יום ה כ"ט בתשרי
04:41
פרשת בהר
א. "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שבת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ"
ובכך פירש באהל יעקב שם את דברי הפסוק "מלווה ה' חונן דל" (משלי יט, יז), שהגם שהוצאות של שבת ויום טוב אינם מן המניין, ועליהם הבטיח הקב"ה "לוו עלי ואני פורע" (ביצה טוב, ב), כל זה לא אמור אלא אם האדם מוציא את ההוצאות לכבוד השבת, אך כאשר דואג האדם לכבוד עצמו, ולאחר מכן הוא מבקש שהקב"ה – אביו העשיר – יכסה לו את ההוצאות, האב כביכול יעשה עצמו כלא נרמז ולא יפרע את חובותיו. והאופן בו  נוכל לדעת האם פיזר האדם את מעותיו לכבוד השבת או לכבוד עצמו, הוא ע"י שנראה אם הוא דואג שגם לאחיו האביון יהיה כדי סיפוקו בשבת, שאם הוא מכניס עניים לתוך ביתו ומאכילם ומשקם כדי שגם הם יענגו את השבת – בידוע הוא שלכבוד השבת הוא דורש, ולכן מגיע לו החזר על כל ההוצאות שלו, אך אם הוא דואג רק לעצמו – אין הקב"ה פורע את חובותיו. וזוהי אם כן כוונת הכתוב "מלווה ה'" – מי יכול להקרא מלוה ה', שיוכל להיות סמוך ובטוח שהקב"ה יפרע לו את ההלואה? "חונן דל" – המפרנס גם את הדל בשבת ולא דואג רק לעצמו, ע"כ דברי האהל יעקב, ודברי פי חכם – חן.

במשל הזה ניתן להשתמש גם בעניינינו, במצות שביתת הארץ התורה מצוה את בני ישראל לשבות הן מזריעת השדות והן מבצירת הכרמים: "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לא תִזְמר". והנה, למניעת זריעת השדה קיימת גם סיבה הגיונית, ששדה שזורעים אותה שנה אחרי שנה בלי לתת לה מנוחה, היא נעשית כחושה והפירות שלה כבר לא יהיו כל כך משובחים, אך למניעת בצירת הכרם לא קיימת שום סיבה הגיונית, את שמיטת הכרמים אנו מקיימים לשם שמים ממש, בלי שום כוונות רווח. ולאור משלו של האהל יעקב נאמר, שאדם שמקיים רק את מצות שמיטת השדה – לא מגיע לו שיתברך בברכת הכתוב "וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלשׁ הַשָּׁנִים" (כה, כא), שהרי בזה שלא שמר גם על מצות שמיטת הכרם הוא מגלה את דעתו שלא לכבוד שמים הוא דורש אלא לצורכו, ששדהו לא תכחש. אך אם הוא נמנע גם מבצירת הכרמים, בכך הוא מוכיח שכל מעשיו היו לשם אביו שמים ולא לצרכו, ועל כן זכאי הוא שתתברך תבואתו. וזוהי כוונת הכתוב: "כִּי תָבאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נתֵן לָכֶם" – למעשה, אומר הקב"ה, אין סיבה הגיונית גם לשמיטת השדות, שהרי את הקרקע אני נותן לכם בכל שנה מחדש ('נותן' לשון הווה, ולא לשון עבר), ואם כן בכל שנה נחשב השדה לשדה חדש שמעולם לא עבדו בו, ולא קיימת מציאות שיהיה כחוש מחמת ריבוי הזריעות, ובכל זאת: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" – גזירת מלך היא, בלי סיבה, שעלינו להשבית את הקרקע בשנה השביעית, "לה'" – לשם ה', גם כשאין סיבה לדבר. וכיצד יהיה ניכר הדבר שאותו אדם שומר שמיטה לשם שמים? שמא הוא עושה זאת כדי שלא יוכחש השדה, שאינו מאמין בדברי התורה שבכל שנה נכנס כח מחודש לקרקעות ארץ ישראל – הראיה לכך תהיה בזה שמקיים את המשך דברי הפסוק: "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ" – שתי שביתות יהיו לארץ, שביתת כרמים ושביתת שדות, ובכך יווכח לעין כל שהשמיטה היא "שבת לה'" – שלמניעת בצירת הכרמים, בוודאי שלא קיימת סיבה הגיונית, ובהכרח שהמקיים זאת עושה לשם שמים. ומפרטת התורה ביתר ביאור מה אותם שני שביתות: "שָׂדְךָ לא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לא תִזְמר" – שביתת הכרם ושביתת השדה. (בן איש חי)
ב. “כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'”
יש להעיר, מדוע הוצרכה התורה לכתוב "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם"- פשיטא שהקב"ה הוא נותן הארץ, וכי מי אם לא השי"ת יכול להנחיל ארצות לבני אדם?! דבר נוסף שיש להבין הוא, מדוע נקראת שביתת הארץ בשם "שבת לה'”. כדי ליישב זאת, נקדים את משלו הנפלא של הרב בעל "אהל יעקב" בפרשתנו: היו היה יהודי עשיר גדול, ולו שני בנים הדרים בארץ מרחקים, בן אחד דרך לו כוכבו כאביו, ונעשה אף הוא עשיר, ואילו הבן השני- היה עני וחסר כל. לימים השיא האב העשיר את בנו הקטן, שלח איפוא מכתב לבנו העשיר בו הוא מבקש ממנו שיבוא הוא ובני משפחתו ליטול חלק בשמחת הכלולות, והוסיף וביקש האב מבנו שיקח עמו אף את אחיו העני ומשפחתו עמו, כדי שתהיה שמחת הכלולות שלמה, בקיבוץ כל בני המשפחה לתוכה בשמחה. 'ועיניך לא תחוס על ריבוי הממון שתעלה לך הנסיעה ובגדי החתונה'- כותב האב העשיר לבנו- 'כי כל הוצאה שתוציא לכבודי, אני אשלם לך עליה'. קרא הבן העשיר את המכתב ומיד מיהר לחנות היקרה ביותר בעיר וקנה לו ולבני ביתו את הבגדים המשובחים והיקרים ביותר שהיו בה, שהרי מובטח הוא שיקבל החזר על כל ההוצאות שיוציא. ביום החתונה עלה הבן העשיר על מרכבתו יחד עם בני ביתו במטרה לנסוע למקום הכלולות, ואז נזכר שאביו ביקש ממנו שידאג גם לאחיו העני, שלח העשיר את אחד מעבדיו שיביא את אחיו ובני משפחתו ולקח אותם עמו אל החתונה. כאשר הגיעה המרכבה המהודרת לאולם השמחות, יצא ממנה הבן העשיר כשכולו אומר הדר, לבוש יקר ומשובח, נעליים מצוחצחות להפליא וכו' וכו', ראוהו בני העיר והתלחשו ביניהם בהתפעלות על רוב עשרם של האב והבן. עוד הם מדברים והנה יוצא מתוך המרכבה אדם נוסף לבוש בגדים קרועים, שאלו בני העיר איש לרעהו מי הוא העני הזה ומה הקשר שלו לחתונה המפוארת, ענו להם בני המשפחה זהו אחיו של הבן העשיר... דממה של מבוכה השתררה במקום, ניתן היה לנחש מה חושבים כעת בני העיר, כולם כנראה אמרו אז בליבם איך יתכן שאף אחד לא דאג להלביש את האח העני כיאה לכבוד החתונה. כעבור רגעים אחדים נשכח כל העניין, התזמורת התחילה לנגן את ניגוני החתונה והשמחה פרצה מכל עבר, רק אחד לא שכח את אשר נעשה... לאחר שתמו ימי השמחה, בא הבן העשיר לבית אביו ואמר לו שבכוונתו לחזור לעירו, מכיון שאינו יכול לבטל את מסחרו כל כך הרבה זמן, וכמו רמז הוא לאביו שעליו לשלם לו את כל ההוצאות המרובות שהוציא לצורך החתונה, אך האב לא נרמז... הוא נפרד יפה מבנו ואמר לו, צודק אתה שאינך רוצה לבטל את זמנך, לך לשלום ויהי אלקים עמך. ראה הבן שאין אביו מבין רמזים דקים, החלט לדבר את גלויות, הוא הוציא את פנקסו והתחיל למנות לאביו את כל ההוצאות שהוציא לקראת החתונה; הבגד שלי עלה כך וכך, בגדי בני- כך וכך, ביטול ימי העבודה- גרמו לי הפסד כזה וכו' וכו', אך האב עדיין לא נרמז, הוא משתתף בצערו של בנו על ביטול ימי העבודה, הוא מביע קריאות התפעלות ממחירם של הבגדים, אך כסף- הוא לא מציע לבנו. הבן ההמום חכך בדעתו האם יהיה זה מכובד להזכיר לאביו במפורש את עניין הכסף, ולבסוף, כסוחר קר רגש, הגיע למסקנה ששוה שעה אחת של אי-נעימות על פני נזק כספי גדול כל כך, ופנה לאביו ואמר לו: תמה אני עליך אבי, הלא אתה אמרת שתכסה לי את כל ההוצאות שאוציא לכבוד החתונה, וכעת דומה ששכחת מכל ההבטחות שהבטחת לי. ענה לו אביו: לא היו דברים מעולם, מימי לא הבטחתי שאכסה לך את ההוצאות שתוציא לצורך החתונה, ואם הוצאת- שלם נא מכיסך עליהם, מה שכתבתי במכתבי אליך היה, שכל ההוצאות שתוציא לכבודי אשלם לך עליהם, אך את כל הבגדים שקנית ושאר ההוצאות שהוצאת, עשית רק לכבוד עצמך ולא לכבודי, שאם היית באמת דואג לכבודי, היית קונה את אותו הדבר גם לאחיך ולמשפחתו העניה, וכיון שלא נהגת כך- מעשיך הוכיחו שלכבוד עצמך אתה דואג ולא לכבוד אביך, ועל כבוד עצמך איני צריך לשלם לך. (בן איש חי)
ג. עונג השבת ושכרו
רבותינו בגמרא האריכו בשכרו של המענג את השבת. אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: "כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלא מצרים", כלומר ללא גבול, שנאמר (ישעיהו) אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך". לא כאברהם שנאמר בו (בראשית): "קום והתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה", ולא כיצחק שנאמר בו "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל", אלא כיעקב שנאמר בו "ופרצת ימה וקדמה, צפונה ונגבה"- כלומר ללא גבולות. רב נחמן בר יצחק אמר: "ניצול משעבוד מלכויות". ואלו רב יהודה בשם רב אמר: "כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו". בדבריהם הקדושים רמזו לנו חכמי הגמרא על כמה וכמה עניינים חשובים בעונג השבת. (בניהו)
ד. מה עניין שמיטה אצל הר סיני
”וידבר ה’ אל משה בהר סיני לאמר.. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ” (כה, א-ד). הקושיה על הפסוקים הללו מפורסמת: “מה ענין שמיטה אצל הר סיני”? מדוע דווקא במצות שמיטה הזכיר הפסוק שהציווי לכך ניתן למשה בהר סיני מה שלא עשה בכל שאר המצוות. ונראה להסביר, שלהר סיני יש קשר מיוחד דווקא עם מצות שמיטה, שבשניהם אנו מוצאים שהחסרון הוא בעצם יתרון. בהר סיני העדיף הקב”ה דווקא את ההר הנמוך שבכל ההרים על אף שההרים הנישאים משובחים ממנו בהרבה, וכמו כן במצות שמיטה חסרון מניעת העבודה בשנה השביעית הוא למעשה יתרון גדול, שהכתוב מבטיח לשומרי השמיטה: “וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים” (בה, כא), שע”י החסרון של אי עבודה בשנה השביעית ימצא יתרון כפול ומכופל בשדה. וזוהי כוונת הכתוב: “וידבר ה’ אל משה” - הקב”ה מוסר את מצות שמיטה למשה ואומר לו: “בהר סיני לאמר” - הר סיני כאילו עומד ואומר לנו: “ובשנה השביעית יהיה שבת שבתון לארץ” - אל לכם לדאוג על חסרון העבודה של השנה השביעית, אתם תרוויחו בכך כפל כפליים. (בן איש חי)
ה. "ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ" כה, ד
בעניין איסור סחורה בפירות שביעית, נאמר במסכת קידושין: "בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית, אדם נושא ונותן בפירות שביעית, לסוף מוכר את מטלטליו... לא הרגיש, לסוף מוכר את שדותיו" וכו'. והגמרא מאריכה לתאר את עונשיו של זה שלא מרגיש עדיין בעבירה שעובר, כיצד נוחתות עליו המכות בזו אחר זו, שלאחר שמוכר את מטלטליו ואת שדותיו הוא ממשיך ומוכר אף את ביתו, ולאחר מכן הוא מוכר אף את בנותיו לשפחות, וכשאין בכך כדי למלא את חסרונו הוא לוה בריבית, עד שלבסוף הוא עצמו נמכר לעבד עקב חובותיו. וכל הצרות האלו באו לו משום שסחר בפירות שביעית. כאשר נמנה את כל העונשים שנזכרו בגמרא למי שסוחר בפירות שביעית, נמצא מנינם ששה. אמנם יש להוסיף, שלכאורה אותו אדם לוקה מכה נוספת שלא נזכרה בגמרא, והוא שיורד מנכסיו, שהרי אם הוצרך למכור את כל אשר לו וגם ללוות בריבית,בהכרח הוא שלא היתה פרוטה מצויה בכיסו, הרי שהסוחר בפירות שביעית נענש בשבעה עונשים, לקיים מה שנאמר: "ויסרתי אתכם... שבע על חטאתיכם" (ויקרא כו, כח). ובזה ניתן לבאר את דברי הפסוק: "לא יבוזו לגנב כי יגנוב, למלא נפשו כי ירעב. ונמצא, ישלם שבעתיים, את כל הון ביתו יתן" (משלי ו,ל), הסוחר בפירות שביעית הרי הוא גנב פשוט, שמכיון שהתורה לא נתנה לו רשות לסחור באותם פירות, אין הפירות הללו שייכים לו לענין הזה, והרי זה כעושה סחורה בחפץ של חבירו, ועל כך אומר הפסוק: וכי לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא את נפשו? האם גניבה כזאת יכולה לעבור בשתיקה? הרי בודאי צריך הוא להענש על כך, "ונמצא ישלם שבעתיים"-העונש שישלם גנב כזה הסוחר בפירות שביעית הוא "שבעתיים"- שבעה עונשים חמורים ייענש על כך. שמא תשאל, והלא בגמרא לא נזכרו אלא ששה עונשים בלבד? התשובה לכך היא "את כל הון ביתו יתן"- עוד קודם לכל העונשים שהוזכרו בגמרא הפסיד הגנב ההוא את כל הון ביתו- כל ממונו, ורק לאחר מכן התחיל למכור את מטלטליו ושדותיו, א"כ באמת נענש שבעה עונשים ולא ששה. והנה בעיקר דברי הגמרא במסכת קידושין שם, יש לדקדק, מדוע הם מכנים את איסור הסחורה בפירות שביעית בשם "אבקה של שביעית", למה לא נכתב במפורש 'ראה כמה קשה עונשה של סחורה בפירות שביעית'? ויש לבאר, שהעונשים הללו נמשלים הם לאבק, מה האבק הזה מתפזר בכל רחבי הבית, ונדבק בכל מקום, אף עונשי הסוחר בפירות שביעית "נדבקים" בכל מקום: בממונו, בשדותיו, בביתו וכו'. עוד יש לדייק בלשון הגמרא שכתבה "בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית", היה לכאורה צריך לכתוב "ראה כמה קשה" - "בא" למה לי? ויש לומר, שבהשקפה ראשונה יכול היה האדם לתלות את העונשים הללו בפגעי הטבע, שאדם שיורד מנכסיו ונאלץ למכור את כל אשר לו, לצערנו אין זה חזיון נדיר כל כך, ולכן מדייקת הגמרא לומר "בא וראה כמה קשה אבקת של שביעית", כלומר הכנס לעומק העניין ותשכיל להבין שהסיבה שגרמה לכל זה לא היתה מחמת מקרה בעלמא, אלא יד ה' פגעה בו להענישו על מעשיו. (בן יהוידע)
ו. "ולא תונו איש את עמיתו"
ולכאורה דברי הגמרא הללו צריכים עיון, דלאיזה צורך היה על הגמרא להאריך ולפרט כל כך הרבה דוגמאות של אונאת דברים, והלא ידוע הוא שהגמרא מדייקת בכל תיבה ותיבה, ואם כן היה על הגמרא להביא דוגמא אחת בלבד, ואנו נלמד מן הפרט על הכלל כולו. אמנם כאשר נעמיק חקר להתבונן בכל אותן דוגמאות שמנתה הגמרא, נמצא שאף אחת מהן לא מיותרת, וכל דוגמא שלא היתה נכתבת היתה פותחת מקום לבעל דין לחלוק ולומר שבדוגמא כזאת אין איסור הונאת דברים, ונפרט אחת לאחת: כאשר נאמר שאסור לומר לאדם "זכור מעשיך הראשונים", עדיין אין ראיה מכך שאסור לנו לפגוע בכבוד אבותיו, שיתכן שדווקא על כבוד עצמו אדם חש אבל כבוד אבותיו אינו חשוב בעיניו כל כך ככבודו הוא. ומאידך, יש גם כאלו אנשים שכבוד אבותיהם חשוב להם עוד יותר מכבודם שלהם, ולכן אילו היה נאמר רק את ההלכה שאסור לומר לבן גרים "זכור מעשי אבותיך", לא היינו יודעים עדיין שאסור לומר לבעל תשובה "זכור מעשיך הראשונים".

כמו כן ראינו בהמשך דברי הגמרא: אילו נאמר רק את שתי ההלכות הראשונות, היה מקום לומר שדווקא אלו, שלמעשה אנו אומרים שהאדם ההוא או אבותיו עשו מעשה אסור- רק בכך יש פגיעה בכבודו, אך כאשר אומרים לגר "פה שאכל נבילות וטריפות יבוא ללמוד תורה", אין הוא מתביש בכך, שהרי גם על פי דיני התורה לא עבר הגר ההוא איסור, שהרי כשאכל את הנבילות והטריפות עדיין היה גוי ולא נצטווה לפרוש ממאכלות אסורות. וכמו כן מחדשת הגמרא בלשונה, שאפילו שאין אומרים זאת לגר בלשון נוכח אלא בלשון נסתר ("פה שאכל..."), שיוכל לחשוב שאולי מתכוונים בכלל לאדם אחר, עם כל זאת עדיין דברים אלו הם בכלל אונאת דברים שאסור לאמרם. ואילו נאמר רק את שלושת ההלכות הללו, ולא היתה הגמרא מזכירה את האיסור לומר לבעל היסורים "זכור נא מי הוא נקי אבד", היינו סבורים שאין כל איסור לומר כך, אדרבה, אולי אפילו יש בכך מצווה לעורר את בעל היסורים הזה לחזור בתשובה על חטאיו... על כן באה הגמרא ללמדנו, שאין זה מדרך התורה לעורר את האדם לתשובה ע"י שמביישים אותו ומעירים לו על התנהגותו. ואף גם זאת לאחר שנזכרו כל ההלכות האלו, עדיין לא היינו יכולים לדעת שהוא הדין גם במי ששולח חמרים לבית חבירו לקנות סחורה כשיודע שחבירו אינו מוכר זאת, שהיה מקום לומר שכל האיסור לא נאמר אלא באופן שהמאנה מדבר  עם המתאנה, אך כאן שהמאנה כלל אין לו קשר אם האדם המתאנה, שהרי רק שלח אליו את החמרים והחמרים הם אלו שמטרידים את חבירו, אולי בכהאי גוונא אין איסור, לכך מחדשת לנו הגמרא, שגם לגרום צער לחבירו ע"י אדם אחר- גם זה בכלל אונאת דברים, הרי שלך לפניך, שכל דברי הגמרא מדוייקים עד לאחת, מחוורים וברורים כשלמה. (בן יהוידע)
א. "אין הקללה שוכנת במקום ברכה"
ב. "אדם שמצבו רע- רק מעטים יכרוהו: בבת אחת נעשים כל מכיריו קצרי ראיה"
ג. "אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה, וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה"