יום ג ג' בתמוז
18:30
פרשת ויקרא
א. "אשה ריח ניחוח לה'" א,ט
לפי פשוטו, המשנה באה ללמדינו שעיקר החשיבות של הקורבן אינה תלויה בעלות הכספית שלו אלא בכוונת הלב של המקריב, ולכן כל עוד שהאדם מכוון את לבו לשמים, הרי קורבנו עולה לריח ניחוח לה', בן אם תהא זו בהמה פטומה ובין אם היא תהיה מנחת עני המביא רק עשרון אחד של סולת. אלא שכידוע בדברי תורה קיים רובד נוסף המבאר כל אימרה בדרך שונה מהפירוש הפשטני- דרך הדרוש, וגם משנה זו ניתן לפרשה בדרך זו וכך מבאר את הדברים בעל הספר "ערבי נחל" ז"ל, ע"פ מאי דאיתא במסכת קידושין "ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה", והסיבה לכך היא, שגם כאשר מתעורר האדם לחשוק לעבור עבירה מסוימת, והוא עוזר כגיבור חלציו ואומר מניח אני את התאוה ההיא משום שצוויני הבורא להמניע ממנה – מניעת מעשה כגון זו, כמוה כמעשה בפועל, ועל כך נאמר במדרש "אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא יאמר אפשי ואפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי", ע"כ דברי בעל ערבי נחל. (בן יהוידע)
ב. "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם"
במאמר הקודם פירשנו את תחילת הכתוב "אדם כי יקריב מכם קרבן", שהכתוב בא ללמדנו שהאדם צריך להשקיע ברוחניות שלו לא פחות מכפי שמשקיע בגשמיותו ובצרכי עצמו, עי"ש. וכן על זה ניתן לפרש את המשך הפסוק באותו עניין: התורה באה להמחיש לנו עד כמה האדם משקיע בצרכי עצמו, וכך היא כותבת "מן הבהמה", מן ההשקעה שאנו משקיעים כדי לספק את רצונה של הנפש הבהמית הדורשת מאכל ומשתה, נלמד להשקעה הראויה להעשות ברוחניות. שהרי אף לצורך הכנת תבשיל לארוחת צהריים רגילה, טורחת האשה מידי יום כמה שעות וגם אינה נרתעת מן החום,ההבל והעשן השוררים דרך קבע במטבח, העיקר בשבילה הוא להגיע למטרה שהציבה לעצמה, להכין ארוחת צהריים, ועדיין לא דיברנו על הטורח שטורחים בהכנת סעודות שבת וחג... וא"כ כל שכן שעלינו להשקיע בצרכי שמיים לכל הפחות את אותה אנרגיה שמשקיעים נשותינו בתיקון המאכלים. דוגמא נוספת להשקעת האדם בגשמיות ניתן למצוא אצל הסוחר, כדי שהעסק יתנהל כמו שצריך, מוטל עליו לאמץ את מיטב כוחות הנפש שלו, שעות על גבי שעות הוא מתייגע בקניה מכירה פרסום העסק וכו', ולא עוד אלא שאין הוא מרגיש בכך תחושת צער כלל, אדרבה זהו העסק שלו ושמח הוא שהוא מקדם אותו כלל האפשר, וכמו כן עלינו להרגיש לגבי העניינים הרוחניים שלנו, להשקיע כמה שיותר בלא לחוש חלילה איזשהו צער על גודל ההשקעה וזוהי כוונת התורה "מן הבקר", הסוחר נרמז כאן בתיבת בקר, מאחר שהוא תמיד מבקר את עסקיו ובודק האם הצליחו אם לאו. "ומן הצאן",הצאן מסמל את בעלי המלאכה, שהמכנה המשותף שלהם הוא ששניהם מביאים לידי עשירות: על צאן דרשו חז"ל: "ועשתרות צאנך- שמעשירות את בעליהם" (חולין פד,ב), מאחר שהצאן מספקת לבעליה גם אוכל מבשרה וגם כסות מעורה, ובנוסף לכך היא גם ממליטה גדיים שאותם ניתן למכור בכסף מלא. ולגבי בעלי מלאכה כבר אמר החכם מכל אדם: "ויד חרוצים תעשיר" (משלי), הוי אומר בעלי מלאכה דומים לצאן, מה הצאן מעשיר את בעליו אף כשרון המלאכה מעשיר את בעליה. וכותבת לנו התורה שאף מעבודתם של בעלי מלאכה ניתן להשכיל ללמוד כיצד צריכה להראות עבודת הבורא, שהבעל מלאכה מרגע שנכנסת המלאכה תחת ידיו אין הוא נח ואינו שוקט עד אשר הוא מוצא דבר מתוקן מתחת ידיו, וכך צריכה להיות עבודת הבורא, להשתדל בה בכל הכח כדי שתצא מתוקנת ומשובחת בעזרת השם. (עוד יוסף חי)
ג. "אדם כי יקריב מכם"
הרמב"ן אומר, כי ענינו של קרבן הוא, שכאשר יראה אדם כיצד זורקים את דם הבהמה ושורפים את אבריה, יחשוב בלבו כי מן הדין ראוי היה הוא עצמו שייעשה לו כך בגלל חטאיו, אך חסד הוא מאת השם –יתברך שהוא מקבל את הבהמה בתור כפרה תחתיו.ז הו שאמר הכתוב: "אדם כי יקריב מכם"- לאמיתו של דבר ראוי היה הקורבן להיות "מכם"-מן האדם גופו, אלא "קרבן לד' מן הבהמה"- חסד שעושה השם יתברך עם האדם ואיננו דורש זאת ממנו,אלא שיקריב בהמה תחתיו... (אלשיך)
ד. "נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' ", ה, טו
בפסוק שלפנינו מתבאר שיש איסור ליהנות מן ההקדש,שדבר המוקדש לגובה- נאסר על כל העולם באיסור ההנאה, והאדם שנהנה ממנו בשוגג עליו להביא קורבן מעילה.ובמסכת פסחים (כו,א) מחדשת הגמרא, שאיסור הנאה מן ההקדש אינו כולל את כל סוגי ההנאה, אלא יש מהם שנאסרו ויש שמותרים, וזה לשון הגמרא: "קול, מראה וריח - אין בהם משום מעילה" .וכאשר נתבונן בדברי הגמרא, נבחין בכלל היוצא מתוך החידוש האמור, שהנה ידוע הוא שחמישה חושים יש לו לאדם: ראיה, שמיעה, טעם, מישוש, וריח, ומבואר איפוא בדברי הגמרא שחוש השמיעה, הריאה והריח, אין בהם ממש, ועל כן אדם שנהנה מן ההקדש ע"י שלושת החושים הללו לא עבר על איסור מעילה. מאידך, חוש הטעם, בודאי שיש בו ממש, ועל כן האוכל בשר קודש- מועל, וכמו כן חוש המישוש יש בו ממש, ומשום כך הלובש בגד של קודש  או שמחמם את ידיו בצמר של קודש מועל, שהאופן שנהנה מן החפץ היה ע"י חוש המישוש וחוש זה כאמור, יש בו ממש. כסימן לדבר ניתן להמליץ על כך את דברי רבא במסכת חולין (מז.א): "חמישה אוני אית לריאה, תלתא מימינא ותרי משמאלא", (לפי פשוטו: חמישה אונות יש לריאה, שלושה מהן קבועים בצידה הימיני של הריאה והשנים הנותרים- בצידה השמאלי), וכך נפרש את דבריו: ריאה היא בית מקדש, ככתוב "יראה כל זכרך" (שמות כג,יז) אוני לשון כח, ככתוב "כחי וראשית אוני" (בראשית מט,ג), כלומר, כח ההנאה. ימין מסמל בכל מקום את ההיתר והשמאל מתיחס לאיסור. וכך א"כ יתפרשו דברי רבא על דרך הרמז, יש חמשה אפשריות וכוחות הנאה שאפשר דרכם להינות מן הקדוש והמקדש, שלושה הן מ"מיסטרא דימינא"-מן הצד הימני הוא צד ההיתר, והם חושי השמיעה, הראיה והריח, ושנים מהם מצד שמאל-צד האיסור, חוש הטעם והמישוש.דבר נוסף המקשר את השלושת החושים המותרים ביחד הוא מעשה נס שנעשה בכל אחד מהם לצדיקים, וכדלהלן: במשה רבינו נאמר: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלקים" (שמות יח, כא) הוי אומר: משה רבינו עליו השלום ניחן בכח ראיה מיוחד לחזות על פניו של אדם האם הוא איש חיל וירא אלוקים או לא, ובכך מיצנו נס מופלא שנעשה בחוש הראיה שהרי כל אדם ממוצע בודאי שלא יוכל להבחין לפי מראה העין האם זה העומד לפניו הוא איש חיל ירא אלקים או לא.א ת שלמה המלך לעומת זאת, זיכה אותו הקב"ה בחוש השמיעה, שהיה מסוגל להבחין על פי קולו של בעל הדין האם אמת הוא דובר, ובכח זה הכריע את פסוקו המפורסם בעניין חזקת הילד, כאשר באו לפניו שתי נשים שכל אחת טענה שבנה החי והבן של השניה הוא הבן המת (ראה מלכים א,ג,טז) וחוש הריח שמור ועומד הוא למלך המשיח, עליו נאמר (ישעיהו יא,ג) "והריחו ביראת ה'". (בניהו)
ה. “אשר נשיא יחטא”
“אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצות ה’ אלקיו אשר לא תעשינה בשגגה ואשם... והביא את קרבנו” (ד, כב-כג). דברי הגמרא תמוהים הם ביותר: איך אפשר לקבוע בוודאות שאם הנשיא מתחרט על העבירות שעבר בשוגג, קל וחומר שיחזור בתשובה על עבירות במזיד? ונראה לפרש את כוונת הגמרא באופן זה: כאשר הנשיא חוטא עליו לעלות לבית המקדש ולהביא קרבן יחד עם פשוטי העם ולבקש את כפרתו מן הכהן. ויש בכך בזיון גדול, שהנשיא החשוב והנכבד, כמוהו כפחות בישראל, שנכשל באיסור בלא יודעין, ואם על אף הכל הוא מתעלם מן הבזיונות שלו ומביא קרבנו לבית המקדש, כל שכן שישוב בתשובה על חטאים שעבר במזיד בלא עדים, שכאשר ישוב עליהם אין לו בכך כל בושה, שהתורה לא הצריכה את החוטא במזיד להביא קרבן ויכול הוא לשוב בתשובה בינו לבין עצמו ולא ידע מאן דהו שהנשיא בכלל חטא פעם, וא”כ בוודאי ובוודאי שישוב בתשובה שלמה. (בן יהוידע)
ו. “אדם כי יקריב מכם קרבן לה‘” א, ב
לכאורה היה צריך לכתוב “אדם כי יקריב קרבן”, תיבת “מכם” נראית כשפת יתר, הלא הדבר הוא. קודם שניישב קושיתנו, נשים ליבנו להבין את כוונת הכתוב “ולך ה’ חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו” (תהלים סב, יג), וכי חסד הוא לשלם לאיש כגמולו?! הלא כך היא שורת הדין שכל אדם מקבל שכר כפי מעשיו, א”כ מהו איפוא החסד הגדול שנשתבח בו הקב”ה שהוא משלם לאיש כמעשהו? ויש לבאר על פי מה שפירשו רבותינו הראשונים ז”ל, שיש עבירות שהאדם אינו נותן ליבו לעשות עליהם תשובה, שכל כך השיא אותו היצר הרע ושיבש את דעתו, עד שסבור הוא שאין במעשיו כל חטא (וראה ברמב”ם, תשובה ד, ד: “ומהן, חמשה שהעושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהן דברים קלים בעיני רוב האדם, ונמצא חוטא והוא ידמה שאין זה חטא...”). אך הקב”ה ברוב חסדיו מרמז לו לאדם שמעשה זה הוא חטא, אותו רמז בא לידי ביטוי בכך שבאים עליו יסורים מעין החטא שחטא, בבחינת מידה כנגד מידה, ומתוך שנענש האדם בצורה ההיא, הוא נותן את לבו להבין שהעונש הוא על מעשה פלוני שעשה שלא היה רצוי לפני הקב”ה. וכאשר מכיר האדם בחטאו, כבר הוא נמצא בדרך הטובה, שכן מאותו יום והלאה ישמר במשנה תוקף שלא לעשות כך וגם הוא ישוב בתשובה על מה שכבר עשה, ושב ורפא לו. וזהו אם כן חסדו הגדול של הקב”ה, שהוא משלם לחוטא כמעשהו - מידה כנגד מידה, שע”י כך האדם מקבל את המסק שמעשיו לא היו רצויים, ועליו להתחרט על העבר ולקבל על העתיד. ואחר הדברים האלו נוכל לפרש את דברי הכתוב בפרשתנו. התורה נותנת עצה לאדם כיצד ישמר מתחבולותיו של היצר המטעה אותו לחשוב שלא חטא, ואומרת התורה “אדם כי יקריב מכם”, שיקריב האדם ללבו את הכלל של “מכ”ם” - ראשי תיבות מידה כנגד מידה, שבכל עונש שהוא מקבל ישכיל להבין שהעונש בא על דבר דומה שעשה, ובכך ידע שהמעשה ההוא לא היה לרצון לפני הבורא וישמר ממנו מכאן והלאה, ואם יעשה כך אז יזכה להיות “קרבן לה’”, מקורב לקב”ה וירא שמים. (בן איש חי)
ז. “ויקרא אל משה”
הרבי ר’ בונם מפשיסחה ז”ל היה אומר אל ה”אלף זעירא”, כי משה רבנו לא נתפעל כלל מכל ההשגות העליונות שהשיג, אלא נשאר שפל רוח בעיני עצמו, בדומה לאדם פשוט שעומד על גג גבוה, אשר לא יעלה כלל על דעתו להתגאות בזה שהוא גבוה, שכן יודע הוא יפה כי מכח גופו איננו גבוה כל-עיקר ורק הגג מגביה אותו. כך גם משה רבנו, אף כי ידע את רום מדרגתו, היה סבור תמיד כי המעלות אינן של עצמו כלל, אלא הקדוש ברוך-הוא העניקן לו, ולפיכך לא נכנס מעצמו לאהל-מועד עד אשר נקרא לשם. (מפי השמועה)
א. "אוי לעיר שיושביה מרובים ולימודיה מעטים"
ב. "כשאתה צועק- אני שומע אותך, כשאתה מדבר- אני מקשיב לך"
ג. "האדם נברא להבין ולהשכיל"