יום ד ד' בכסלו
18:17
פרשת פקודי
א. "וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה"
הביטוי המליצי "חוכמה" משמש במקורותינו (בעיקר ב"כתובים") כשם-נרדף להכרת-ה' וליראתו, כלשון הפסוק: "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'" (תהילים קיא, י); ואנו מוצאים ב"מדרש תנחומא" משהו נוסף באותו כיוון, בהקשר לפסוק האמור על בצלאל: "וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה" (לא, ג): 'מלמד שכבר היתה בו חכמה, שאין הקדוש ברוך-הוא ממלא חכמה אלא למי שיש בו כבר'. רעיון זה מסתמך על הפסוק בארמית האמור בתפילת דניאל: "יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין" (ב, כא), כלומר - הקב"ה 'נותן חוכמה לחכמים', וחז"ל כבר שואלים את השאלה: מדוע דווקא לחכמים? והרי ראוי היה שתינתן חוכמה לטיפשים!

המסקנה המתבקשת היא, שהאדם עצמו צריך תחילה בכוחותיו-הוא להגיע לאותה חוכמה או יראת-ה', ובמעמדו זה כאדם שבחר בחוכמה, זוכה הוא גם לתוספת מאת-ה', מה שאין כן הטיפש, שגם אם תינתן לו חוכמה, הוא לא ידע כיצד להשתמש בה ומה לעשות בה.יש להטעים כי בפסוקים בהם מדובר על "חכמה" נסמכת היא למלאכה שהאנשים מבצעים, וסמיכות זו קשורה גם במחשבה, כגון בביטויים: "וְלַחְשֹׁב מַחַשָׁבֹת" (שמות לה, לב), "לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת" (לה, לג), וכן: "עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת" (לה, לה), הוי אומר מחשבת-האדם צמודה אל המלאכה, שילוב שהוא מעניין ביותר. הניסוח "חושבי מחשבות" מהווה לכאורה ביטוי למה שמתארע בתודעתו של האדם ובפנימיותו, אולם דברים אלה סמוכים וקשורים בפועל במלאכה עצמה, כנאמר: "עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת". חוכמת האדם מתגלית כאמור במלאכה שהוא עושה, שהיא הניתנת להיתפס בצורה אובייקטיבית, ולא כתוכן סובייקטיבי של האדם, ועובדה זו מבוטאת בלשון התורה בניסוח: "וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ" (שמות לו). אין חוכמת חכמים אלה מתבטאת בהיותם הוגים או מעמיקים בעיון, אלא בהיותם חכמים העושים במלאכת הקודש.

דבר מפתיע במידה מסוימת מוצאים אנו בדברי רבנו בחיי, אחד מפרשני המקרא הנוטה בדרך כלל להגות מיסטית ולחיפוש אחר תכנים סודיים הנרמזים בתורה. כאן הוא מפרש דווקא בדרך הפשט את השבח המופלג שמעניקה התורה לעושי מלאכת המישכן, וייתכן שזוהי כוונת התורה מלכתחילה, וזה מה שאומר הרב על הפסוק: "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה" (לא, ב, ג): 'הענין שלא היה אפשר בטבע שימצא בישראל שום אדם שיהיה בקיא ושלם בשום אומנות בעולם, לפי שישראל היו משועבדים במצרים בעבודת פרך, ומלומדים בחומר ובלבנים, ולא היה ראוי שימצא בהם שום אדם שיהא בקיא בשום מלאכה דקה, כי לא ראו אותה ולא למדו אותה ממלמד, ולא היה אחד בהם שאימן את ידיו בזה, ואילו היה בהם (במצרים) חכם ובקיא במלאכה אחת, היה ראוי שישכחנה בהתעסקו במלאכת החומר והלבנה; וכאשר יהיה בהם אחד חכם שלם ובקיא באומנות אחת דקה ויפה, וכל שכן אם היה בקיא ושלם בכל האומנויות כולם, בכסף ובזהב ובנחושת ובחרושת-אבן ובחרושת-עץ וחושב ואורג ורוקם, הנה זה פלא גדול, ועוד שיהיה שלם בחוכמה ובתבונה ובדעת, כל זה נמצא בבצלאל, ודרשו חז"ל: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ'. התורה מטעימה כי ה' הוא שנתן לבצלאל ולאהליאב חוכמה ותבונה ודעת, שלכאורה הן תכונות אנושיות כלליות הטבועות במהות האדם באשר הוא יצור אינטליגנטי, אולם תכונות אלה לצורך עבודה-ה' שהיא גם מלאכת אמנות, לכך לא היתה שום אפשרות באותו דור של עבדים ולכן - 'זה פלא גדול'. (ישעיהו)
ב. “ויברך אתם משה” לט, מג
“מה ברכה ברכן? רבותינו אמרו: ”ה’ אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים” (דברים א, יא), רבי מאיר אומר: “יהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידיכם” והם אמרו “ויהי נועם ה’ אלוקינו עלינו” (מדרש תנחומא, פקודי יא). יש לבאר, כי בשתי הדעות של חכמינו ז”ל ישנה משמעות פנימית אחת: משה רבינו בירך את ישראל שיישארו בקדושתם תמיד, ועל ידי כך יזכו לכל ההשפעות הטובות וריבוי זרעם לברכה.

נבאר זאת, על פי דברי הזוהר הקדוש (בראשית ח) שמפרש את הביטוי “מעשה ידיו” על אות ברית הקודש, וכך מתפרשים שם הפסוקים “ומעשה ידיו מגיד הרקיע” (תהלים יט) והפסוק “ומעשה ידינו כוננהו”. והרב “מקדש מלך” מבאר את משמעות ההגדרה “מעשה ידיו”, משום שהתיקון המושלם נעשה בו על ידי מצוות המילה שאדם עושה בו. מעתה, כיוון שעסקו וטרחו בני ישראל בבניית משכן להשראת השכינה, ועל ידי זה יתרבו כמה וכמה מצוות כמו של הקרבת קרבנות, וכל מצוה ומצוה היא תולדה רוחנית רבת משמעות - “תולדותיהם של צדיקים: מצוות ומעשים טובים” (בראשית רבה ל, ו), מדה כנגד מדה ברכם גם משה רבינו ע”ה שתשרה השכינה והברכה בקרב ישראל, וירבו תולדות בבנים צדיקים. וזהו הפירוש הראשון שבמדרש: “ויברך אותם משה”, בירך את “אות” וחתימת הקדושה שבהם, “יוסף ה’ עליכם ככם”, שייצא מכם זרע קודש כמוכם. ובפירוש השני בירכם: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם”, שתשרה השכינה באות הנשלם על ידכם, והם לעומתו ברוך יאמרו: ויהי נועם ה’ אלוקינו עלינו - שישפיע השי”ת עלינו אור עליון “ומעשה ידינו”, במצוות המילה “כוננה עלינו, ומעשה ידינו” - גם במצוות הפריעה “כוננהו” - יגלו את החסדים, ואכן נזכה להוליד בנים צדיקים. (מלאך הברית)
ג. משכן לעדות
מה טיבו  של "משכן לעדות" שעשה משה, נוסף על המשכן? אמרו על כך המפרשים, שבסמוך למשכן הקים משה בית מדרש, בו הרביץ תורה לרבים. זה היה תיקון לחטא שחטאו בני ישראל בהסכמתם לעצת יתרו, למנות שרי אלפים ושרי מאות, בזמן שהיו צריכים לומר: מעדיפים אנו ללמוד מפי משה עצמו, הסכמתם זו נתפרשה, כאילו אין הלימוד מפי משה רבנו חביב עליהם. הרי בית המדרש זה, שבו לימד משה לכל ישראל, היה בו משום כפרה על אותו חטא. (חתם סופר)
א. "זורע שנאה יקצור חרטה"
ב. "מהי הגאווה? שטות שאין בעליה יכול להניחה"
ג. "מוטב להתפלל בלב נטול מילים, מאשר במילים נטולות לב"