יום ג ג' בתמוז
18:33
פרשת אחרי מות
א. “ותקִא הארץ את יֹשביה" יח, כה
“ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקִא הארץ את יֹשביה"; מהרי"מ ז"ל היה מפרש מקרא זה כמין חומר: ידוע הוא שמי שהוא בריא וחזק, יכול לאכול את כל סוגי המאכלים ללא הגבלות כמות או מין ולא ינזק, אך אם יקרה המקרה ואותו אדם יחלה במעיו, אז אף לאחר שיבריא יהיה עליו להזהר מכאן והלאה לבל יאכל מאכל שעלול להזיק לו- ואף מן המאכלים הבריאים לא יוכל לאכול בלי קצבה, כי בשינוי מועט עלול לחזור אליו החולי ויקיא את כל האוכל שאכל. אותו הדבר הוא לגבי ארץ ישראל. לפני הגעת כלל ישראל לנחול את הארץ, שכנו בה אותם שבעת אומות העולם שעשו בה את התועבות הגרועות ביותר, עד שאפילו ארץ ישראל שהיתה כארץ בריאה המסוגלת לסבול כל דבר כבר "לקתה במעיה" והקיאה את אותן אומות מקרבה. ולכן כעת, כשכלל ישראל באים לרשת אותה, מתרה בהם התורה שעליהם להזהר אפילו מאיסורים קלים, כיון שלאחר אותו "חולי מעים" כל דבר כבר יכול לגרום להקאה מחודשת, וזוהי איפוא כוונת התורה באמרה "אל תטמאו בכל אלה...ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (שם כד-כח)- עליכם להזהר מכל האיסורים האמורים, לבל תקיא אתכם הארץ. ואם תשאלו, מדוע שתקיא אותנו הארץ על מקצת עבירות שבידינו, והלא את שאר האומות לא הקיאה אלא לאחר שהרבו לחטוא, התשובה לכך היא: ”כי בכל אלה נטמאו הגוים... ותטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה ותקיא הארץ את יושביה"- הארץ כבר לקתה במעיה וכבר הקיאה את יושביה, ולכן כעת עלינו להזהר אף באיסורים קלים יחסית... על פי דבריו אלו נוכל להבין מדוע באמת בחר הקב"ה להוריש לנו דווקא את ארץ ישראל, הרי היה יכול לברוא ארץ חדשה שתהיה טובה בדיוק כמו ארץ ישראל, וכדאיתא במדרש: ”אמר הקב"ה לישראל: יכול הייתי לברוא לכם ארץ חדשה", ומהו הטעם אם כן שבאמת לא ברא לנו ארץ חדשה? לאור דברי המהרי"מ הדברים ברורים, הסיבה היתה כדי שלא יזלזלו ישראל באותם מצוות שנראות בעיניהם כקלות, ויאמרו שעקב עבירות כגון אלו לא יגורשו מאדמתם, ולכך נתן להם הקב"ה בדווקא ארץ שכבר הקיאה את יושביה, שמתוך שכבר הקיאה- כל דבר קטן עלול לעורר אותה לחזור ולהקיא. כך גם נוכל לפרש את דברי הכתוב: ”כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות, למען תחיון ובאתם וירישתם את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם" (דברים ח, א)- את המצוות כולם על בני ישראל לשמור ולעשות- “כל המצוה אשר אנוכי מצוך", ואם לא כן לא יוכלו לחיות בארץ ישראל. ואם יאמרו בלבבם: והלא אותן שבעה אומות לא גורשו עד שהגדישו את הסאה ועברו עבירות רבות, ומדוע עמנו מדקדק הקב"ה כחוט השערה? לכך ממשיך הכתוב ואומר: ”וירישתם את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם"-מדובר כאן באותה הארץ שנשבע ה' לאבותינו, והארץ הזאת כמוה כחולה שאך זה עתה הבריא מחוליו, שבדבר קל הוא חוזר לחוליו ומקיא את האוכל שבקרבו. (בן איש חי)
ב. "לכפר על בני ישראל מכל חטאותם אחת בשנה"
"והייתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאותם אחת בשנה" לשון פסוק זה צריך ביאור, לשם מה נכתבה מילת "זאת" ולא סגי בלעדיה? והנה, במדרש אמרו, שהתורה נקראת "זאת", כמו שכתוב: "וזאת התורה", ולפי זה יש לומר,שכוונת הכתוב ללמדנו, שאם ה"זאת" - דהיינו התורה, תהיה לבני ישראל לחוקת עולם, שיעסקו בתורה באופן קבוע בכל ימי חייהם או אז מובטחים הם שיהיו עוונותיהם כל כך מעטים, עד שיום אחד בשנה יהיה בו די ומספיק כדי לכפר על עוונותיהם. וכך יתפרש יפה דברי הפסוק: "והיתה  זאת לכם לחוקת עולם" - אם התורה תהיה לנו כחק קבוע, שנלמד בה בכל יום, אז נזכה שיתקיים בנו ההמשך: "לכפר על בני ישראל מכל חטאותם אחת בשנה" - די יהיה ביום אחד של תשובה כדי לכפר על כל העבירות. באופן נוסף ניתן לבאר, שהתיבה "זאת" (408) עולה בגימטריה כמנין "צום, קול, ממון" (408) שמתוך שיעסקו בני ישראל בצום, בקול ובממון בקביעות, אז יספיק יום אחד בשנה לכפר על עוונותיהם. כאשר נתבונן באותם שלושת הדברים הנזכרים לעיל - "צום, קול, וממון נבחין שדווקא אלו הדברים בכוחם וסגולתם להביא את האדם להתגבר על כל חסרונותיו: ע"י ה"צום", אם יתמיד בו האדם, יכול לזכות הוא לבטל בכך את תאוות גופו המושכות אותו לתענוגות החומר, ושוב לא תטרידו התאוה בעבודתו את בוראו ע"י לימוד התורה, זוכה האדם להבחין בן האסור למותר ובין הטמא לטהור, ומתוך כך הוא מתעורר לשוב בתשובה על אשר חטא עד היום מחוסר ידיעה, וזוהי הכוונה "קול" - היינו קול התורה, שבזכותה מכיר הוא את החסרון במעשיו ושב עליהם בתשובה. "ממון": ע"י נתינת ממונו לצדקה, מתעורר האדם להבחין במצבם העגום של העניים, ויתן מתוך כך את לבו שגלגל חוזר הוא בעולם, ויתכן שבעוד שנים מועטות יהיה הוא גם כן מן המחזרים על הפתחים, וממילא תסור ממנו הגאוה שמושרשת בקרבו. וכך נאמר בגמרא (שבת קנא,ב) שאמר רבי חייא לאשתו, שכאשר יבוא עני לפתח הבית מיד תקדים ותתן לו פת  להשיב את נפשו, שבזכות המצוה הזאת יקדמו אף האחרים פת לצאצאיה העניים, שאלה אותו אשתו: וכי מקלל אתה את בנינו שיהיו עניים המחזרים על הפתחים? ענה לה רבי חייא: "גלגל הוא שחוזר בעולם", כלומר אין זו קללה אלא כך היא דרכו של עולם, שאף מי  שהיום הוא עשיר - ברבות הימים יכול הוא לרדת מנכסיו ולהיות נצרך לבריות. הוי אומר: ע"י השלושת הדברים האלו, ניצל האדם מן התאוה, מן הגאוה וגם מתעורר לעשות תשובה על חטאיו. ועל פי זה יבוארו דברי המשנה במסכת אבות (ב,א): "עקביא בן מהללאל אומר,הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה. דע מאין באת, ולא אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה" - עליך לאחוז בשלושת הדברים הנזכרים, שהם צום, קול וממון ובכך תוכל להנצל מכל העבירות, שע"י הדברים הללו ניצלים כאמור, מן התאוה והגאוה וכן מתעורר ליבו של האדם לשוב בתשובה על חטאי העבר. ומוסיפה המשנה ללמדנו, שבנוסף לשלושת הפעולות המעשיות שאנו נוקטים, עלינו גם להשמר מן ג' העבירות הללו בכח המחשבה, ועל כך כותבת המשנה: "דע  מאין באת" - ובזה תתבטל ממך הגאוה. "ולאן אתה הולך" - ובזה תבטל התאוה, שידע שבהיותו שוכן בקבר שוב לא יועלו לו כלל המותרות שאכל בימי חייו, ולא כל התאוות שרדף אחריהן בהיותו בחיים חיותו. "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" - שכאשר ידע מי הוא המלך הרם ונישא שעתיד לדון אותו על חטאיו מיד יתעורר לשוב בתשובה. (בן איש חי)
ג. “אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה’ וימתו” טז, א
לכאורה יש לעמוד בפסוק זה על כמה דברים: ראשית, מדוע הכתוב מכנה את נדב ואביהו רק בכינוי “בני אהרן” ואינו מזכיר את שמם? מהו לשון הכתוב “בקרבתם לפני ה’”, היה צריך לכתוב “בהקריבם” לפני ה’, שהקריבו אש זרה אשר לא ציוה ה’, גם תיבת “וימותו” נראית על פניה כמיותר. וכמו כן בפסוק הבא כתוב: “ויאמר ה’ אל משה, דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקדש” וגו’, וכי עתה לא היינו יודעים שאהרן הוא אחיו של משה?

ונראה ליישב, שחטאם של נדב ואביהו היה בכך שביקשו להקטיר קטורת בבית קודש הקדשים, דבר שלא הותר אלא לכהן הגדול ורק ביום הכיפורים, וטעותם נבעה מכך שהם ידעו את ההלכה שכהן גדול צריך שיהיה שלם בחכמה וביראה, וסברו שכבר הגיעו לשלימות בדיוק כמו אהרן אביהם, וא”כ כמו שהותר לאהרן להקטיר את הקטורת, אף להם הותר, אך התורה באה לגלות שנדב ואביהו עדיין היו רק בבחינת “בני אהרן”, שלא הצליחו להעפיל לרום מדרגתו של אהרן, אלא הרי הן טפלים לו כבן  בפני אביו. א”כ לפי”ז אזלו לה כל הקושיות, שהתורה מספרת לנו ש”בני אהרן” - הטפלים במעלתם לאהרן חטאו בכך שנכנסו לבית קודש הקדשים “בקרבתם לפני ה’”, וזו הסיבה שנפטרו מן העולם, ולכן הוצרכה התורה להוסיף את תיבת “וימותו”, ללמדנו שכל סיבת הפטירה היתה “קרבתם לפני ה’”. כעת יעלה על דעת אהרן לחשוב, שכל הסיבה שמתו בניו בכניסתם לקודש הקדשים היתה מאחר שהם לא הגיעו עדיין לשלימות הראויה בחכמה וביראה, א”כ הוא - אהרן - שכן הגיע לשלימות הזאת, יוכל להכנס בכל עת ולא ימות, לכן ציותה אותו התורה, שאף שהגיע לשלימות הנדרשת עדיין אין באפשרותו להכנס בכל עת אל הקודש כי אם ביום הכיפורים. וזוהי אם כן כוונת הכתוב “דבר אל אהרן אחיך”, אחיך - שהגיע למעלתך והשלים עצמו בחכמה וביראה, עם כל זאת: “אל יבוא בכל עת אל הקודש”, אלא רק ביום כיפור. (בן איש חי)
א. "האמונה היא למעלה מן הדעת וההשגה"
ב. "האושר והשלמות, נתלה בלב-הטוב"
ג. "להצלחה קומץ ידידים, והמון שונאים"