יום א כ"ט בתמוז
21:56
פרשת במדבר
א. “איש על דגלו באֹתֹת לבית אבֹתם" ב,ב
“איש על דגלו באֹתֹת לבית אבֹתם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאֹהל מעוד יחנו"; בדרך דרוש ניתן ללמוד מפסוק זה את חשיבותה של השמחה בקיום במצוות, וכפי שיבואר בהמשך: על בתי התפילין רשומה האות שי"ן שתי פעמים, אחת היא האות המקובלת לנו בכתיבה- בעלת ג' ראשים. והשניה- בעלת ד' ראשים. אותיות אלו באו לגלות לנו על זכות שלושת האבות האמוזות בג' הראשים של השי"ן הראשונה, וזכות ארבע אמהות שנרמזות בראשי השי"ן הנוספת. כאשר נחבר את שתי האותיות למילה אחת, תצא המילה 'שָש',ללמדנו שהמצוות צריכות להתקיים מתוך שמחה וטוב לבב, ורק כך נוכל לזכות לגאולה השלימה, ככתוב "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה, יב)- תצאו מן הגלות. ולכן כאשר הקב"ה מוכיח את ישראל הוא אומר להם: ”תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה" (דברים כח, מז), כיון שהשמחה היא חלק חשוב ויסודי בקיום המצוות. על פי זה נבין מדוע נקבעו אותם אותיות של ששון דווקא בתפילין ולא בשאר המצוות, כי התפילין מסמלים את שיעבוד הלב והמוח לעבודת הבורא, ולכן דווקא בהם ראוי לרמז את ענין השמחה.

במסכת ברכות (ל, ב) מסופר על חכם אחד שהיה שמח ביותר, ונימק את פשר שמחתו בכך שהוא מניח תפילין- אין לו שמחה גדולה יותר מכך שהוא מקיים את מצות הבורא בהנחת תפילין.וזה אשר רמז הפסוק שלפנינו: כאשר יקיימו בני ישראל את המצוות "באותות לבית אבותם", כלומר: האותיות שחקוקות על התפילין, הם האותיות "שש" המרמזות את "בית אבותם"- שלושת האבות וארבעת האמהות וכדלעיל, ואם ישראל יקחו מהם דעת להבין שצריכים לקיים המצוות בשמחה ובששון, או אז "מנגד"- מן ג' ד' ראשי השי"ן, המסמלים את האבות והאמהות- “סביב לאוהל מועד יחנו", תהיה הגאולה השלימה, ועם ישראל ישכון בטח סביב לבית המקדש, שע"י השמחה, כאמור, נצא מן הגלות. ומכיון שהגאולה העתידה תהיה בזכות אותה שמחה וששון של מצוה, ממילא תהיה הגאולה דווקא באלף הששי, שיסודו הוא המספר שש.

וזהו גם כוונת הכתוב "שישו אתה משוש" (ישעיה סו, י), דהיינו שהשמחה של ימות המשיח תהיה מן שוש, מתוך קיום המצוות בששון, ע"י שנמשיך את דרך האבות והאמהות שנרמזו באותם אותיות של ששון. כך ניתן גם לפרש את דברי הכתוב "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי", שע"י שני שי"ן, אשיש בה'- אשיש בשלמות שם הוי"ה, שיהיה הכסא שלם והשם שלם, ויתקיים בנו הפסוק "אז ימלא שחוק פינו". והטעם שנוסף אות ו' בין שני אותיות השי"ן, אף הוא לרמז בא, כאילו נכתבה שי"ן אחת בעלת ד' ראשים, שהאות ו'- אף אותה אנו מחשיבים כאחת מראשי השי"ן, נמצא שיש לנו כאן שני אותיות שי"ן שאחת מהן היא בעלת ארבע ראשים כנגד ארבעת האמהות, לומר שבזכות האבות והאמהות עתידין ישראל להגאל מן הגלות, ובלבד שיקיימו את המצוות בשמחה וכאמור לעיל. (בן איש חי)
ב. "במספר שמות כל זכר לגלגלתם"
בדרך רמז ניתן לפרש את כוונת הפסוק, שישראל נחשבים במעלתם ל"זכר" בעולם הזה, להבדיל מאומות העולם הנמשלים בשיר השירים ל"בנות ירושלים", ועל כן יש לישראל אחוזת נחלה גם בעולם הזה, לפי שעל פי דיני ירושה אין הבת יורשת במקום שיש בנים, וכיון שישראל נחשבים לבן ואומות העולם לבת – ממילא רק לישראל יש חלק ונחלה בארץ. ואמרו חכמינו ז"ל, שלישראל אין חלק ונחלה בעולם הזה אלא מכוח זכות מידת הענוה אשר בהם, וכפי שאמר דוד מלך ישראל בתהילים (לז, יא) "וענוים ירשו ארץ והתענגו על רוב שלום". והדבר יובן היטב על פי האמור לעיל, ובהקדים את דברי המקובלים שכתבו שהאות כ' מרמזת על ענווה – לשון כפיפות קומה. ממילא כאשר ישראל תופסים במידת הענווה, יש בהם את האותיות "זכר", אך כאשר נעלמת כפילות הקומה ואת מקומה תופסת הגאווה, נעלמת עמה גם האות כ', ונשאר ממילת זכר רק אותיות "זר", כלומר, זרים הם יהיו בעולם הזה, וממילא לא יהיה להם אחוזה בארץ. על פי זה נבין באופן נפלא את מאמר הזוהר הקדוש: "מאן דאיהו זעיר – איהו רב" (מי שהוא קטן – הוא שליט), שהרי העניו יש בו את האות כ"ף שהיא מסמלת את המספר עשרים, ו"עשרים" הוא בגימטריה "כתר" (=620), ולפיכך לא יחזרו ישראל לשלוט בארצם אלא בזכות הענוה, ולכן אמר הבורא ב"ה על הגאוותן "אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד", שכביכול אין שני מלכים משמשים בכתר אחד. (בן איש חי)
ג. "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם" (א, ב)
המתבונן בפסוק שלפנינו, ימצא שלכאורה ישנה כאן מילה מיותרת. הפסוק כותב "שאו את ראש כל עדת ישראל" וכי יעלה על הדעת לשאת רק את ראש מקצתם?! ועוד, מהי התוספת "לבית אבותם"? על מנת להבין את עומק כוונת הכתוב נקדים כלל חשוב בלימוד זכות על כלל ישראל: גם כאשר רואה אדם דבר מגונה בחבירו, לעולם ילמד עליו סנגוריה. תמיד עלינו להמליץ טובה לפני הקב"ה על כל יהודי באשר הוא. ואף אם הותר להראות לחוטא את גנותו ולהוכיחו במילים קשות, אין זה אלא כדי להחזירו למוטב, אולם המבט העצמי של המוכיח כלפי החוטא, צריך להיות תמיד מבט של לימוד זכות.

ומצאנו לכמה וכמה נביאים שנענשו על שדיברו קשות על ישראל לפני הקב"ה, שהרי לפני הבורא הכל ידוע, וא"כ שום תועלת לא יכולה לצמוח מתוך דיבור גנות זה, ומכיוון שדיברו רעה על ישראל שלא לשם תועלת, ענשם הקב"ה. כאשר נחפש באיזה אופן נוכל ללמד סנגוריה על אחינו הטועים, נמצא שמידה אחת נעלה מאפיינת אף את הרחוקים ביותר מדרך התורה, שגם כאשר הם מתהלכים ריקים מן המצוות ובהתנהגותם אינם נבדלים חלילה מכל הגויים, עדיין גאים הם ביהדותם ולא מתבוללים בין העמים. ושני עדים נאמנים הציבו יהודים אלו, בהם הם מכריזים קבל עם ועולם כי על יהדותם גאוותם. העד הראשון: ברית המילה, מלים הם את בניהם לשמונת ימים כצווי השי"ת, והעד השני הוא מה שהם נשמרים מנישואי תערובת. המנעות זו מנישואי תערובת מציבה את הבנים בתוך חיק היהדות, ואילו המילה שומרת על אותם בנים יהודיים, שנולדו להם מנישואים כשרים אלו, שלא יתבוללו בין העמים, שהרי חותם המלך החתום בבשרם מבדילם הבדלה גמורה מן הגויים. ואותה מעלה נשגבה היא לימוד זכות גדול אותו נוכל ללמד על כל יהודי באשר הוא. ונראה שלכך רמז הכתוב בשינוי הלשון: "שאו את ראש" – הגביהו ונשאו את ראשו של היהודי, וזאת ע"י שנסתכל תמיד על החיובי והטוב אשר נמצא בכל אחד ולא על הצד השלילי שבו. וציווי זה לא נאמר רק על אותו אדם ההולך בדרך התורה ומקיים מצוותיה, אלא: "כל עדת בני ישראל", אף הרחוקים שבהם. שבדבר אחד תמיד נוכל למצוא בהם מעלה טובה על פני שאר האומות, וזאת שנישואיהם אינם אלא "למשפחותם לבית אבותם", שאינם נושאים נשים אלא מבית אבותינו אברהם יצחק ויעקב, ולא מן הגויים. (עוד יוסף חי)
א. "אומה זו שלושה סימנים בה: רחמנים, ביישנים וגומלי-חסדים"
ב. "אל תכשל בעיניך"
ג. "הידידות היא המתנה היותר טובה לאדם"