יום ב ל' בכסלו
10:57
פרשת תרומה
א. "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת"
המשכן וכליו היו עשויים מחמש עשרה מינים שונים, כפי שמבואר בפסוקים הללו: זהב, כסף, נחושת, תכלת, וארגמן וכו' חלוקה זו לעשיית המשכן ע"י מינים ממינים שונים, במקום שהכול ייעשה מזהב נקי שהוא היותר מובחר ויקר מכל, יש בה בוודאי הסבר. אפשר לומר שהקב"ה רצה לזכות את ישראל, שאכן יוכלו כולם לתת בשמחה וברצון, וישישו לתרום מהונם למשכן שמו יתברך. ולכן, אילו היה מצווה עליהם להביא אך ורק זהב, למרות  שבוואדי היו בני ישראל מקיימים רצונו הגמור, אולם אז קשה יהיה להגדיר את תרומתם כ"נדבת לב", כי נקל לשער שלא כל 'תורמי הזהב' יעשו זאת בשמחה וללא חמיצות פנים... לשם כך, נצטוו להביא מכמה וכמה מינים וסוגים, כאשר לכל אחד מבני ישראל נתונה האפשרות לבחור את סוג התרומה הרצוי והמתאים לו: פלוני יתרום נחושת וחברו יתן שמן למאור, השלישי יתן עורות עיזים והרביעי עצי שיטים, וכן הלאה באופן זה יביאו כולם את תרומתם מתוך שמחת נתינה גלויה. עתה נבין היטב את דקדוק לשון הפסוק: 'וזאת התרומה' מדוע ישנם 15 סוגי תרומות אלו- 'אשר תקחו מאתם' כי הקב"ה חפץ לקחת מכלל בני ישראל, ומכל העם, כדי שיזכו לעשות מצווה מן המובחר בשמחה ובמאור פנים. (אדרת אליהו)
ב. השמח בחלקו
"וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ". לפי שאמרו החכמים, במעלות, הבט למעלה ממך כי על ידי זה ידמה בנפשו כי הוא חסר מן שלימות ולא הגיע למדריגת חבירו ויבא להתקנאות בו ויוסף על שלמת חכמתו, כי קנאת סופרים תרבה חכמה. אבל בעניני העולם-הזה, דהיינו כל הצלחות הגופניות כעושר וכבוד, יסתכל במי שהוא למטה ממנו, ובסיבה זו ישמח בחלקו בראותו כי יש לו רב יותר מן הרבה אנשים. וכמו שאמרו: המתפלל יתן עיניו למטה ולבו למעלה (יבמות קה), זה המתפלל על צרכי הנפש והגוף יתן לבו, הרואה הרבה חכמה ודעת, במי שהוא למעלה ממנו ויתפלל אל ה' להטות לבבו אל החכמה שיגיע בה למעלת השלמים, שכן שלמה לא שאל מעם ה' כ"א שיתן לו לב שומע, ועיניו הרואות בחמדות הגוף המוחשות, יתן במי שהוא למטה ממנו במדריגה ואז ישמח בחלקו ולא יבקש על רבוי עושר, שכן שלמה אמר (משלי ל.ח) "רש ועושר אל תתן לי".

ועל כן היו כל אמות הארון שבורות - להורות שכל אדם ידמה בנפשו כאילו הוא חסר מן שלימות החכמה וצריך למדוד עדיין למלאת חסרונו, כי כל אמה חסירה מורה על דבר חסר הצריך שימלאו חסרונו, כך 'עיקר החכמה מאין תמצא'? ממי שחושב את עצמו לאין וחסר, אבל לא במי שהוא חכם בעיניו הטועה בעצמו לאמר שכבר הגיע אל תכליתה, כי איזהו חכם הלומד מכל אדם (אבות ד.א) החושב שהוא חסר מן החכמה והוא צריך עוד להתלמד, וכן בידיעת מציאת הש"י אמרו (בחינת עולם יג): תכלית הידיעה - שנדע שלא נדעך, וע"כ היו כל אמות הארון שבורות באורך וקומה ורוחב כנגד ג' דברים העומדים כנגד משיגי החכמות והם: קוצר דעת המשיג, ועומק המושג, ואורך ההצעות.

אבל השלחן המרמז לכתר מלכות, ולכל הצלחות האנושיות אשר ישראל זוכין להם משלחן גבוה, היו אמותיו קצתם שלימות כי כל משכיל ישמח בחלקו וידמה בנפשו כאלו יש לו כל ואינו חסר לנפשו מאומה, שכן יעקב אמר "יש לי כל" (בראשית לג.יא) אמנם קצתם היו שבורות להורות שלא ישלים האדם תאוותו מכל וכל, ולא יתן אל החומר כל אוות נפשו - אלא צריך שישבור תאוותו, כי מטעם זה נזכר לשון 'שבירה' אצל הלחם כמו שנאמר "שברו לנו מעט אוכל" (שם מג.ב). וכתיב "בשברי לכם מטה לחם" (ויקרא כו.כו). אבל מזבח הקטורת היו כל אמותיו שלמים וכן מזבח העולה, כי ענין שניהם להשלים את האדם החסר מצד מעשיו כי כל הבא לכפר על האדם משלים חסרונו, כי מזבח העולה מכפר על גוף החוטא ע"י הקרבת גופות של הבעלי חיים ומזבח הקטורת מכפר על הנשמה ורוח אלהים העולה היא למעלה כעשן הקטורת וע"כ היו כל אמות ההם שלמות. (כלי יקר)
א. "גוף בלא חכמה, כבית ללא יסוד"
ב. "כשאדם מתעלה העולם מתעלה עימו"
ג. "לא יחפוץ כסיל בתבונה, כי אם בהתגלות לבו"