יום א כ"ט בתמוז
21:58
פרשת אמור
א. "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם"
אפשר ללמוד מזה קל-וחומר, מה כאן שנאמר "אוֹתם" (בניקוד חולם), דורשים בכל זאת את הכתוב כאילו נאמר "אַתם" (בניקוד פתח) וילפינן מזה: אפילו שוגגים, מוטעין ומזידין – הרי על אחת כמה וכמה בפסוק: "בנים אַתם לה' אלהיכם" (דברים יד, א), שנאמר בו בפירוש "אַתם", ודאי שהכוונה היא: "אַתם" – אפילו שוגגים, מוטעין ומזידין – בכל זאת בנים אַתם לה' אלהיכם. (בשם המגיד מקוזניץ זצ"ל) (מפי השמועה)
ב. "אמר אל הכהנים בני אהרון" כא, א
"אמר אל הכהנים בני אהרון ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו". המפרשים ז"ל פירשו את דברי המדרש באופן נפלא, וכך כתבו: בעבודת ה' קיימות שתי בחינות של "יראה": יראת העונש, היא מה שאדם מפחד לעבור על מצוות ה' שמא יענש על כך, ויראת הרוממות, יראה זו היא עליונה, שע"י שמשיג האדם מקצת מגדולת הבורא, הוא מתמלא פחד ורעדה מלפניו, אפילו אם לא חטא ולא מגיע לו עונש על מעשיו, וזאת מעצם גדולתו של מלך מלכי המלכים. ההבדל בין שתי הבחינות האמורות הוא, שיראת העונש תגיע לאדם רק כאשר היצר משיא אותו לחטוא, שמכיון שיודע שכעת הוא עומד לעבור על רצון הבורא- הוא חושש מפניו, אך יראת הרוממות היא יראה תמידית, שכאמור, היראה באה מתוך הכרה בגדולת הבורא ולא מחמת פחד מעונש מסויים, וממילא היא נמשכת לנצח. ועל יראה כזו נאמר הפסוק "יראת ה' טהורה"- היראה הטהורה, היא יראת  הרוממות, "עומדת לעד"- אינה פוסקת לעד, שבכל רגע נתון, גם בלי שהאדם מתכוון לחטוא הוא מתיירא מהבורא. וזו הייתה יראתו של אהרון הכהן, יראת הרוממות.

ונבין בזה את כוונת המדרש שהזכרנו, שהוא בא להסביר מדוע זכה אהרון למצות טומאת מת, ופירש שהדבר ניתן לו כמידה כנגד מידה, שכיון שאהרון קיים בנפשו את הפסוק "יראת ה' טהורה עומדת לעד" שהיה ירא מהבורא יראה תמידית, לכן זכה גם הוא למצוה תמידית, היא מצות טומאת מת, שאינה בטלה מבניו ומבני בניו אפילו לאחר חורבן הבית. עד כאן דברי המפרשים. ואפשר להוסיף על דבריהם, שיודע הוא מה שמבואר בזהר הקדוש (חלק א יא,ב), שהזוכה להגיע לדרגה הרמה של " יראת הרוממות", זוכה גם לדרגת "אהבת הרוממות", שכאשר משיג האדם מקצת מגדלות הבורא- לא רק שהוא מתמלא פחד מרוב גדולתו, אלא גם האהבה לקל חי קונה לה שביתה בליבו.

ואם כנים דברינו בזה לכאורה יש להקשות, שמאחר שמבואר במדרש שאהרון זכה להגיע לדרגה הנשגבה של "יראת הרוממות", א"כ בהכרח שהגיע גם לדרגת "אהבת הרוממות" שהרי כאמור שני דברים הללו מגיעים כאחד, ומהו א"כ השכר שניתן לאהרון תמורת מצות "אהבת הרוממות" שהיתה בלבו ? ויש לומר, שהמצוה שניתנה לו כתרומה לכך היא מצות ברכת הכהנים, וגם מצוה זו היא בבחינת "מידה כנגד מידה" שכשם שאהבת הרוממות היא אהבה תמידית, כך גם ברכת הכהנים היא מצוה תמידית, שהכהנים מצווים לברך את ישראל אפילו בזמן הזה, והמצוה לא בטלה לעד. ובלכתך בדרך זו אפשר ליישב מה שהקשו העולם, מדוע הכהנים מברכים על מצות ברכת הכהנים: "וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה"- היכן ציוה הקב"ה שהברכה תהיה דווקא מתוך אהבה? אך לדברינו אתי שפיר, שאין כוונת הכהנים לומר שהקב"ה ציוה לברך את ישראל מתוך אהבה, שדבר כזה הם באמת לא הצטוו, אלא בכוונתם לתת טעם נכון למה באמת ציוה אותם הקב"ה לברך את ישראל, ועל כן הן משיבים שכל זאת לא ניתן להם אלא בזכות האהבה- אותה אהבת הרוממות שבערה בליבו של אהרון הכהן, היא זאת שזיכתה את בניו הכהנים במצוה נשגבה שכזאת, לברך את עמו ישראל. (בן איש חי)
ג. "קְדֹשִׁ֤ים יִהְיוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם"
“קדשים יהיו לאלקיהם... כי את אשי ה’ לחם אלקיהם הם מקריבם והיו קדש” (כא, ו). יש לדקדק, מדוע היה צריך הפסוק לחזור ולומר “והיו קודש”? ונראה לבאר זאת על פי משל: מלך אחד נתן לשני עבדיו מלבוש יקר ערך, וציוה על שניהם ללבשו תמיד, ושניהם פשעו ולא לבשוהו אלא לבשו בגד פשוט במקומו, ברם בעוד שאחד מהם היה פועל פשוט, השני היה משרת המלך עצמו. כאשר המלך ראה זאת מיד גזר להעניש את שניהם, אך ציוה שיחמירו הרבה יותר בעונש המשרת שלו מאשר בעונשו של הפועל, כי בתור משרת המלך - אפילו אם המלך לא היה מצוה עליו ללבוש בגד מכובד, מעצמו היה עליו ללבוש זאת, כיאה למשרת המלך שלא יבוא לשער המלך בלבוש שק, וקל וחומר כאשר המלך בעצמו ציוה עליו, אך העבד השני - הפועל הפשוט- הוא יקבל עונש רק על כך שהפר את מצות המלך ולכן עונשו יהיה פחות חמור משל חבירו. אותו הדבר בענייננו: כל ישראל נצטוו מאת הבורא ב”ה במצוות “קדושים תהיו”, הן הכהנים משרתי ה’ והן שאר העם, ישראל הצטוו על כך בפרשת קדושים, והכהנים - בפרשתנו. אך הכתוב מזהיר את הכהנים במיוחד, שאם הם יחללו את קדושתם, עונשם יהיה חמור פי כמה משל ישראל המחלל את קדושתו “כי את אישי ה’ לחם אלקיהם הם מקריבים” - הרי הם משרתים בבית המלך וא”כ אפילו בלי ציווי מפורש מהקב”ה היה עליהם להיות קדושים - “והיו קודש”, מעצמם, וכל שכן לאחר שנצטוו בציווי מפורש. (בן איש חי)
ד. "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
וצריך להבין, מהי באמת המעלה של קריאת כל פרשה בזמנה, והלא כל התורה היא קודש הקדושים, ומה לי אם כעת נקראת פרשה פלונית או פרשה אחרת? קודם שניישב זאת, נזכיר את דבריו הנפלאים של ספר "שער החצר" מה שכתב בשם המפרשים ז"ל: בני ישראל עבדו את העגל במשך שש שעות בלבד, ומיד אחרי כן ירד כבר משה מן ההר והשיב את ישראל לאביהם שבשמים. והנה הדין הוא, שכל איסור שהתערב בהיתר- אינו בטל עד שירבה עליו ההיתר ששים פעמים כמותו.

יוצא איפוא, שכדי לבטל את אותם שש השעות שבהן עבדו ישראל לעגל, עלינו "לערב" את השעות הללו עם פי ששים שעות של קדושה, ורק כך יתבטל האיסור וימחק. ולצורך כך- כותב ה"שער החצר"- ניתנו לנו שלושת הרגלים: שבעת הימים של פסח, שבעה ימים של סוכות ועוד יום אחד של שבועות- סך הכל ט"ו ימי קדושה, שכאשר נחשב את כל החמשה עשרה ימים הללו, שכל אחד מהם הוא בן כ"ד שעות, יעלה החשבון ל360 שעות של קדושה (360=24x15), וזהו במדויק פי ששים מאותם שש שעות של איסור (360=6x60) ועל ידם בטל עוון חטא העגל.

על פי זה ביארו המפרשים את כוונת המסורה שמנתה ארבעה פסוקים שנאמר בהם את התיבה 'אלה': "אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי" (תהלים מב,ה). "אלה אלהיך ישראל" (שמות לב,ח), "גם אלה תשכחנה" (ישעיה מט, טו),  "אלה מועדי ישראל" (ויקרא כג,ב), שכך פירשו: "אלה אזכרה"- עלינו לזכור תמיד את תיבות "אלה" הכתובות בתורה, כדי שעל ידם נוכל להטהר מעוונותינו, ומהם אותם "אלה" שעלינו לזכרם?  "אלה אלהיך ישראל"- לזכור את חטא העגל ולדאוג לכך שהחטא יסלח וימחל. והפעולה שעלינו לעשות כדי שבאמת ימחק אותו חטא ונזכה שיאמר לנו הקב"ה  "גם אלה תשכחנה"- סלחתי כדבריכם  והנני שוכח את מעשה העגל, הוא ע"י כך נקיים את צווי המקום שציוונו במצות "אלה מועדי  ה'"- שמירת המועדים תהווה תיקון לחטא העגל, ע"י ביטול בששים הנ"ל, ע"כ דברי המפרשים ז"ל.

יש להוסיף על דבריהם, שיסוד הדברים, שהמועדים מבטלים את חטא העגל נרמז כבר בדברי הקב"ה למשה על אתר, שהשי"ת אומר למשה "אני אעביר כל טובי על פניך" (שמות לג, יט), "טובי" יכול להקרא כשתי תיבות מחוברות "טו-בי", כלומר, ט"ו ימים שהם התקדשו בקדושתי- "בי", וע"י הימים האלו יבוא התיקון השלם לחטא העגל, שבאותם ט"ו ימים יש כאמור 360 שעות שהן יבוטלו בששים את שש שעות האיסור, וממשיך הקב"ה ואומר,שאותן 360 שעות רומזות הן "על פניך"- באות הפנימית של שמך, היינו האות שי"ן משמו של משה, והגימטריה של האות שי"ן עולה במדויק כמנין השעות הנצרכות כדי לבטל את חטא העגל- (ש=300 + י=10 + נ=50 =360). אלא שיש להדגיש, שכל תיקון על חטא, יהיה איזה חטא שהוא, אינו יכול להיעשות בלי לימוד תורה שילווה עמו משום שע"י החטא נעשה חורבן גדול בעולמות העליונים רח"ל, ולכן אין די לחזור בתשובה ולהתחרט על המעשה, אלא צריך גם להקים את ההריסות מחדש ולהעמיד את הבנין על מכונו כמו שהיה קודם החטא, ובנין רוחני לא יכול להבנות כי אם ע"י לימוד תורה, כמו שדרשו חז"ל על הפסוק "ורב שלום בניך" (ישעיה נד,יג)- "אל תיקרי בניך אלא בוניך" (ברכות סד,א), שהתלמידי חכמים נקראים "בונים" בכך שהם בונים את העולם הרוחני ע"י לימוד התורה. ולכן אנו קוראים בתורה בשלשת הרגלים, שיחד עם התיקון של המועד עצמו יבוא גם בנין התורה וישקם לחלוטין את החורבן שהותיר אחריו העגל. העולה מדברינו, ששלושת הרגלים בצירוף הקריאה בתורה שאנו קוראים בימים האלו, הם המבטלים את עוון העגל. (בן יהוידע)
ה. זכות הראשונים
על פי דברינו נשכיל להבין את דברי הגמרא במסכת עירובין: “אמר רבי יהושע בן חנניא: מימי לא נצחני אדם, חוץ מאשה, תינוק ותינוקת”. במשך כל ימי חייו של רבי יהושע בן חנניא, לא הצליח אף אדם לנצח אותו בויכוח, חוץ משלוש המקרים מסוימים אותם הוא מתאר בהמשך הגמרא שם. ויש לכאורה להקשות על כך מדברי המדרש, שמסופר שם שרבי יהושע בן חנניא רכב על חמורו וראה נערה אחת שהיתה נושאת כד של מים, אמר לה ריב”ח: השקיני מים, אמרה לו הנערה: אשקה אותך ואת חמורך. אמר לה ריב”ח: בתי, עשית מעשה רבקה, שהשקתה את אליעזר ואת כל גמליו, השיבה לו הנערה בחכמה: אני אמנם עשיתי מעשה רבקה, אך אתה לא עשית מעשה אליעזר, שלא נתת לי נזם ולא צמידים... ע”כ דברי המדרש. ותשובת הנערה הזאת היא לכאורה תשובה ניצחת, ומדוע איפוא לא מנה את הנערה הזאת בכלל אותם שניצחוהו? ולפי האמור הדברים מבוארים באר היטב, לנערה הזאת לא היה מגיע שכר כרבקה, כי לרבקה היה “זכות ראשונים” באמירת “שתה וגם לגמליך אשאב” ולכן רק לה מגיע שכר גדול על פעולתה, אך אותה נערה כבר יכלה לתאר לעצמה שהשכר שתקבל בעד זה שתשאב לריב”ח ולחמורו יהיה נזם וצמידים, וכיון שעשתה זאת למטרת רווח, לא מגיע לה הרווח הזה, ובדין עשה ריב”ח שלא העניק לה את השכר ההוא. נמצא אם כן שבאמת תשובתה של אותה נערה לא היתה תשובה כל כך מתוחכמת, ובוודאי שלא תשובה ניצחת שצריך היה ריב”ח להחשיב אותה בכלל האנשים שניצחוהו. (בניהו)
ו. "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת"
“כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש, מוחלין לו” (שבת קיח, ב) מהי ההדגשה “כהלכתו”? יש להסביר ששמירת השבת צריכה להתבצע בשלשה מישורים: במחשבה, בדיבור ובמעשה, ורק אז שמירת השבת היא מושלמת, וזוהי ההדגשה “כל המשמר שבת כהלכתו מוחלים לו”, רק שמירה מעולה כגון זו היא מועילה כדי שימחלו לו על כל עוונותיו. על דרך הרמז ניתן להוסיף ששמירת השבת צריכה להעשות באהבה גמורה: אהבת המחשבה, אהבת הדיבור ואהבת המעשה, וכנגד שלושת ה”אהבות” הללו נשנו ל”ט מלאכות האסורות בשבת, ששלושה פעמים “אהבה” עולה בגימטריה ל”ט, כמניין המלאכות האסורות בשבת. (בן איש חי)
א. "הרואה את מומי עצמו, אין לו צורך להסתכל במומיהם של אחרים"
ב. "הנבון הוא אשר מבין דבר מתוך דבר"
ג. "אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס, כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ"