יום ו ב' בתשרי
13:06
פרשת תצוה
א. "להעלות נר תמיד"
"ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד". האדם ידוע נמשל ל'נר', כנאמר במשלי "נר ה' נשמת אדם". נר דולק מורכב מ'פתילה' ומ'שלהבת' דולקת, כך שהשלהבת מופקת ופועלת מתוך הכוחות האצורים בפתילה, כשבאמצעותה אנו מגלים את כוחותיה אלה. כך גם באדם בנוגע לעבודת השי"ת: ה'פתילה' דומה ללב, וה'שלהבת' נמשלה לכלים שעל ידם מפיק האדם את סתרי לבבו, ומוציאם מן הכוח אל הפועל. ה"שלהבת" רבת גוונים היא. עיקרי גווניה הם שלוש- לבן אדום וירוק- וכך אחוזה היא בפתילה ועולה מאיליה. כרמז על שלושת השלבים שבהם מבצע האדם את כל פעולותיו ורצונותיו: כוונה, דבור, מעשה. אולם אימתי יש חשיבות לדיבוריו ופעולותיו, אך ורק כאשר הם אחוזים וקשורים בלב, כמו 'שלהבת' היונקת כוחה ואחוזה ודבוקה ב'פתילה'. בנוסף לכך, כשם שהשלהבת שבמקדש צריכה שתהא עולה מאיליה, כך מעשי האדם צריכים שייעשו לכבוד שמיים, וללא שום פנייה זרה שאינה באה מתוך רצון הלב, אלא לה' בלבד. עולה מ'אליה', אותיות: א"ל-י"ה, דהיינו מתוך כוונה נקייה וטהורה אך ורק לשם השם ית"ש.

ישנם בני אדם שאינם מאמינים בכוחם וסגולתם, והם מעלים את המצוות לריח ניחוח לה' על ידי התקשרות בצדיקים, אשר באמת מעלים את עבודתם של בני ישראל למקומות הנכונים. ואולם מוטל על כל אדם לעמול להגיע לדרגת ההכרה בו בעצמו, כי לו הכוח להעלות את תורתו וקיום מצוותיו לאבינו שבשמים- כדוגמת השלהבת העולה מאיליה ולא על ידי דבר אחר. וכפי שהמלצנו על הפסוק "זאת תורת העולה היא העולה" (ויקרא) -היינו, זאת היא תורת העלאת המצוות כשמעשי האדם עולים מעצמם, ולא שיהיו אחרים מושכים אותם ומקטירים אותם. "כי נר מצוה ותורה אור"-המצוה שהאדם עושה והתורה שהאדם עוסק נמשלו אפוא ל'נר' ו'אור', משמע שהטביעו בו כוחות נפלאים, היאך הוא בסגולת עצמו יוכל לתקן ולהשלים את כל הנדרש ממנו.

עוד יש לפרש: יראת ה' רמוזה באש –היא ההתלהבות בהדבקות עם השי"ת ועבודתו. יראת שמים חלוקה בשתי דרגות: א. יראת הרוממות- היא היראה מעוצם גדולתו של ה'. ב. יראת העונש- היא יראה נחותה, הנובעת רק מהחשש והפחד מעונשי הקב"ה ולא מעוצם כבודו יתברך. עלינו להגיע לדרגה אשר ה"שלהבת תהא עולה מאיליה"- שההתלהבות ביראת השי"ת תהיה נובעת מעומק פנימיותנו, יראה פנימית, "ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר" שכולה אינה אלא יראה חיצונית התלויה בעונש, כי אם תמיד נשאף ליראת הרוממות ועל ידה נבטח יותר שלא תחלוף יראתנו, ולא תשתנה בהתאם למצבינו, אלא 'להעלות נר תמיד' כי יראת הרוממות נשמרת לעד. והנה בגמרא זו שהזכרנו, מבואר שאותם הנרות הפסולים להדלקת נר שבת פסולים ג"כ להדלקה שבמנורת המקדש. יסוד הפסול של סוגי השמנים המסוימים היא העובדה שאין האש דולקת בהם יפה, אי לכך ישנו חשש שהאדם יטה את הנר, ויגיע לידי חילול שבת. אולם יש בהלכה זו גם תוכן פנימי ועמוק יותר, כפי שמבואר בספר "קהילות יעקב": בפתילות ובשמנים הללו יש אחיזה ל"סטרא-אחרא"-(הצד האחר), לכן חששו חכמינו ביותר כי בבואנו להדליק נר של מצוה- שלהבת י"ה- שמא יטה אור הקודש שלהם לצד הסטרא אחרא. עד כאן דבריו. אם כן, נבין גם את יסוד ההלכה שאנו עסוקים בה "שתהא השלהבת עולה מאליה"- הכוונה שיהיה האש מ'סטרא – דקדושה' (צד הקדושה) בלבד, כאמור 'אליה' אותיות א"ל-י"ה, ולא תטה האש לכוח הסיטרא אחרא שהוא בבחינת "אל אחר". והוא כלל ידוע לגבי כל דבר של "קדושה", שדווקא בזה רוצה השטן לאחוז, כדי לקלקל את מעשינו ולפגום בדברים הקדושים. ועלינו לנהוג תמיד במשנה זהירות, וכמו 'שלהבת' טהורה, לעלות רק למעלה... (בן יהוידע)
ב. "וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים"
הקטרת מורכבת מאחד עשר סממנים, אחד מהם הוא ה”חלבנה” אשר אמרו חז”ל כי ריחה רע, אלא שמנאה הכתוב בתוך סממני הקטרת, ללמד כי גם את פושעי ישראל יש לצרף בעבודתנו לה’ יתברך. יש מקום לומר כי החלבנה באה כ”תוספת” על שאר הסממנים, כלומר היו בו עשרת סממנים עיקריים, שהוא מספר מוגדר המורה על “מניין”, ועליהם מתווספת ה”חלבנה”, שיש לה ריח שונה. הדבר מזכיר לנו מעשה המסופר על הגאון בעל ההפלאה ז”ל, שקרא מניין מתפללים בביתו, אך לא היה חפץ לצרף את אחד האנשים למניין, וציווה להביא עוד אחד, ניגש הלה ואמר לו: "רבי, הלוא גם החלבנה שריחה רע היתה בין סממני הקטרת"!. השיב לו: "אכן, עשיתי כדברי המשנה שאמרה 'אחד עשר סממנים היו בה'”. עתה הערה זו עולה מאיליה - אם באמת כדאי לצרף את החלבנה מדוע לא נצטוו לצרפה לעשרת הסממנים בעצמם, שהם כפי שאמרנו עיקר המניין כמו בכל מקום בתורה?

ניישב דברים בפשטות: החלבנה שריחה רע, לא נועדה “לקלקל” את הריח הטוב של שאר הסממנים, אלא שהטוב בעצמו דורש גם את הרע. כידוע, אין האור ניכר אלא מתוך החושך. ולכן ראשית לכל יש להגיע למספר מושלם של הריח הטוב - עשרה סממנים, עשרה למניין, ועתה מוסיפים עליו גם חלבנה, גם פושעי ישראל, שעל ידי זה תשתבח תפילתם ועבודתם של בני ישראל הכשרים. מתוך תערובת החלבנה יתעלה איכות הריח הטוב של שאר הסממנים, אז נראה כמה הם מפיקים ריח חזק ומשובח, עד שגם הריח הרע בטל לגבם, ללא שום גרעון וחסרון.

גם בבריאת העולם מצינו דבר זה בהנהגת הקב”ה: “וירא אלוקים את האור כי טוב ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך”, כאשר ראה את טובה של האור לא גירש ובטל את החושך, אדרבה - רק הבדיל ביניהם, כדי שנראה את יתרונו ומעלתו הגדולה של האור, כך נדע להעריך את האור כי טוב. הווי אומר, מתוך מעשי הרשעים נכיר שבחם ומעלותם של הצדיקים. (עוד יוסף חי)
ג. "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ..."
"וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". הוסיף כאן לשון 'ואתה' לומר לך שמצד מעשה העגל נתרחק אהרן כמו שנפסלו בכורי ישראל, ומשה קרבו בתפלתו כמו שכתוב (דברים ט.כ): "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא". וענין תפלה זו שתלה משה בעצמו לאמר הלא אחי ובשרי הוא והשמדתו כאילו נאכל חצי בשרי, כדרך שהתפלל על מרים, נמצא שבעבור שקרבו משה אליו על כן נבחר בזכות משה, אע"פ שגם הוא היה בתוך בני ישראל עובדי העגל מ"מ קרבו מתוך בני ישראל העובדים והכל בעבורך, לכך נאמר "ואתה הקרב אליך את אהרן מתוך בני ישראל". ד"א לכך נאמר 'מתוך בני ישראל', לפי שאין הנבואה שורה על נביאי ישראל כ"א בזכות ישראל, כמו שפירש"י פר' דברים על פסוק "וידבר ה' אלי" (ב.יז) ובא לומר שאע"פ שהיה אהרן ראוי להרחיקו מ"מ קרבו ה' בעבור ב' דברים: האחד בעבור משה, כי הוא אחיו וכבודו של אהרן הוא כבודו של משה, והשניה הוא בזכות בני ישראל שהיו צריכין לכהן כזה עושה שלום לכך נאמרו שניהם ואתה הקרב אליך, ומתוך בני ישראל. (כלי יקר)
א. "כל אדם הולך, ואך אמונה תאיר דרכו"
ב. "הרכילות אהובה והרוכל שנוא"
ג. "אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס, כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ"