יום ב ל' בכסלו
10:55
פרשת צו
א. "מצות תאכל במקום קדש בחצר אהל מועד יאכלוה"
מהפסוק שלפנינו ניתן ללמוד לימוד חשוב בענין הזריזות, ונקדים לכך מעשה נפלא המובא באלשיך הקדוש: ראובן ושמעון התווכחו ביניהם על תועלת הזריזות. ראובן אומר, שההצלחה תלויה במידת ההשתדלות והזריזות של האדם שככל שירדוף יותר אחר הפרנסה –כך ישיג יותר, ושמעון עונה לעומתו שהכל מאת הבורא ב"ה, ומי שנגזר עליו להיות בעל ממון, הטובה תרדוף אחריו ותאמר לו קחני לחיקך, ואילו לאדם שלא יועדה לו הטובה- אף אם ירדוף אחריה בכל כוחו לא ישיג אותה. והנה, יום אחד ישבו השנים בפרדס וראו ברום אחד האילנות תפוח מתוק בצורה יוצאת דופן. ראובן, האמון על ההשקפה שהכל תלוי במידת ההשתדלות, רץ מיד והחל לטפס על העץ הגבוה, לאחר יגיעה רבה הגיע עד לתפוח ונטל אותו בידו, תוך כדי שהוא משתלשל במורד העץ, קרא לשמעון ואמר לו: כעת יכול אתה לראות שצדקתי בדברי, ההצלחה תלויה במידת ההשתדלות, אני שפעלתי בזריזות לקחת את התפוח הזה- זכיתי בו, ואילו אתה בעצלנותך ישבת באפס מעשה ולא זכית בו. הרים ראובן את ידו האוחזת בתפוח כדי להכניסו לפיו, אך מרוב ההתרגשות נפל התפוח מידיו היישר לחיקו של שמעון שהמתין למרגלות העץ... כעת היה מובן גם לראובן שההצלחה בידי שמים היא ולא יועילו לאדם כל המאמצים שבעולם כדי להשיג דבר שלא יועד לו. אדרבה, מאמציו הגדולים רק קירבו את התפוח לפיו של ראובן, וכן אמר הנביא: "לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחי, אמר ה'" וכך גם העיד החכם מכל אדם: "לא לקלים המירוץ ולא לגיבורים המלחמה" (קהלת) אלא שיש להדגיש, שכל זה לא אמור אלא בענייני העולם הזה, ובהם העצלות משובחת והזריזות מיותרת, אך בעניינים רוחניים –שם אסור לסמוך על 'מידת הבטחון', ואם יאמר האדם לנפשו שלא יעמול בתורה ובמצוות ואלו יגיעו לתוך חיקו בלא טירחה- טועה הוא טעות מרה, כדי להשיג את מצוות ה' צריך לנקוט במידת הזריזות ככל האפשר וכן נאמר בתהלים "חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצוותיך".

וצריך ביאור מדוע באמת לא מועילה הזריזות גם לדברים גשמיים? אלא יש לומר, שאילו ההישגים היו תלויים במידת ההשתדלות של האדם, היו רוב בני האדם זונחים את העיסוק בחפצי שמים ופונים לעסוק בענייני העולם, אך כעת כל אשר עיניים לו יכול להבחין שאינו מרוויח יותר כאשר הוא מקדיש שעות נוספות לעיסוקיו, ומתוך כך הוא מפנה זמן מספיק כדי לעסוק בתורה ובמצוות. וזוהי גם הסיבה למה שאמרו חז"ל, שאין מקבלים את שכר המצוות בעולם הזה: "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" (קידושין), שאם לא כן, היה קיום המצוות נעשה 'עסק רווחי' גם מבחינת גשמית, וכאן היתה נשאלת השאלה, אם מצוות הן גם כן עסק גשמי, כיצד איפוא מועילה בהם הזריזות, והלא לדברים גשמיים אין תועלת בזריזות? לכן, כדי שלא יראה הדבר תמוה בעיני הבריות, לא ניתן לקבל שכר גשמי עבור המצוות, ושוב ממילא לא יקראו בשם 'עסק גשמי' ולא תהיה כל שאלה כיצד מועילים בהם ההשתדלות והזריזות. וממוצא דבר נוכל להבין היטב את הפסוק שבפרשתנו: "מצות תאכל במקום קדוש"- מצות מסמלות על מידת הזריזות והחריצות, שהרי מצה צריכה להאפות בחפזון כדי שלא תחמיץ. ואומר הכתוב, את מידת הזריזות עלינו לנצל רק "במקום קדוש"- בחפצי שמים, שבעניינים גשמיים בלאו הכי לא תועיל הזריזות ואין איפוא כל טעם להתאמץ לריק. וזו הסיבה ש"בחצר אוהל מועד יאכלוה"- שאת שכר המצוה ניתן לאכול רק בגן עדן, שאם לא כן היתה נחשבת המצוה גם היא לחפץ גשמי, ושוב לא היתה מועילה בו הזריזות. (בן איש חי)
ב. המתנשא והמשתחווה
במידה שאדם מתנשא ועולה במדרגות, בא במידה עליו להמעיט את עצמו ולהיות יותר שפל רוח. לפיכך הדין הוא שאדם משתחוה בתפילת –שמונה עשרה רק בברכה הראשונה וב"מודים", בתחילת ובסוף: כהן גדול חייב להשתחוות בסוף כל ברכה: ואילו מלך משתחווה בתחילת שמונה עשרה ואינו זוקף עצמו עד לאחר התפילה. במידה שאדם גדול יותר, עליו לשקוד יותר כדי להכניע עצמו לפני הבורא. (אורח חיים)
ג. בגדי שבת או יין לקידוש - מה עדיף
"ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור", והנה, רבותינו הראשונים ז"ל פירשו את דברי הגמרא הללו, שבא רבי יוחנן ללמדנו שצריך האדם ללבוש בגד מיוחד  לכבוד שבת, שכמו שאנו רואים שהתורה מקפידה על הכהן שילבש בגדים אחרים בעת הוצאת הדשן, כדי שלא ימאסו הבגדים בהן הוא משמש בבית המקדש, אותו הדבר הוא גם לכבוד שבת שראוי שיחליף את בגדיו לכבוד שבת. ויש להקשות, שהרי לעיל (דף קיג א) דרשה זאת הגמרא מן הפסוק "וכיבדתו מעשות דרכיך" (ישעיהו נח,יג), "שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של  חול", ולאיזה צורך מובא הפסוק הנוסף? ונראה ליישב, דהנה במסכת פסחים (קו,א) דורשת הגמרא מהפסוק "זכור את יום השבת לקודשו"- "זכרהו על היין", שמצוה לעשות קידוש על היין דווקא ולא על הפת. ומעתה עלינו לברר, מה הדין באדם שאין לו מספיק מעות בכדי לקנות גם יין לקידוש וגם כסות חדשה לשבת, כיצד ינהג, האם עליו להוציא את מעותיו בשביל היין לקידוש או בשביל כסות לשבת? מהתשובה לספק זה נוכל גם להסיק תשובה לקושיתנו, וכדלהלן: אילו היה כתוב רק הפסוק של "וכיבדתו מעשות דרכיך", היה עלינו לפסוק, שמכיון שלכסות יש אסמכתא (דרשת חז"ל למצוא סמך לדבריהם  מן המקרא, אך אין זה לימוד גמור) רק מדברי הנביאים, ואילו לקידוש על היין  יש אסמכתא מדברי תורה –דברי תורה קדומים, ועליו להעדיף יין על הכסות. וכן אם היה נאמר רק דרשת הפסוק של "ופשט את בגדיו", היינו אומרים שמכיון שלשניהם יש אסמכתא שווה מדברי התורה, שהן "זכור את יום השבת" והן "ופשט את בגדיו" נאמרו בתורה ולא בנביאים, יכול הוא לבחור במה שרוצה ואינו צריך להעדיף מצוה אחת על פני השניה. אך עתה, שלמצות כסות חדשה נאמרו שני אסמכתאות, הן מדברי תורה והן מדברי הנביאים, ואילו למצות קידוש על היין נאמר רק אסמכתא מדברי תורה- אנו פוסקים לאותו אדם שעליו להעדיף בדווקא את הכסות ויקדש את קידוש היום על הפת ולא על היין, ולכך נצרכו איפוא שני הדרשות, ללמדנו שכסות לשבת עדיפה על מצות קידוש על היין. ובאופן אחר, נראה לבאר שמהפסוק "וכיבדתו" אנו למדים שיש מצוה שיהא לאדם מלבוש מכובד לשבת, אך אם הוא לבוש כבר מבעוד יום במלבוש מכובד, אין לו מצוה להחליף את הבגד לכבוד שבת, ואילו מן הפסוק "ופשט את בגדיו" אנו למדים שיש מצוה להחליף את בגדיו לכבוד שבת ולכן אפילו אם הוא לבוש בבגד מכובד מבעוד יום- מצוה עליו להחליפו לכבוד שבת מאידך,אילו לא נאמר אלא הפסוק של "ופשט את בגדיו", היינו סבורים שיכול הוא להחליף את בגדיו לבגד יום חולי אחר, ואינו מצווה להחליף דווקא לבגד מכובד, ולכך בא הפסוק של "וכיבדתו" ללמדנו שבגדי שבת יהיו בגדים מכובדים. נמצא שצריכים אנו את שני הפסוקים כדי ללמוד שיש צורך להחליף את הבגדים לכבוד שבת ושהבגדים החדשים שילבש יהיו דווקא בגדים מכובדים. (בן יהוידע)
ד. “זאת תורת העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה” ו, ב
יש לפרש הפסוק על פי מעשה מעניין שהתרחש עם אחד החכמים. פעם נכנס החכם אל בית מדרש מסויים, ומצא את כולם עוסקים בתורה בקול גדול, אך דא עקא שהלימוד לא היה לשם שמים, אלא כדי להתגאות ולהתגדל מכבוד התורה. אמר להם אותו חכם: רואה אני את בית המדרש הזה מלא וגדוש בתורה, ומיד הסביר את כוונתו, התורה שנלמדת לשם שמים משולה לאש, שעולה היא תמיד כלפי מעלה, וכך גם התורה עולה מיד למעלה לפני כסא הכבוד, אך אם לומדים תורה שלא לשמה, אין התורה ההיא עולה לשמים, שבשמים דוחים אותה ואין חפצים לקבלה ולכן היא נשארת אצלכם בין כתלי בית המדרש. בכך נוכל לפרש את הכתוב: “זאת תורת העולה” - איזוהי התורה המעולה והמשובחת? “היא העולה”, היא התורה הנלמדת לשם שמים שעולה היא לפני כסא הכבוד, אך התורה שנלמדת שלא לשמה ונשארת בחלל בית המדרש, לא ניתן לקרא לה “תורת העולה” היא איננה התורה המעולה. וממשיכה התורה לבאר: “על מוקדה” תנאי נוסף צריך כדי שתקרא התורה “תורה מעולה”, הוא בכך שתהיה על מוקדה, שהלומד אותה יתלהב באש שלהבת הקודש בעת לימודו וילמד בחשק ובהתלהבות, כאש גדולה הבוערת על מוקדה. “על המזבח” - הלב נמשל למזבח, לכן מידת המזבח היתה לב אמות לסמל את לבו של היהודי, ולימוד התורה צריך להיות עם כל הלב, שכל החושים כולם יהיו משועבדים למאמץ הכביר להבין את עומק דברי התורה הקדושה. ועוד מתנה התורה, שמוטל על האדם לעסוק בתורה כל היום, ואף בלילה אין לו לפסוק מלימודו, אלא ימשיך לעסוק בכך גם בעת שכבו על מטתו - “על המזבח כל הלילה”. וכך אמר המשורר האלקי: “כי בתורת ה’ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה”, כאשר עוסק האדם בתורת ה’, היא תורה לשמה - גם בשכבו על מטתו אין הוא משיח את דעתו מעסק התורה ואף בשעת שנתו נשמתו עולה למרומים ללמוד סתרי תורה ואין הוא בטל מן התורה. (בן איש חי)
א. "לשון הרע אל תקבל אפילו מאדם גדול ומקובל"
ב. "אהבת הבצע בור נשבר, לא ידע רוויה"
ג. "הגרוע בבני האדם הוא מי שכח לשונו עולה על כח שכלו"