יום א כ"ט בתמוז
21:56
פרשת מצורע
א. ”והנה נרפא נֶגע הצרעת מן הצרוע" יד, ג
מפורסמת היא הקושיה, מדוע הוצרכה התורה- שכידוע כל מילה בה שקולה ומדודה עד תכלית- לכתוב את התיבות "מן הצרוע", היה צריך לכאורה להכתב "והנה נרפא נגע הצרעת" ואנו נדע בעצמנו שהנגע נרפא מן הצרוע ולא מאדם אחר.

ויש ליישב על פי דברי האלשיך ז"ל בפרשת תזריע, שהסגר המצורע בא כדי לתקן את חטאו- חטא לשון הרע, שדרך מספרי לשון הרע ללכת מעיר לעיר וממקום למקום ולמכור את מרכולתם, הלשון הרע והרכילות, ולכן ציותה התורה להסגיר את המצורע לבל ילך ממקום למקום ובכך יתכפר לו על חטאו. על פי זה נוכל לפרש את כוונת הכתוב "והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע", כאילו נכתב "נרפא נגע הצרעת מן העצור", צרוע- אותיות עצור, ובאה התורה ללמדנו שהסיבה שנרפא נגע הצרעת מאותו האדם היה מחמת היותו עצור, שבכך כיפר על שקודם לכן סובב ממקום למקום וסיפר לשון הרע על אחרים. (מפי השמועה)
ב. לשון הרע
בגמרא נאמר: מה תקנתו של מספר לשון הרע? יעסוק בתורה (ערכין טו, ב), שע"י לימוד התורה ניצול מחטא לשון הרע. ובעיקר קדושת הדיבור, כתב הרמב"ם, שהוא נחלק לחמישה סוגים שונים: מצוה, נזהר, נמאס, אהוב ומותר - כלומר, יש דיבור שמצוה לדבר אותו, הוא הדיבור של תורה ותפילה. יש דיבור שעל האדם להיות נזהר בו, והוא לשון הרע, רכילות שאר דיבורים אסורים. נמאס - הם דברים בטלים ודברי הבאי. אהוב - הדיבור העוסק בשבח מעלת המידות. מותר - הוא דיבורי משא ומתן ושאר צרכי הגוף. והנה ידוע הוא שעל האדם להשתדל להעלות את צרכי החול שלו למדרגת צרכי קודש, שכאשר כל משאו ומתנו בענייני העולם הזה יהיה למען המטרה שיוכל לאחר מכן לשבת ברוגע ולעסוק בתורה, אז אפילו המשא ומתן שלו למצוה ייחשב. על הדברים הללו ניתן להמליץ את דברי הכתוב "שומר מצוה לא ידע דבר רע" - כלומר מי ששמור את חלק המצוה שבדיבור, שעוסק בתורה - אותו אדם לא ידע מלשון הרע, ובכך נלמד שלימוד התורה מציל את האדם מחטא לשון הרע, כדברי הגמרא בערכין. מקרא נוסף נאמר בתורה: "למען תהיה תורת ה' בפיך", ודרשו חז"ל: "בפיך - מן המותר בפיך" (שבת כח, ב) כלומר, גם החלק בדיבור המותר דהיינו, העיסוק בצרכי משא ומתן, יהיה בדרגת תורת ה' שבפיך שנעלה את מדרגת הדיבור המותר לדרגת דיבור המצוה. (אדרת אליהו)
ג. "והנגע לא פשה כי טמא הוא"
"וראה הכהן אחרי הכבס את הנגע והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא" יג, נה. בספר "יטב לב" האריך לבאר בטוב טעם ודעת את עניין קבלת יסורים באהבה, ואלו דבריו: במסכת יבמות (סד, א) נאמר: "תפילתן של צדיקים מהפכת מידותיו של הקב"ה ממידת רגזנות למידת הרחמנות". והכוונה, שהם מאמינים שהיסורים הבאים עליהם הם לטובה ואז ממילא נהפך הדבר לטוב, משא"כ הרשעים שהופכים מדת הרחמים למדת הדין. ופירוש הדבר הוא על פי  דברי האריז"ל, שביאר את הפסוק "אמרת אלוק צרופה" (משלי ל,ה), כלומר, ע"י צירופי האותיות הופכת אמרת אלוק ממידת דין למידת רחמים: כגון חולה, נעשה חולה בכך שמסתלק ממנו אור החכמה הרמוז באות יו"ד, ובכך משתנה צירוף האותיות יו"ד ונקרא מעתה דוי, וכן התיבה עשר (יו"ד) הופכת  לערש, ולכך נאמר "ה' יסעדנו על ערש דוי" (תהילים מא, ד), שכאשר האדם חולה, צירופי התיבות שלו הן "ערש דוי", וכשברחמי הבורא עליו תהפך מידת הדין לרחמים, ישוב הדוי להקרא יו"ד והערש – עשר, אלו דברי האריז"ל.

ועל פי דבריו פירש ב'יטב לב' את דברי הגמרא הנ"ל, שצדיקים הופכים מידת רגזנות למידת רחמנות, שע"י האמונה שחשים שכל הבא מידי הקב"ה לטובה הוא בא - הופכים הם את צירוף האותיות של הדין לצירוף אחר - צירוף של רחמים גמורים, ולכך באמת הכל נעשה להם לטובה ולכן מצאנו בחז"ל עובדות נפלאות על ניסים שהתרחשו לצדיקים ששגור היה על לשונם לומר "גם זו לטובה" כיוון שע"י אמונתם הטהורה שהקב"ה מכה אותם בשבט חסד, נהפכה מידת הדין לרחמים והתגלה שבאמת הכל היה לטובה. ובכך ביאר את דברי הפסוק: "והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע" שהכוונה היא שתיבת נגע נרפאה, וכעת היא נקראת ענג, וכיצד אם כן הופכת תיבת נגע להקרא ענג? - "מן הצרוע", מן הצרוע עצמו שקיבל את יסורי הנגעים באהבה, בזכותו נוצר לו מן הנגע הזה ענג וגם שמחה, ע"כ דברי ה'יטב לב'. לאור זאת נוכל לבאר גם את דברי הכתוב "החכם עיניו בראשו" (קהלת ב,יד), כלומר, אצל הצדיק, האות עי"ן היא בראש התיבה, ולכן אצלו הנגע נקרא בלשון ענג - שהאות עי"ן היא בראש התיבה, אך הרשע-אצלו האות עי"ן נכתבת לבסוף, הנגע נקרא כפשוטו - בעי"ן שבסוף התיבה ולא בראשה... לפי דרך זו נוכל להאיר אור חדש על הפסוק שבפרשתנו: "וראה הכהן... והנה לא הפך הנגע את עינו... טמא הוא", הכהן מתבונן בנגע והוא רואה ש"עינו" - האות עי"ן שבו, אינה הופכת את מקומה, היא נשארת בסוף התיבה ואיננה עוברת לראשה שתוכל התיבה להקרא בלשון ענג, לכן לא נותר לכהן אלא לטמאות את הנגע, שרק מתי שיזכה אותו אדם שישתנה אצלו הצירוף האותיות, והנגע שלו יוכל להקרא ענג - רק אז יכול הכהן לטהר אותו. (בן איש חי)
א. "התהילה מביאה את החכם לידי הכרת אחריות מוגברת, ואת הסכל לידי הפקרות"
ב. "כשאתה צועק- אני שומע אותך, כשאתה מדבר- אני מקשיב לך"
ג. "מוטב להכשל באהבת חינם מאשר בשינאת חינם"