יום ד ח' בחשון
05:52
פרשת קדושים
א. "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'"
במסגרת הרשימה הגדולה של המיצוות המעשיות הכלולות במושג זה של קדושת ישראל, מופיע גם אותו צו חמור, קשה ומקיף: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (יט, יח), עליו הגו הוגי דעות וחשבו אנשי אמונה ומוסר מדורי דורות, ובקשר אליו ידועים ומפורסמים דברי האישיות המרכזית בעולם התורה שבעל-פה ר' עקיבא, שאמר: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" - זה כלל גדול בתורה'. כאן המקום לציין כי דבריו הגדולים אלה של ר' עקיבא מוצאים לפעמים ממשמעותם, ומנוצלים על ידי בני אדם המתכוונים מדעת או אפילו שלא מדעת, לרוקן את התורה ואת המיצוות ממשמעותן כעבודת ה', ולהעמידן על תקן של מערכת ערכים אנושיים ומוסריים, שיש להם תוקף ומשמעות ללא קשר אל מעמדו של האדם לפני ה', ואפילו ללא קשר לתודעת מעמדו של האדם לפני ה', כלומר ללא קשר לאמונה הדתית. דברי ר' עקיבא אלה מתפרשים ואפילו בזדון, כאילו הוא מעמיד את מה שניתן לכנות שלמותו-המוסרית של האדם כתכלית התורה כולה, ויש לחזור ולהדגיש כי יש בכך התעלמות זדונית מכוונתו של ר' עקיבא שהיא מאוד ברורה. מן הראוי להדגיש כי פסוק זה עליו מצביע ר' עקיבא, במקורו איננו מופיע בעל שלוש מילים כפי שהוא מפורסם ברבים, אלא הוא בן חמש מילים, ובפרשה שלנו אנו קוראים אותו בשלמותו לאמור: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'". כאן ראוי לשאול ולכן אנו גם שואלים, מה משמעות התוספת הזאת "אני ה'", ומיד ניווכח כי תוספת זו איננה כלל וכלל תוספת, אלא היא למעשה העיקר.

בפרשת "קדושים" חוזרות המילים "אני ה'" שמונה פעמים, והניסוח "אני ה' אלהיכם" חוזר בה שבע פעמים בקשר למיצוות המוזכרות בה, שהן לכאורה הדרכה והנחיה להתנהגות האדם ופעולותיו. כלומר, בחמש-עשרה מן המצוות באה מעין הנמקה או חיזוק של שני ביטויים אלה, וכבר עמדו על כך מפרשי המקרא הסוברים כי הדבר מתיחס להכרת האדם ולתודעתו. רש"י מסכם את הדברים האלה בהדגישו כי "אני ה'" נאמר על דברים המסורים ללב, הוי אומר על אותן מיצוות אשר על קיומן יכול להעיד אך ורק הבוחן כליות ולב, ומכאן שמיצות 'אהבת הרע' כפי שהיא כתובה בתורה, משמעותה בכך שהיא מיצות-ה', ובשום אופן לא במשמעות מוסרית, שהרי ציון והדגשת דבר הקיים בפני עצמו איננו דורש כלל תוספת זו של "אני ה'". יתר על כן, תוספת זו אם היא מכוונת למשהו בעל תוקף מצד עצמו, הרי שהיא חסרת מובן.

אילו דובר על תכונה או פונקציה הטבועה באדם מטבעו, או כגון על חובה המוטלת על האדם, והמתחייבת מטבעו באשר הוא אדם ובאשר הוא יצור תבוני, הרי לא היה בתוספת זו כל טעם. ובמילים אחרות, אילו "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" מתחייב היה ממהותו של האדם, בין אם אנו מבינים מהות זו כנתון טבעי, ובין אם אנו מבינים אותה כמה שהאדם מפיק מעובדת היותו יצור תבוני, התוספת "אני ה'" איננה מוסיפה מאומה, שהרי דבר זה תקף מצד עצמו. אולם התורה מנסחת צו זה כפי שהיא מנסחתו, ובכך אומרת לנו במפורש, שאין היא מכירה בחיובים בעלי משמעות דתית אם נובעים הם מטבעו של האדם, בין אם מדובר מטבעו הביולוגי או שמא מטבעו כיצור בעל תבונה.

'ואהבת לרעך כמוך' נאמר על-ידי הוגי דעות והוגים ב'תורת המידות' (אתיקה) בעמים שונים ובתרבויות שונות. בספר אנגלי המביא את מימרותיו של החכם הסיני הקדמון קון-פו-צה, שזמנו הוא כזמנם של אחרוני נביאי ישראל, וכמובן לא היה כל קשר וכל מגע או מידע ביניהם. בספר זה מובאים דבריו שהם ממש כדברי הילל הזקן – 'את אשר לא תרצה שיעשה לך אדם – אל תעשה אתה לאדם'. לפנינו מומחשת בפועל תוספת המילים "אני ה'" למיצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", ובכך מופקע נושא זה מתחום היחסים שבין אדם לאדם, ונכנס לתחום מעמדו של האדם לפני אלוהים שהוא המייחד והמשמעותי במיצוה זו. כל מה שהאדם עושה או מצווה לעשות מבחינת טבעו, כגון על-ידי שרות שהוא משרת את עצמו, בין אם מדובר על עצמו כיחיד, ובין אם מדובר על המין האנושי כולו אשר כל פרט הוא חלק ממנו, כל זה הריהו חסר משמעות דתית לחלוטין. משמעות דתית איננה נובעת אלא מתוך כך שהאדם עובד את ה', ואם אין הוא עושה מה שהוא עושה בחינת עבודת ה', כל זה הריהו חסר-חשיבות מבחינה דתית, אם כי מעשה זה יכול להיות בעל משמעות גדולה מאוד מבחינת תורת מוסר אנושית, אלא שקיימות תורות מוסר אנושיות השונות מאוד זו מזו ולפעמים גם מנוגדות זו לזו. התורה איננה תורת מוסר אלא היא תורת עבודת-ה', ולכן תוקפו של הצו בדבר אהבת-רעך מותנה באותה תוספת "אני ה'" שהיא המייחדת אותו, ור' עקיבא בתור יודע חומש, ידע היטב מה אמר בהדגישו - 'זה כלל גדול בתורה', ובאומרו דבריו אלה ברור היה לו, כי יהודי היודע חומש מכיר את הפסוק לא במקוטע אלא בשלמותו - "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'". (ישעיהו)
ב. "קדושים תהיו... איש אמו ואביו תיראו" יט, ב-ג
במאמר הקודם ביארנו את שייכות הציווי "קדושים תהיו" לציווי "איש אמו ואביו תראו". באופן אחר ניתן לבאר זאת על פי דברי חכמינו ז"ל במדרש (ויקרא רבה כד,ו): "למה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים? ללמדך, כל מקום שאתה מוצא בו גדר ערוה אתה מוצא קדושה". כלומר, ע"י שאדם גודר את עצמו מן העריות זוכה הוא למעלת הקדושה. והנה, ה"גדר ערוה" עצמו אינו הבסיס ממנו מתחיל האדם בעבודת הבורא, כדי להגיע למעלה הנשגבה הזאת שנהיה גדורים מן העריות צריך תנאי ראשוני של התנהגות בצניעות, והצניעות היא היסוד והבסיס ממנו מתחיל לצמוח אותו "גדר ערוה" מקודש, וממנו יכול האדם להעפיל למעלות נשגבות עד שיזכה להקראות "קדוש". את מידת הצניעות יכולים אנו ללמוד מאברהם ושרה. לאחר שנים רבות של נישואין, פונה אברהם לשרה ואומר: "הנה נא  ידעתי כי אשה יפת מראה את" (בראשית יב,יא) - רק כעת נודע לאברהם ששרה היא אשה יפת מראה, אך בכל שנות נישואיו הוא לא הביט בה, שמחמת הצניעות ששררה במעונם - לא היה היופי החיצוני דבר שראוי להביט עליו. לאור זאת  נוכל לפרש את לשון התורה, "קדושים תהיו" - המטרה הנצבת בפני כל יהודי היא להגיע לדרגת הקדושה, אולם כדי להתחיל לצעוד בדרך הנכונה, ראשית כל עלינו להתנהג בצניעות כמו שהתנהגו הורינו הראשונים  – הם אברהם ושרה שלא נתנו עיניהם ביופי,"איש אמו ואביו תראו" - תראו ותביטו כיצד התנהגו אבותיכם ולכו בדרכם, ורק כך תגיעו למעלת הקדושה. (בן איש חי)
א. "מי שמתחשב עם בני-אדם לא מבין ענייני הזמן"
ב. "אין קשה מעין הרע"
ג. "סימן יפה באדם שהוא בישן"