יום א כ"ט בתמוז
21:58
פרשת שמיני
א. “והתקדשתם והייתם קדֹשים כי קדוש אני"
“כי אני ה' אלֹקיכם והתקדשתם והייתם קדֹשים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרֹמש על הארץ, כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלֹקים והייתם קדֹשים כי קדוש אני" יא, מד-מה. וצריך ביאור, מדוע נכתב פעמיים הציווי של "והייתם קדושים"? יש לבאר זאת על פי משל: מעשה בחכם אחד שהיה מפורסם בצדקתו ובחכמתו, ולו בן יחיד שאותו אהב כנפשו. השקיע החכם את כל נשמתו בבן הזה, גידלו וחינכו לתפארת, עד אשר כל רואיו יעידו- יגידו כי זרע ברך ה' הוא. כל הלך לו הבן בדרכי אביו החסיד והיה מתעלה במעלות התורה והיראה לאין שיעור. ויהי היום, נפל אותו בן אהוב בשבי אנשים חטאים אשר כל דרך המוסר היתה מהם והלאה, של לדבר על מצוות התורה. החזיקו אותם חוטאים בבן היקר במשך עשר שנים תמימות, ורק לאחר כל אותם השנים עלה ביד אביו לפדותו מיד שוביו. דאג האב החסיד עד מאוד לגורל בנו, שמא חלילה למד ממעשיהם הגרועים וכל החינוך שהשקיע בו יירד לטמיון, עקב איפוא אחר התנהגות בנו השב מן השביה, וראה שלא דבק בו מאומה מן הדרך הקלוקלת של שוביו, אך דא עקא שבמשך שנות השביה שכח הבן גם את החינוך הכשר שינק בבית אביו, ובכך הפך למעשה לכלי ריק, התורה והמצוות שהיו לחם חוקו עד היום שנשבה- אף הן אבדו לו. אמר לו אביו החכם: הן יודע אתה כמה ממון השקעתי לפדותך מבין החוטאים הללו ובכמה טורח עלה הדבר בידי, אמנם שמח אני שלא למדת ממעשיהם אך כל עוד שאינני רואה אותך חוזר ללכת בדרך בה חונכת בעבר- אין שמחתי שלמה, כי אתה הלא בני יחידי, וחפץ אני ששמי יתכבד בכך שהבריות יביטו בך ויאמרו, ראו את אותו צדיק, הוא בנו של החכם וראוי הוא להקרא בנו, אך אם לא תלך בדרכי התורה אינך ראוי להקרא בני. ע"כ המשל. והנמשל: הקב"ה אומר לכלל ישראל בצאתם ממצרים, אמנם נחת רוח עשיתם לי בכך שהייתם גדורים מן העבירות אף כאשר הייתם בתוך טומאת מצרים, אך כדי שתהיו ראויים שיקרא שמי עליכם, צריכים אתם גם לקיים מצוות בפועל, ולא רק להמנע מעבירות המצרים, כלומר: לא מספיק שהנכם בדרך של "סור מרע", עליכם גם לאחוז בדרך הקודש של "עשה טוב". על פי זה נוכל להבין את כפילות לשון הפסוק, בתחילה הקב"ה דורש מכלל ישראל "והתקדשתם", כלומר טהרו עצמכם מן הטומאה- סורו מרע, ולאחר מכן "והייתם קדושים"- עליכם להיות קדושים בפועל- עשו טוב. והסיבה לשתי הדרישות הללו היא: “כי קדוש אני"- מכיון שהקב"ה קדוש יקרא גם בני ישראל צריכים להיות קדושים, כדי שיהיו ראוים להקרא בניו. והתורה מבארת:”ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ" וכו', זהו החלק של סור מרע, אך בכך בלבד אין עדיין נחת רוח שלמה לפני הקב"ה "כי אני ה' אלקיכם המעלה אתכם מארץ מצרים"- הסיבה שהעלתי אתכם מארץ מצרים היתה כדי "להיות לכם לאלקים", שיקרא שמי עליכם, ודבר זה יכול להתבצע רק אם תקיימו את המשך הפסוק:”והייתם קדושים!”. (משל ונמשל)
ב. "יין שכר אל תשת"
"וידבר ה' אל אהרון לאמר יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך... ולהבדיל בין הקודש ובין החול" (ח-י) יש לעיין, מהו הלשון "דבר אל אהרון לאמר" הלא אהרון לא נצטווה לומר זאת לאף אחד? דבר נוסף הטעון ביאור, הוא סמיכות הפסוקים בפרשתנו, שמיד לאחר שמסיים משה את הציווי לאהרון ובניו נאמר: "ולהבדיל בין הקודש לבין החול". איזו שייכות יש לפסוק זה עם שלפניו? כדי להבין זאת נקדים לבאר את הטעם שאסרה התורה על הכוהנים לשתות יין בבואם לאהל מועד. בספר אהל יעקב כתב, שהמקדש בכוחו למלאות את לב האדם הנכנס לשם בשמחה, ככתוב "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך" (תהלים קכב, א) מיד כשאומרים לי לשים פעמי לבית המקדש- אומר דוד המלך עליו השלום- אני מתמלא שמחה, קל וחומר כשאכנס לבית המקדש ממש. ואילו היין נברא בשביל לנחם את האדם מצרותיו ולהרגיע את צערו, ככתוב "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש" (משלי לא, ו) נמצא שכהן המשרת בבית המקדש אין לו מה לחפש ביין, שהרי הוא מלא שמחה בעצם היותו בבית המקדש ואין לו שום הרגשת צער שעליו להטביע בטיפה המרה, ע"כ מספר אהל יעקב. ונראה לומר עוד טעמא דמילתא לאיסור שתיית יין לכהנים שהיין גורם לאדם שמחה גשמית, שמחה החולפת בין רגע, שמיד לאחר שפג כח היין שוב חוזר האדם לשקו ולתעניתו, אך בית המקדש משפיע לאדם שמחה רוחנית, אותה שמחה לא עוזבת את האדם לנצח, שע"י העבודה בבית המקדש נכנסת רוח טהרה וקדושה לאדם, ובמקום ששורה בו הקדושה- שורה בו השמחה, ולכן לא ראוי לערב את השמחה הגשמית החולפת, במקום בו שרויה השמחה התמידית- שמחת המצוה.

בזאת נוכל להבין את דברי הכתוב הנזכרים: התורה באה להסביר לאהרון מדוע באמת עליו להמנע משתיית יין בבית המקדש, וכך היא אומרת "דבר אל אהרון לאמר",כאילו נאמר לא- מר, אתה אינך מר נפש הזקוק לכוסית יין כדי להשכיח את הצער, שהלא אתה מכהן בבית המקדש ובו שורה השמחה באופן תמידי, לכן: "יין ושכר אל תשת". ומטעימה התורה טעם נוסף לאיסור שתיית היין, משום שעל הכהן "להבדיל בין הקודש ובין החול", עליו להבחין בין שמחה של דברי חול שאין בה ממש ובין שמחה רוחנית שהיא שמחת קודש. ומשום טעמים אלו נאסר עליו לשתות יין ושכר. ומוסיפה התורה: אל לך לחשוב שהסיבה לאיסור שתיית יין, היא משום שהתורה חוששת שמא ע"י שתייתו תטעה ולא תבצע את עבודת המקדש כראוי, שהרי אף כש"אתה ובניך עמך".כשבניך שומרים על צעדיך שלא תשגה בעבודת בית המקדש- גם אז נאסרה עליך שתיית היין, ובעל כרחך מוכרחים לומר שהסיבה היא מכח הטעמים שנזכרו לעיל ולא מחמת חשש טעות. לאחר שהשכלנו להבין את ההבדל בין שמחת הקודש, הנמשכת לנצח נצחים, ובין שמחת החול שהיא בת חלוף, נוכל להוסיף ולומר שכך הן גם בכל שאר הבלי העולם הזה. שכל דבר גשמי אינו מתקיים לעד וסופו שמתבטל, ורק חפצי שמים קיימים לנצח, כדוגמא לכך ניתן להמשיל את חפצי שמים לאילן או ירק המחובר לשורשיו, שהוא פורח בכל עת ואינו מתייבש, אך הבלי העולם הזה דומים הם לאילן עקור מן השורש, שאף אם בשעות הראשונות שלאחר העקירה עדיין יש בו לחלוחית, אך כעבור שעות מספר הוא מתייבש ונובל. ובכך אפשר לפרש את דברי המשנה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. שנאמר: 'ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, נצר מטעי-מעשה יד להתפאר" - "עולם הבא" הוא עולם הנצח, והמשנה מבטיחתנו שכל ישראל, מכיוון שהם צדיקים- "ועמך כולם צדיקים", יש להם חלק נצחי שלא יתבטל, וזהו "לעולם ירשו ארץ", נחלתם בעולם הבא יהיה לעולם ולא לזמן מוגבל, כ"נצר מטעי" - כנצר הנטוע בארץ שלא מתייבש. (בן איש חי)
ג. "ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח" ט,ז
רש"י ז"ל פירש פסוק זה בזה הלשון: "שהיה אהרון בוש וירא לגשת, אמר לו משה: למה אתה בוש? לכך נבחרת!" עכ"ל ויש להבין מדוע באמת היה אהרון בוש, מה הבושה הגדולה להבחר לכהן גדול? ועוד יש להבין, נניח שהיתה לו איזושהי סיבה לכך- כיצד מחלץ אותו משה מכך באומרו "לכך נבחרת", הלא מכך בדיוק היה אהרן בוש, שהוא זה שנבחר ולא אדם אחר. קודם שניישב קושיותינו, עלינו לדייק בלשונו של רש"י שכתב "שהיה אהרן בוש וירא לגשת", לכאורה מבוארים כאן שתי סיבות נפרדות שבגינם לא רצה אהרן לגשת אל המזבח: א. מחמת הבושה ב. מחמת היראה. ואם עד עתה היה עלינו להסביר ממה היה בוש אהרן, כעת נוספה לנו גם חובת הביאור להבין ממה היה אהרן ירא. ויש לבאר, שעיקר הקרבנות  ביום הראשון להקמת המזבח באו כדי לכפר  על חטא העגל, ולכן הוצרך אהרן להביא לעצמו עגל לחטאת  על שיצר את העגל, ובני ישראל הביאו עגל לעולה על שעבדו לאותו עגל. ולכן גם היה על אהרן להקריב קודם את העגל  שלו ורק לאחר מכן את עגל  העם, כדי שלא יאמרו עליו "קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים" (סהנדרין יח, א). כעת נוכל להבין מדוע היה אהרן בוש, שמכיון שהיה צריך כעת לעמוד לפני המזבח ולבקש כפרה על שעשה את העגל, היה בוש מישראל על כך, שעל ידו נעשה אותו עגל שהשתחוו לו. ואם ישאל השואל, ובאמת מדוע היה אהרן ירא? יש לומר, שראה אהרן ברוח קדשו שמינויו אינו מוצא חן בעיני קורח והוא עתיד לערער אחריו, כמו שבסופו של דבר אכן קרה. והיה ירא שמא כבר כעת, כאשר יגש אהרן אל המזבח, יבואו קורח ועדתו לערער אחריו, ולכן לא חפץ לגשת  ולעורר מדנים בתוך בני ישראל. ומעתה נוכל גם להבין את תשובת משה רבינו לאהרן, אין שבקוצר אמרים פתר לו את שני חששותיו גם יחד, ונקדים לכך כמה פרטים: הגמרא במסכת יומא אומרת: "אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן 'קופה של שרצים' תלויה לו מאחוריו", כדי שלא יתגאה על הציבור בשררתו. ואם בפרנס פשוט כך- ק"ו בכהן גדול, שכל כפרתם של ישראל תלויה בו. שצריך שתהיה לו קופה של שרצים כזאת שתגרום לו שלא להתגאות על קהל עדתו. ובמסכת שבת  מבואר שכאשר קרבו בני ישראל לפני הר סיני- פסקה זוהמתן, וכן כתוב "חרות על הלוחות" חירות ממלאך המות, חירות משעיבוד  מלכויות. שנסלח להם על כל חטאיהם, ואילו לא היו שבים וחוטאין בעגל, שוב לא היו חוטאים יותר לעולם. ושבט לוי כידוע, לא חטא בעגל, אם כן לכל שבט לוי אין אפשרות להבחר למשרת הכהן הגדול, שהרי מכיון שנמחלו להם חטאיהם הקודמים שוב אין בהם כל שמץ עוון שימנע מהם להתגאות על הציבור. רק אהרן היה היחיד בכל שבט לוי שהיתה לו "קופת של שרצים" כביכול מאחוריו, שהוא היה זה שעשה את העגל, ואף שכמובן כל מחשבתו של אהרן היתה לשם שמים, כמו שהאריכו בזה בספרים, מכל מקום שמכיון שעל פניו נראה היה הדבר כעבירה –אם ישתרר אהרן על ישראל, אף הם יענו כנגדו ויזכירו לו את חטאו שעשה את העגל. וזוהי היתה תשובת משה לאהרן: למה אתה בוש ממעשה העגל? הלא לכך נבחרת, דווקא משום מעשה העגל נבחרת, כי אתה היית היחיד שהיתה תלויה לו קופה של שרצים. ומעתה נפתרה גם הבעיה השניה שחשש ממנה אהרן, והוא שהיה ירא שמא יערערו על כהונתו, אך לאחר דבריו של משה לא יכול עוד איש לערער עליו שבכל שבט לוי לא נמצא עוד אחד שהיתה קופה של שרצים תלויה לו שיוכל לדרוש את משרת הכהן הגדול. (אדרת אליהו)
ד. “זה הדבר אשר צוה ה’ תעשו וירא אליכם כבוד ה’” ט, ו
יש הטוענים שהעיקר הוא להיות “יהודי בלב”, כביכול אין צורך לקיים את המצוות בפועל אלא מספיק שהלב הוא “לב יהודי” ומאמין בקב”ה, וכדי לחזק את טענתם הם מסלפים מאמרי חז”ל שונים שכאילו מוכיחים את דבריהם:    “רחמנא ליבא בעי” (הקב”ה חפץ בעיקר בלבו הטהור של היהודי), “מחשבה טובה הקב”ה מצרפה למעשה” וכו’, ובודאי פשוט הדבר שאך הבל יפצה פיהם. ונמתיק זאת במשל. אדם אחד נשא אשה שלא היתה חכמה במיוחד. למחרת החתונה הכינה האשה לארוחה תרנגולת ממולאה בבשר ואורז משובחים, כיאה לאשת חיל למופת. שיבח בעלה את טיב מאכליה, ואמר לה: דעי נא שאני אוהב אוכל מתובלן וחריף, לכן מהיום והלאה אל תחסכי במלח ופלפל בתבשילים שאת מכינה. האשה - שכאמור החכמה לא היה הצד החזק שלה - חשבה, אם בעלי כל כך אוהב תבלינים שכאלו, למה לי למלאות את התרנגולת בבשר ואורז וכדו’ ורק להוסיף להם תבלינים, אני אכין לו כזה מעדן שמעולם עוד לא טעם, תרנגולת הממולאת כולה רק ב.. מלח ופלפל. בסעודה הבאה, כאשר הגישה האשה לבעלה את מעשה ידיה להתפאר, נוכחה להוותה, שבעלה לא מעוניין להתנסות ב“מאכליה המיוחדים”, מעודו אמנם לא טעם מעדן שכזה אך גם כעת אין בכוונתו לטעום ממנו.. ולא רק את ה”מילוי” של התרנגולת אי אפשר היה להכניס לפה, גם בשר התרנגולת עצמו התקלקל מריבוי התבלין. וזוהי התשובה לאותם כסילים: כמובן שהמחשבה בעשיית המצווה חשובה עד מאוד, והבורא ברוך הוא רוצה את לבו הטהור של האדם, אך הלב אינו אלא כתבלין הממתיק את המאכל, שאם עושים מצוה בפועל, אז התבלין משפר את המעשה ומיטיב אותו, אך לאכול תבלינים לבד - לא שייך. ולכן דייקו חז”ל בלשונם ואמרו: “מחשבה טובה הקב”ה מצרפה למעשה” (קידושין מ, א), שכאשר יהודי רוצה לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הקב”ה כאילו הוא עשה מעשה בפועל ואז הוא לוקח את מחשבתו הטהורה, שתיכנן לעשות מצוה ומצרף אותה למעשה שכביכול עשה, אך כאשר אדם חושב מחשבות טובות בעלמא, ואין לו כל כוונה לממש את המחשבות האלו בפועל, אין המחשבה הזאת רצויה לפני הקב”ה. (בן איש חי)
ה. “וכל השרץ השרץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל” יא, מא
בשולחן ערוך (יו”ד פד, ד) נפסק, שתולעת שלא פירשה ממקום רבייתה, מותרת באכילה, אך אם פירשה, ולו במעט, ושרצה על הארץ, שוב היא אסורה באכילה מן התורה. ומקור ההלכה הוא מהפסוק שלפנינו, שאיסור אכילת שרצים נאמר בפסוק דווקא על “שרץ השורץ על הארץ” ולא בזה ששורץ בתוך פרי התלוש מן הארץ. כדי להבין את ההלכה הזו, מן הראוי לצטט סיפור מעניין בנושא: מעשה במלך אחד ששאל לאחד מחכמי היהודים מה ההגיון שבדבר שתולעת אסורה מן התורה רק לאחר שפרשה ממקום רבייתה ואילו לפני שפרשה ממנו אין היא אסורה, כיצד יתכן שהבדל של סנטימטרים בודדים יקבע האם הדבר ראוי לאכילה או לא.. והנה החכם במקום לענות לו תשובה, ביקש שיביא לו כף קטנה, משהביאו לו, ביקש החכם מן המלך שיירק לתוך הכף, לאחר שירק המלך חזר החכם וביקש מן המלך שיבלע בחזרה את הרוק שירק לכף, סירב המלך בכל תוקף וטען שהדבר מאוס עליו, אמר לו החכם: אין זה מדרכי ההגיון שתגעל נפשך לבלוע את הרוק שבכפית, והלא אך לפני רגעים מועטים היה הרוק בפיך ובלעת אותו בלי היסוס, וכי מכיוון שהתרחק הרוק בסנטימטרים בודדים מפיך שוב אין הוא ראוי לאכילה?! כמובן שלאחר המעשה הזה שוב לא ביקש המלך תשובה על שאלתו בהלכות תולעים. (אדרת אליהו)
א. "רוב אדם רואה בעין אחת אשר נותן, ובשבע עיניים אשר מקווה לקחת"
ב. "מוטב להתפלל בלב נטול מילים, מאשר במילים נטולות לב"
ג. "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה"