך אברהם אבינו ע"ה עם נמרוד: נמרוד ניסה למנוע מאברהם לשבור את האלילים של תרח אביו, וטען לפניו: "וכי אין אתה יודע שאני אדון של כל המעשים, והחמה והלבנה והכוכבים והמזלות, ובני האדם מלפני יוצאים כולם? ולמה אתה מאבד את אלוהי"?... ומסופר שם על כמה תשובות ניצחות שהשיב לו אברהם, ששולבו יחד עם בקשת "הוכחות" מנמרוד, על  הצהרתו המשעשעת כי הוא ה"אדון" של כל המעשים... בין שאר הדברים שדרש ממנו אברהם, היה, שיראה את כוחו בעצירת השמש ממהלכו וכדומה, ונמרוד כמובן לא היה מסוגל לכך. אמר לו אברהם לאחר מכן: "אל תתמה בלבך, כי לא אדון העולם אתה-בנו של כוש אתה! ואם אדון העולם אתה למה לא הצלת את אביך מן המיתה?- אלא כשם שלא הצלת את אביך מן המיתה כך אתה לא תוכל להינצל מן המיתה!"... אפסיותו וערמומיותו של נמרוד נתגלו לעיני כל. התורה באה להדגיש את העובדה, כי איננו אדון עולם כפי שהוא מנסה להחזיק את עצמו, אלא 'בנו של כוש אתה'!- כך תירץ הרב הנ"ל. והוא נפלא. לכאורה התורה מאריכה לספר ולהלל את שבחו הגדול של נמרוד: "הוא החל להיות גיבור בארץ", ודבר זה בלתי מובן, מדוע ולמה התורה מעידה על גבורתו של אותו נבזה, ובכך מהללת את הרשע. יותר מזה, עצם "גבורתו" המודגשת בפסוק נראית לכאורה מגוחכת- וכי 'גבורה' היא להיות "גיבור ציד"? אך לפי חז"ל שהבאנו, יומתק לנו היטב ביאור אריכות הפסוקים, כך: בפסוק ז' מוזכרים רק חמישה מתוך ששת בני כוש, כי כולם החשיבו את נמרוד לאלוה, וכ"אלוה" לא נולד מאב ואם כלל. עד שבא אברהם אבינו וגילה את ה"סוד", כי מדובר בסך הכל בבנו השישי של כוש... וזהו הנאמר בפסוק ח': 'וכוש ילד את נמרוד'. עד עתה לא ידעו את העבודה הזאת. אבל עכשיו הוכח לעיני כולם כי בסך הכל ילוד אשה הוא, ואין להפליג כל-כך אודות "גבורתו"- כל גבורתו היא גבורת הארץ בלבד- 'והוא החל להיות גיבור בארץ' –בעבר, היה מחזיק את עצמו במרמה כאלוה, כעת כשנולד אברהם ופרסם את אחיזת עיניו. נודע לכולם כי מדובר בגיבור 'בארץ' בלבד'. אדם פשוט כמו שאר בני האדם. כך שהפסוק מתכוון לגנות אותו ולא לשבחו. כאשר נודע לכולם על "ייחוסו" של נמרוד והתגלה כמה הערים על הבריות, וצד אותם בפיו, הפך סיפורו של נמרוד להיות כמשל נלעג בפי הבריות: "על כן ייאמר כנמרוד גיבור ציד לפני ה'". התורה בעצם לא באה כלל לשבח ולהלל את אותו רשע, ההפך- הדגשה זו 'הוא החל להיות גיבור בארץ' היא בעצם זלזול בנמרוד שהחזיק את עצמו לאלוה, למרות שבסך הכול הנו בן תמותה. (עוד יוסף חי)
א. "בכל איש יש דבר יקר"
ב. "הגרוע בבני האדם הוא מי שכח לשונו עולה על כח שכלו"
ג. "חברו של אדם – שכלו, ואוייבו - תאוותו"