יום א כ"ט בתמוז
21:57
פרשת כי תשא
א. "זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם"
"זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך ותדבר אלהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעֹלם" לב, יג.
בפסוק זה טוען משה שלוש טענות לזכותם של ישראל: האחת, הזכיר את השבועה אשר נשבע הקב"ה לאבות; הטענה השניה, הבטחת הקב"ה כי ירבה את זרע ישראל ככוכבי השמים; טענה שלישית, הבטחת נתינת הארץ לנחלה לישראל. נתעמק בזה בכל אחת מהטענות הללו, כדי לבאר כי בכל אלה נתכוון משה לומר לה', כי למרות החטא החמור של ישראל, עליו להצילם מכליה ולמחול להם על מה שעשו.
הטענה הראשונה:”זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך"- כבר נתקשו רבים, שהרי "שבועה" באה בדרך כלל להוכיח לצד השני כי אמת הוא דובר, כגון שני בעלי דינים חלוקים, ואחד לא מאמין לדברי השני, הרי הלה מאמת את דבריו ע"י שבועה. אך האם ניתן לומר כי האבות הקדושים היו מפקפקים חס ושלום בדיבור הבטחתו המפורשת של הקב"ה- 'לא איש א-ל ויכזב'- עד שהוצרך להוסיף להם חיזוק של "שבועה" על דבריו?! ומבארים בזה, כי הוצרך הקב"ה להישבע כדי להורות שאפילו אם יחטאו לו ישראל, ולא יעמדו בכריתת הברית שכרתו עם ה', מכל מקום ימחל להם ולעולם יקיים הבטחתו. אם כך, כל זה מונח בדברי טענתו של משה: זכור את הבטחת לאבותינו ב'שבועה', מתוך כך גילית לנו שאפילו אם יאשמו ישראל הרבה לא תעשה בהם כליה חס ושלום! הטענה השנייה:”ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים"- כאשר הקב"ה הבטיח על ריבוי ישראל, המשיל אותם ל"כוכבי השמים", ולא דבר של מה בכך הוא; אם הכוונה רק להורות על מספרם הרב, היה מבטיח להרבות אותם כחול אשר על שפת הים, כפי שאכן נכתב כמה פעמים בתורה. אך המשיל אותם לכוכבים, אשר הצדיקים נמשלים להם כידוע, כמו שאמר הפסוק (דניאל יב, ג):”ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד". ואכן, בדברי השי"ת, שיהיו ישראל כוכבים נכללת הבטחה נצחית כי יעמוד לצדם של ישראל לנקותם מכל פשע ועוון על מנת שיהיו צדיקים ושלמים, כפי שמעידים כמה וכמה מקראות, כגון, “וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם... ונתתי לכם לב חדש... והסירותי את לב האבן מבשרכם... ואת רוחי אתן בקרבכם...” (יחזקאל לו, כה-כז). בטענה זו אומר משה: הנה, על עוון זה שחטא- פו ישראל עתה, הבטחת להם לטהרם ולזככם ולהצדיקם, ואם יכלה אותם איך תתקיים הבטחת היות ישראל צדיקים ככוכבים! ועתה באה הטענה השלישית:”וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם"- חלות הבטחת נתינת הארץ הרי היא דבר פלא, כי ההלכה קובעת "המזכה לעובר לא קנה", וכיצד הבטיח הקב"ה לאברהם יצחק ויעקב שייתן את הארץ לנחלת זרעם, שעדיין לא היו בעולם כלל. ומתרצים המפרשים, שההלכה הנ"ל לא נאמרה כאשר אדם מזכה לבנו העתיד להיוולד "הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו". מאחר שעם ישראל הם בניו של הקב"ה, על כן קנו את הארץ בקניין גמור וזכו בה לעולם. הרי שנתינת הארץ לישראל מוכיחה גם מהבחינה ההלכתית כי אנו קרויים "בנים" של ה', ולכן טען משה: מחול להם לישראל, ואף שההלכה היא "מלך שמחל על כבודו- אין כבודו מחול" אולם "האב שמחל על כבודו- כבודו מחול". סלח נא מחל נא! לאחר שהובנו לנו היטב משמעותן העמוקה של שלושת הטענות אחת לאחת, נראה להוסיף בזה ביאור גם על סדר הטענות בזה אחר זה: טענת ה"שבועה" נאמרה ראשונה, כדי להוכיח כי ההבטחה האלוקית מתייחסת גם למצב זה שישראל חוטאים בעוונם. אך בכל זאת, איך אפשר להשאירם כך מוכתמים בחטא- על כך באה הטענה השנייה, שכבר הבטיח הקב"ה להחזיק את ישראל כ"כוכבים", דהיינו להצדיק אותם ולטהרם מעוונם. מה שנשאר לנו עתה הוא, איך לתקן את אשר כבר נעשה, לזה בא בטענה השלישית של הבטחת הארץ- “אתן לזרעכם"- המוכיחה כי הקב"ה מייחס אותנו לבנים, ורשאי אפוא למחול לבניו. ומשנשמעו טענותיו החותכות של משה רבינו ע"ה- “וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו". (אדרת אליהו)
ב. "וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ"
אמר רבי שמעון חסידא: הראהו קשר של תפילין (ברכות ז). ומה ענין קשר התפילין לתשובת ה' יתברך בנוגע לריצוי העוון של עם ישראל? ברם כשם שבתפילין יוצאות שני רצועות אחד מימין ואחד משמאל, הרצועה הימנית רומזת למידת הרחמים והרצועה השמאלית למידת הדין. מי שעומד ממול המניח תפילין נדמה לו שמידת הדין בנפרד ומידת הרחמים בנפרד, אבל מי שמסתכל מאחור רואה שהאחד קשור בשני. וזהו שרמז הקדוש ברוך הוא למשה: על אף שתהיה מידת הדין מתוחה בעולם, דע לך שמעורבת בה גם מידת הרחמים הן בכלל והן בפרט, וכמובא בזוהר הקדוש. לכן אמר הקדוש ברוך הוא "ופני לא יראו" אל לך להסתכל על מידת הדין בנפרד כפי הנראה לעין, אלא "וראית את אחורי" שתמיד מסתתרת מדת הרחמים אחרי מידת הדין. (מפי השמועה)
ג. "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט"
נפרש בזה את הפסוק כמוסר- השכל לאלפנו בינה וללמדנו דרך חיים ומוסר: גם האדם שזכה להיות עשיר בתורה ובמצוות, לא יתגאה במעשיו ותורתו – העשיר לא ירבה! לחילופין, אף אם הוא דל ברכושו הרוחני, בנוגע לעסק התורה והמצוות, אל ימעיט את  עצמו ואת סגולת נפשו. לא יהלך אחר מחשבות הבל - שמקורן מתחבולותיו של היצר הערמומי - לומר "מה אני ומה חיי", ריקם אנוכי, וממילא לא אוכל להשיג בכוחותיי הדלים את דרכי התורה והמצוה, הבה אתענג לפחות בתענוגי העולם הזה, ולמה לי כל הטרחה לצבור עוד כמה זכויות דלות, שממילא לא יהיה שוות בעולם הבא. לא! "והדל לא ימעיט"! על כל אדם להאמין, כי לפי מצבו, תכונתו, אופיו ורמת הבנתו, הרי הוא מסוגל להרקיע שחקים, ולהגביה את עצמו דרגה אחר דרגה וייקרא "צדיק גמור"! אוי לו אם יתרשל מדברים שבקדושה מחמת מחשבות ההבל. פסוק זה מרחיק אותנו משתי הקצוות, מצד הגאווה המתרברבת ומצד השפלות הגרועה. אלא פעמים על האדם להקטין ולהמעיט את ערך עצמו, ולפעמים להפיך. בסדר האלף-בית  באות לפני אותיות "לב" - אותיות א"ך (אות כ' לפני אות ל', ואות א' לפני אות ב'), ואחרי ה"לב" באות האותיות ג"ם (אחרי ל' באה מ', ואחרי ב' באה ג). מלת "אך" משמעותה כלשון  'מיעוט', לעומתה מלת "גם" מבטאת לשון ריבוי. להורות כיצד להנהיג את ליבנו: ופעמים ייתן את לבו לצד ה'אך' שבו- כלומר ישפיל וימעיט עצמו, ופעמים  עליו לשים לב לצד ה'גם' שלידו- יחזק את עצמו עד שירבה את ערכו בעיני עצמו. (בן איש חי)
ד. מחשבה ומעשה
ביקש (משה רבינו) להודיעו דרכיו של הקב”ה ונתן לו. שנאמר “הודיעני נא את דרכיך”, אמר לפניו: רבונו של עולם, מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו? אמר לו: 'משה, צדיק וטוב לו - צדיק בן צדיק. צדיק ורע לו - צדיק בן רשע. רשע וטוב לו - רשע בן צדיק. רשע ורע לו - רשע בן רשע'. ובסוף הגמרא יש מסקנה אחרת: "אלא הכי קאמר ליה: צדיק וטוב לו - צדיק גמור. צדיק ורע לו - צדיק שאינו גמור. רשע וטוב לו - רשע שאינו גמור. רשע ורע לו - רשע גמור" (ברכות ז).

כל מעשה טוב או לא טוב שהאדם עושה, מורכב משני חלקים “מחשבה” ו-”מעשה”. שני אלה מוגדרים כ”אב” ו-”בן”. המחשבה המתכננת לעשות את המעשה מוגדרת כ”אב” ואילו המעשה שהוא התוצאה והתולדה של המחשבה מוגדרת אפוא כ”בן”. אם כך, זהו פירוש “צדיק גמור” כשגם מחשבתו וגם מעשיו הם לטובה, אז הוא זכאי להקרא “צדיק בן צדיק”. אך יש צדיקים שאמנם מעשיהם טובים, ועל כן הם נקראים “צדיק” אך הם צדיקים שאינם גמורים, כיוון שמחשבתם אינה לשם-שמים, ומאחר והתוצאה טובה אך השורש הוא רע, לכן צדיק שאינו גמור מוגדר כ”צדיק בן רשע”. כיון שמחשבתו פוגמת בעצם מעשיו, כמו מחשבת פיגול הפוסלת את הקרבנות, כך גם המעשה שלו הוא “בן” למחשבת, “אב” - רשעות. (בניהו)
א. "נטע הקב"ה באדם שתי אוזניים, שתי עיניים ולשון אחת: שישמע ויראה יותר ממה שידבר"
ב. "ארץ-ישראל, משקה אותה הקדוש ברוך-הוא בעצמו, וכל העולם כלו על-ידי שליח"
ג. "כשאתה צועק- אני שומע אותך, כשאתה מדבר- אני מקשיב לך"