יום א כ"ט בתמוז
21:58
פרשת תזריע
א. “אשה כי תזריע וילדה זכר” יב, ב
יש לעמוד על דברי המדרש הללו: ראשית, מדוע לא היה די לבעל המדרש לומר “אני נותן לך בן”, לאיזה צורך המשיך וכתב “ואתה מולו לשמונה ימים”? ועוד יש להקשות, שמדברי המדרש הללו נראה שכל הסיבה ללידת בן זכר הוא כשכר על שמירת ימי הנדה, והלא גם לגוים יש בנים זכרים אף שאינם שומרים את ימי הנדה? ויש לבאר על פי הנאמר במדרש רבה (ויקרא רבא כז, ב) שעל כל מצווה שהאדם יעשה לקב”ה לטעון: “מי הקדימני ואשלם, מי עשה מעקה עד שנתתי לו גג, מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית, מי עשה לי סוכה עד שלא נתתי לו מקום”, וכן על זה הדרך בשאר מצוות עשה. והמשמעות של טענה זו היא, שגם בוודאי אין הקב”ה מקפח שכר של כל בריה על מעשיהם הטובים, אך אין זה שכר המגיע לאדם מן הדין כי אם בתורת חסד וצדקה, מאחר שהקב”ה הוא זה שנתן לאדם את האמצעים המאפשרים לו לקיים את המצווה, והאדם לא נתן משלו כלום, ממילא שכרו מתמעט. לאור זאת, גם בקיום מצוות המילה יש להשי”ת אותה טענה: “מי קיים מצוות מילה אם לא שנתתי לו בן זכר”?. ברם, רצה הקב”ה לזכות את ישראל וחפץ לשלם להם שכר מלא על מצווה יקרה זו, שלא יהיה בה מטענת “מי הקדימני ואשלם”. מה עשה? גזר שביאת הזכר לעולם תהא תלויה בשמירת הנדה ועי”ז תתבטל טענת “מי הקדמיני” מאליה. כי שמירה זו באה מכח שהאדם מתגבר ומכניע את יצרו, וכמובן שפעולה זו מתייחסת לאדם עצמו, כפי שאמרו חז”ל: “הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים”. נמצא אפוא שילד זה אינו נחשב כמתנת חינם שקיבל האדם אלא כתגמול לפועלו הטוב בשמירת הנדה, והרי הוא שלו ממש. ולפי זה יבואר היטב דברי המדרש “אם שמרת ימי נדה אני נותן לך בן”, כלומר שמה שיוולד לך בן זכר הוא כשכר על שמירת הנדה, ולכן כאשר “אתה מולו לשמונה ימים”, אתה זוכה לשכר מיוחד, שכר הניתן רק לאלו שמקיימים מצוות משלהם. ויש להדגיש, שכמובן שגם על המצוות שהקב”ה הקדים בהם את ישראל יש כבר שכר שבשמים, שבודאי העושה מעקה לגגו, ומזוזה לפתחו וכדו’ יזכה לשכר גדול בעולם הבא, אולם יש שכר מיוחד לאלו שמקדימים לקיים מצוה לפני שהקב”ה שילם שכרם, שמי שהקב”ה הקדימו מקבל שכרו בחסד, והמקדים את הקב”ה - נוטל שכרו בזכות, לא בחסד. (אדרת אליהו)
ב. "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" יב,ג
בספר "תניא" (סימן צה), לאחד מגדולי הראשונים ז"ל, הביא מנהג ישראל שהיו מברכים את הרך הנולד ביום הכנסו לברית "היה אח לשבעה ואב לשמונה", וכתב שם שמנהג זה יסודו בההרי קודש, כפי שמובא במדרש תהלים (פרק ד): "אמר רבי זעירא: שיחתן של ישראל תורה היא, שאין אומרים 'תהא אח לשבעה ואב לשמונה". ובהמשך מביא המדרש שם את ביאור הברכה, שרבי יהושע בן לוי פרש: אב לשמונה- זה אברהם, שהיה אב ליצחק, לישמעאל ובני קטורה שהיו ששה נפשות: זמרן, יקשן, מדן, מדין, ישבק ושוח. הרי אברהם אב לשמונה, ואח לשבעה זהו יצחק שהיו לו שבעה אחים אלו-ישמעאל ובני קטורה. ורבי שמואל במדרש שם מפרש את כוונת הברכה כך: אב לשמונה הוא ישי אבי דוד שנאמר עליו: "ודוד בן איש אפרתי הזה מבית לחם יהודה, ושמו ישי, ולו שמונה בנים" (שמואל א, יז, יב) ואח לשבעה זהו דוד שהיו לו שבעה אחים. והנה במדרש בפרשתנו נאמר: "אשה כי תזריע וילדה זכר", הדא הוא דכתיב "תן חלק לשבעה וגם לשמונה" (קהלת יא,ב) אמר הקב"ה: אם שמרת ימי נדה- אני נותן לך בן ואתה מלו לשמונה ימים" כלומר, בזכות שבני ישראל שומרים את שבעת ימי הנדה הם זוכים לחבוק בן זכר אותו הם ימלו ביום השמיני. על פי דברי המדרש הללו. נוכל להסביר את פירוש הברכה "תהא אח לשבעה ואב לשמונה" באופן שונה. דהיינו, שבזכות שמירת שבעת ימי הנידה תזכה להיות אח לשבעה, ובזכות המילה שנעשית ביום השמיני תהא אב לשמונה. וכאשר נתבונן בדבר נראה שבאמת הברכה הזאת מבוססת על עדני הצדק וההגיון, ששמירת הנדה היא מצוה שקיימו אותה הוריו של הרך הנימול, ולכן כאשר אנו מברכים את התינוק "תהא אח לשבעה" אנו למעשה מברכים בכך את ההורים, שיזכו לטעת עוד שבעה ארזים בישראל, אך מצות המילה נעשית בגופו של התינוק בעצמו, ומשום כך הברכה מתמקדת בשכר שיזכה אותו תינוק, שהוא בעצמו יזכה להיות אב לשמונה בנים. (מלאך הברית)
א. "אם עשית מצווה, אל תבקש מתן שכרה מיד ליד"
ב. "גוף בלא חכמה, כבית ללא יסוד"
ג. "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס, וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב"