יום א כ"ט בתמוז
21:58
פרשת בחקותי
א. “אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה"
“אלה החֻקים והמשפטים והתורֹת אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה" כו, מו; כדי להבין את פשר הדגשת התורה שהקב"ה ציווה את בני ישראל לשמור את המצוות "בהר סיני ביד משה", עלינו לצטט את דברי חז"ל, שנתנו טעם לדבר מדוע בחר הקב"ה לתת את התורה דווקא לישראל, וזאת משום שכלל ישראל שפלים הם בעיני עצמם וענוים יותר משאר האומות, ולכן בחר הקב"ה לתת את התורה דווקא בידיהם. אולם, לולא דברי חז"ל, היה מקום לומר דאדרבא איפכא מסתברא, שדווקא מפני שישראל היו אז ברום המעלה, כן ניתנה בידם התורה, שאין זה מכבוד התורה לשכון עם אומות פחותות ערך, אלא עם האומה המובחרת ביותר- עם ישראל, שבזמן יציאת מצרים לא היתה אומה חשובה כמוה שהרי יצא מיד אומה קשה כמצרים ביד רמה תוך כדי שהם נוטלים את כל ממונם, וכמו כן נקרע להם הים ואכלו לחם מן השמים וכו', מה שלא קרה אצל שאר האומות. וא"כ אולי זו היתה הסיבה שבחר הקב"ה לתת את התורה לישראל, ולא מחמת ענוותנותם?

והנה הנפקא מינה בין שני הטעמים יהיה בזמן הגלות, כאשר בני ישראל מושפלים ונרמסים על ידי שאר האומות, שלפי הטעם שנתנו חז"ל- במצב כזה הסיבה לנתינת התורה לישראל מתחזקת שבעתיים, שהרי אף כאשר היו במעלתם עדיין נחשבו לשפלים בעיני עצמם יותר מכל האומות, קל וחומר כאשר הם גולים מאדמתם ורודים בהם אויביהם. אך אם נאמר שמחמת רוממותם בחר הקב"ה לתת להם את התורה, או אז כאשר הם בגלות ראוי היה שתנטל מהם התורה ותנתן לאומה שכיום היא נמצאת ברום המעלה. ואמנם, כיהודים מאמינים בני מאמינים, אין לנו ספק שדברי חז"ל הם האמת לאמיתה ולכן עלינו לעסוק בתורה ביתר שאת דווקא בזמן הגלות. אך לכאורה קיים החשש, שמא אומות העולם- שאינם מאמינים בדברי חז"ל- יטענו כנגד ישראל שאין להם לקיים את מצוות התורה בגלות, בטענה שהתורה ניתנה לישראל מחמת מעלתם ולא מחמת ענוותנותם. ואם כן איך נוכל להוכיח להם שטעם חז"ל הוא הטעם האמיתי, ועל התורה להשאר בידינו גם בזמן הגלות? והנה כאשר נעמיק מעט בענין, נבחין כיצד קורא הדורות מראש העמיד לכך שתי הוכחות ברורות המחזקות את דברי חז"ל. ראשית כל, הקב"ה בחר לתת את התורה דווקא על הקטן שבהרים- על הר סיני, ללמדנו שהתורה שוכנת עם אלו שמקטינים עצמם ולא עם ההרים הגבוהים השוכנים 'ברום המעלה'. הוכחה נוספת לדברים אנו יכולים למצוא בכך שהקב"ה בחר דווקא במשה- העניו מכל אדם- שהוא ימסור את התורה לישראל, הרי שהענוה היא זאת שגרמה שיקבלו ישראל את התורה. ואין לומר שהסיבה שמשה נבחר לתת את התורה היתה משום שהוא היה האדם החשוב ביותר בכלל ישראל וזהו כבוד התורה שתנתן ע"י החשוב שבעם, שהרי הקב"ה התרה במשה ואמר לו: ”ועלית בבקר אל הר סיני ונצבת לי שם על ראש ההר, ואיש לא יעלה עמך" (שמות לד, ב-ג), ואילו המטרה היתה לכבוד התורה, היה על הקב"ה להעלות להר את כל נכבדי ישראל יחד עם משה, שאז היה כבוד התורה גדל עוד יותר. ומכך מוכח שדברי חז"ל הם הנכונים, והתורה נתנה לישראל מחמת שהם שפלים בעיני עצמם ולא מחמת מעמדם הרם. ומאחר עלות כל זה נוכל לפרש באר היטב את הפסוק שבפרשתנו: ”אלא החוקים... אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל"- מצוות התורה נתנו רק בין הקב"ה לכלל ישראל, ולעולם לא יחליפם הקב"ה באומה אחרת, אף כאשר ישראל ירדו ממעמדם הרם, והראיה לכך היא "בהר סיני ביד משה"- מכך שבחר הקב"ה ב'הר סיני' וב'משה', מוכח שמעלתם של ישראל היא הענוה, והענוה לא פסקה מישראל גם בעת הגלות. וזוהי גם כוונת הכתוב:”אלה המצוות אשר ציוה ה' את משה אל בני ישראל, בהר סיני" (כז, לד), כלומר, המצוות שציוה הבורא את משה, נאמרו רק לבני ישראל ולא לשאר האומות, והראיה לכך שהרי הקב"ה בחר "בהר סיני"- בהר הנמוך מכולם- לתת עליו את התורה, שהתורה שוכנת עם הענוים, ואומות העולם אינם יכולים להתעטר בתואר הענוה. (אדרת אליהו)
ב. "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם"
מה ברכה היא זו "ולא תגעל נפשי אתכם", והלא אפילו בתוכחה, כאשר יהיה "ולא תשמעו", גם כן אמרה תורה: "לא מאסתים ולא געלתים"? ברם, הכוונה שבדבר היא אחרת לחלוטין. השם-יתברך מבטיח בזה, כי באם תלכו בחוקותי הרי "ונתתי משכני בתוככם" – תהא השכינה שרויה בקרב ישראל ויהיו קדושים בעצם מהותם, כדוגמת הנפש שהיא חלק אלוה ממעל. והכוונה היא איפוא, שלא יצטרך השם-יתברך למרק ולהגעיל ("תגעל" מלשון הגעלה ברותחין) אותם, כדרך שמוצאים בליעת-איסור מתוך כלי על ידי הגעלה, אלא יהיו קדושים וטהורים בעצם מהותם. (רמב"ן)
ג. ונתתי שלום בארץ
"ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד”, אם יהיה שלום בעולם (”בארץ” ולא “בארצכם”) תנומו גם אתם את שנתכם בשלווה. כאשר אך מתחוללת מלחמה בעולם, הרי היהודים הם הנפגעים העיקריים ממנה. (אור החיים)
ד. “אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם"
יש לפרש הפסוק, על פי מה שאמרו חז”ל במדרש, שהמילה נקראת בשם “חק” ככתוב: “ויעמידה ליעקב לחק, לישראל ברית עולם” (תהלים קה), ולכן גם תקנו בנוסח ברכות המילה את המילים “וחק בשארו שם”. וידוע שעל ידי ברית המילה נשלם השם ש-ד-י בגוף האדם, וזהו מה שמסייע בעדו להתגבר על היצר. והנה, כאשר נעיין בדבר, נמצא הקבלה מעניינת בין מצות המילה למצות תפילין, שגם התפילין נקראו “חק”, ככתוב: “והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עינך.. ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה”, וכמו כן בתפילין של ראש ושל יד נשלם גם כן שם ש-ד-י כידוע. נמצא שגם התפילין מגינים על האדם לבל יפול ברשת יצרו הרע. וזהו כוונת הכתוב: “אם בחקתי תלכו”, בשני החוקים שהם המילה והתפילין, תזכו לכך ש”את מצותי תשמרו ועשיתם אותם”, היצר לא יוכל להסית אתכם לדבר עבירה ותקיימו את כל מצוות הבורא בשלימות. (בן איש חי)
ה. “אם בחקתי תלכו” כו, ג
במסכת עבודה זרה (ה, א) דרשו חז”ל: “אם בחקתי תלכו, אין ”אם” אלא לשון תחנונים”. כלומר הקב”ה מבקש בתחנונים מעם ישראל שילכו בדרך התורה. על פי דרשת חז”ל זו ניתן גם לפרש את דברי הנביא (ישעיה מ, כו-כז) “למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה’ ומאלקי משפטי יעבור. הלא ידעת אם לא שמעת” וגו’, כלומר, למה תאמרו בני ישראל שהקב”ה כפה עליכם לקיים המצוות בלא להתחשב ברצונכם, “הלא ידעת?”, וכי לא שמעת את תיבת “אם” שנכתבה בפסוק שבפרשתנו, המורה על לשון התחנונים שפנה עמו הקב”ה לכלל ישראל בבקשה ללכת בדרך התורה? וכיצד איפוא ניתן לומר שהבורא לא התחשב ברצון ישראל כאשר ציווה על חוקי התורה. (בן יהוידע)
א. "נטע הקב"ה באדם שתי אוזניים, שתי עיניים ולשון אחת: שישמע ויראה יותר ממה שידבר"
ב. "גוף בלא חכמה, כבית בלא יסוד"
ג. "חברו של אדם – שכלו, ואוייבו - תאוותו"