יום ב י"א באדר ב
19:40
פרשת במדבר
א. "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד"
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל־משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמר" אמרו חז"ל שפסוק זה מרמז לאדם שכל מי שרוצה להיות כמשה רבינו ע"ה יכול להיות. אימתי? בזמן שישים עצמו כמדבר שכולם דורכים עליו, וגם כסיני שיהיה עניו מאוד, וגם באהל מועד שכמו לאהל אין יסוד בקרקע והוא עומד רק על גבי חבלים ויתדות כך חיי האדם בעולם הזה ארעי. ואם אדם יחשוב זאת ממילא יהיה כל משאו ומתנו באמונה ואפילו שמבזים אותו אינו רב עם הבריות, וגם אינו שונא לאף אחד, וגם אינו מדבר לשון הרע, וגם יש לו זמן ללמוד תורה לשמה ויקבל שכר כמשה רבינו ע"ה. עוד אמרו חז"ל שבשעה שרצה הקב"ה ליתן התורה לישראל, נתן התורה לשבעים אומות ולא רצו לקבלה, כמו שכתוב "וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן", באו אדום וישמעאל ואמרו ודאי לנו שייכת התורה מפני שאנחנו בני מלכים וגם אנחנו רבים, ישראל מה? אמר להם הקב"ה: התורה היא בתי ואני רוצה להשיאה, אבל האשה נקנית בשלשה דרכים, בכסף, בשטר ובביאה. אם יש לכם שלשת דברים אלו אתנה לכם, וכשלא היה להם הלכו לדרכם. באו ישראל לקבל התורה אמר להם הקב"ה: תנו לי שלשה דברים כמו שבקשתי משבעים אומות, בכסף – דהיינו שלום, שיהיה ביניכם שלום וכמו שכתוב "הכסף יענה את הכל", כי כיון שיש כסף יש שלום בית וזה שכתוב שבימי שלמה אין הכסף נחשב למאומה, רוצה-לומר שבימי שלמה היה שלום בעולם. בשטר – שטר זה ספר יוחסין, מיד כתוב "ויתילדו על משפחותם לבית אבותם", על כל שבט ושבט היה אות ה' בראשונה ואות יו"ד באחרונה, כמו שכתוב בפרשת פנחס, משפחת החנכי, משפחת הפלאי וכו', לא כן באדום וישמעאל שתמיד נמצא בהם תערובת נתביישו וברחו. ובביאה – זו מדת הענוה שתהיה יציאתו כביאתו כמו שהנשמה באה נקיה, כך יזכה לצאת מן העולם הזה, והאיש העניו זוכה לכל הטוב, ומשה רבינו לא זכה אלא על ידי הענוה שנאמר "והאיש משה עניו מאד".

אמרו ישראל: רבונו של עולם, אנחנו כמדבר שכלם דשין בו, וזה שכתוב "וַיְדַבֵּר ה' אֶל־משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי" וכך מצינו אצל מרדכי הצדיק שעל ידו ניצולו ישראל, מרוב ענותותנו, כמו שכתוב ומרדכי יצא ברחוב העיר בלבוש שק, ודבר כזה אפילו איש בינוני או אפילו איש בזוי לא יעשה, וכ"ש ת"ח ואיש גדול בין הבריות כמרדכי, שהיה אחד מאנשי הסנהדרין וכו', וכן מצינו ברשב"י שזכה לכל התורה ולכל הסודות והגאולה על-ידי ענותנותו, ובמדרש מביא שפעם אחת שאלו מרשב"י שאלה שהתוכחות כתובות פעמיים בתורה, פעם אחת בפרשת בחוקותי ופעם השנית בפרשת כי-תבא, התוכחות כתובות בתורת כהנים הם כנגד חורבן בית ראשון, והתוכחות שבמשנה התורה הם כנגד בית שני, ומדוע בתוכחות שבתורת כהנים יש הבטחות של נחמה, כגון "וזכרתי את בריתי יעקב" וכו', ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וכו', דברים המשיבים נפשם של ישראל ומחזקם באמונה, אבל בתוכחות שבמשנה תורה לא ראינו שום נחמה? ענה רשב"י ואמר: כל הקללות הם ברכות, ראו נא שהקללה הקשה שבכל הקללות הוא הכתוב "גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזּאת יַעְלֵם ה' עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ", יעלם (בפתח) לא כתוב אלא יעלם (בשוא), כלומר שהקב"ה ישרה שכינתו בישראל ונשבע שלא להכרית את ישראל ח"ו, ומה שכתוב "והָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ", שם רמז קץ הגאולה, ושמחו שמחה גדולה כל חכמי ישראל על התשובה של רשב"י, וזה הכוונה במדבר סיני, וגם רשב"י לא זכה אלא במדבר, שמפני גזרת מלכות רומי ברח מהם ונחבא במערה, אבל בקץ הימים לא יהיו אנשי מופת מפני שבאותו הזמן יהיה דור של גסי רוח, כמו שכתוב במסכת סנהדרין "בת קמה באמה, כלה בחמותה, וחוצפא יסגא" וכו', וכן במסכת סוטא דף מא, עא. וכן כתב הגאון חתם סופר בפרשת תזריע על הפסוק "כלו הפך לבן טהור הוא", כשאתה רואה שהמלכות נהפך כלו למינות שאינם מאמינים בחכמים האמתיים ומתנגדים לתורת שמים, כמו פרעה שהיה יודע שיש פטרון בעולם, ובכל זאת אמר מי ה', וכן המן הרשע שהיה יודע התורה ובכל זאת בקש לעקור שורש ישראל, אותו הדבר בקץ הימים שהמינות והחוצפה יסגי, אם יש מדמה עצמו כמדבר שכולם דשים בו וכלם לועגים עליו, והוא אינו מתבייש ושומר תורת שמים שכרו כפול ומכופל. (אהבת חיים)
ב. “איש על דגלו באֹתֹת לבית אבֹתם" ב,ב
“איש על דגלו באֹתֹת לבית אבֹתם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאֹהל מעוד יחנו"; בדרך דרוש ניתן ללמוד מפסוק זה את חשיבותה של השמחה בקיום במצוות, וכפי שיבואר בהמשך: על בתי התפילין רשומה האות שי"ן שתי פעמים, אחת היא האות המקובלת לנו בכתיבה- בעלת ג' ראשים. והשניה- בעלת ד' ראשים. אותיות אלו באו לגלות לנו על זכות שלושת האבות האמוזות בג' הראשים של השי"ן הראשונה, וזכות ארבע אמהות שנרמזות בראשי השי"ן הנוספת. כאשר נחבר את שתי האותיות למילה אחת, תצא המילה 'שָש',ללמדנו שהמצוות צריכות להתקיים מתוך שמחה וטוב לבב, ורק כך נוכל לזכות לגאולה השלימה, ככתוב "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה, יב)- תצאו מן הגלות. ולכן כאשר הקב"ה מוכיח את ישראל הוא אומר להם: ”תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה" (דברים כח, מז), כיון שהשמחה היא חלק חשוב ויסודי בקיום המצוות. על פי זה נבין מדוע נקבעו אותם אותיות של ששון דווקא בתפילין ולא בשאר המצוות, כי התפילין מסמלים את שיעבוד הלב והמוח לעבודת הבורא, ולכן דווקא בהם ראוי לרמז את ענין השמחה.

במסכת ברכות (ל, ב) מסופר על חכם אחד שהיה שמח ביותר, ונימק את פשר שמחתו בכך שהוא מניח תפילין- אין לו שמחה גדולה יותר מכך שהוא מקיים את מצות הבורא בהנחת תפילין.וזה אשר רמז הפסוק שלפנינו: כאשר יקיימו בני ישראל את המצוות "באותות לבית אבותם", כלומר: האותיות שחקוקות על התפילין, הם האותיות "שש" המרמזות את "בית אבותם"- שלושת האבות וארבעת האמהות וכדלעיל, ואם ישראל יקחו מהם דעת להבין שצריכים לקיים המצוות בשמחה ובששון, או אז "מנגד"- מן ג' ד' ראשי השי"ן, המסמלים את האבות והאמהות- “סביב לאוהל מועד יחנו", תהיה הגאולה השלימה, ועם ישראל ישכון בטח סביב לבית המקדש, שע"י השמחה, כאמור, נצא מן הגלות. ומכיון שהגאולה העתידה תהיה בזכות אותה שמחה וששון של מצוה, ממילא תהיה הגאולה דווקא באלף הששי, שיסודו הוא המספר שש.

וזהו גם כוונת הכתוב "שישו אתה משוש" (ישעיה סו, י), דהיינו שהשמחה של ימות המשיח תהיה מן שוש, מתוך קיום המצוות בששון, ע"י שנמשיך את דרך האבות והאמהות שנרמזו באותם אותיות של ששון. כך ניתן גם לפרש את דברי הכתוב "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי", שע"י שני שי"ן, אשיש בה'- אשיש בשלמות שם הוי"ה, שיהיה הכסא שלם והשם שלם, ויתקיים בנו הפסוק "אז ימלא שחוק פינו". והטעם שנוסף אות ו' בין שני אותיות השי"ן, אף הוא לרמז בא, כאילו נכתבה שי"ן אחת בעלת ד' ראשים, שהאות ו'- אף אותה אנו מחשיבים כאחת מראשי השי"ן, נמצא שיש לנו כאן שני אותיות שי"ן שאחת מהן היא בעלת ארבע ראשים כנגד ארבעת האמהות, לומר שבזכות האבות והאמהות עתידין ישראל להגאל מן הגלות, ובלבד שיקיימו את המצוות בשמחה וכאמור לעיל. (בן איש חי)
ג. "במספר שמות כל זכר לגלגלתם"
בדרך רמז ניתן לפרש את כוונת הפסוק, שישראל נחשבים במעלתם ל"זכר" בעולם הזה, להבדיל מאומות העולם הנמשלים בשיר השירים ל"בנות ירושלים", ועל כן יש לישראל אחוזת נחלה גם בעולם הזה, לפי שעל פי דיני ירושה אין הבת יורשת במקום שיש בנים, וכיון שישראל נחשבים לבן ואומות העולם לבת – ממילא רק לישראל יש חלק ונחלה בארץ. ואמרו חכמינו ז"ל, שלישראל אין חלק ונחלה בעולם הזה אלא מכוח זכות מידת הענוה אשר בהם, וכפי שאמר דוד מלך ישראל בתהילים (לז, יא) "וענוים ירשו ארץ והתענגו על רוב שלום". והדבר יובן היטב על פי האמור לעיל, ובהקדים את דברי המקובלים שכתבו שהאות כ' מרמזת על ענווה – לשון כפיפות קומה. ממילא כאשר ישראל תופסים במידת הענווה, יש בהם את האותיות "זכר", אך כאשר נעלמת כפילות הקומה ואת מקומה תופסת הגאווה, נעלמת עמה גם האות כ', ונשאר ממילת זכר רק אותיות "זר", כלומר, זרים הם יהיו בעולם הזה, וממילא לא יהיה להם אחוזה בארץ. על פי זה נבין באופן נפלא את מאמר הזוהר הקדוש: "מאן דאיהו זעיר – איהו רב" (מי שהוא קטן – הוא שליט), שהרי העניו יש בו את האות כ"ף שהיא מסמלת את המספר עשרים, ו"עשרים" הוא בגימטריה "כתר" (=620), ולפיכך לא יחזרו ישראל לשלוט בארצם אלא בזכות הענוה, ולכן אמר הבורא ב"ה על הגאוותן "אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד", שכביכול אין שני מלכים משמשים בכתר אחד. (בן איש חי)
ד. "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם" (א, ב)
המתבונן בפסוק שלפנינו, ימצא שלכאורה ישנה כאן מילה מיותרת. הפסוק כותב "שאו את ראש כל עדת ישראל" וכי יעלה על הדעת לשאת רק את ראש מקצתם?! ועוד, מהי התוספת "לבית אבותם"? על מנת להבין את עומק כוונת הכתוב נקדים כלל חשוב בלימוד זכות על כלל ישראל: גם כאשר רואה אדם דבר מגונה בחבירו, לעולם ילמד עליו סנגוריה. תמיד עלינו להמליץ טובה לפני הקב"ה על כל יהודי באשר הוא. ואף אם הותר להראות לחוטא את גנותו ולהוכיחו במילים קשות, אין זה אלא כדי להחזירו למוטב, אולם המבט העצמי של המוכיח כלפי החוטא, צריך להיות תמיד מבט של לימוד זכות.

ומצאנו לכמה וכמה נביאים שנענשו על שדיברו קשות על ישראל לפני הקב"ה, שהרי לפני הבורא הכל ידוע, וא"כ שום תועלת לא יכולה לצמוח מתוך דיבור גנות זה, ומכיוון שדיברו רעה על ישראל שלא לשם תועלת, ענשם הקב"ה. כאשר נחפש באיזה אופן נוכל ללמד סנגוריה על אחינו הטועים, נמצא שמידה אחת נעלה מאפיינת אף את הרחוקים ביותר מדרך התורה, שגם כאשר הם מתהלכים ריקים מן המצוות ובהתנהגותם אינם נבדלים חלילה מכל הגויים, עדיין גאים הם ביהדותם ולא מתבוללים בין העמים. ושני עדים נאמנים הציבו יהודים אלו, בהם הם מכריזים קבל עם ועולם כי על יהדותם גאוותם. העד הראשון: ברית המילה, מלים הם את בניהם לשמונת ימים כצווי השי"ת, והעד השני הוא מה שהם נשמרים מנישואי תערובת. המנעות זו מנישואי תערובת מציבה את הבנים בתוך חיק היהדות, ואילו המילה שומרת על אותם בנים יהודיים, שנולדו להם מנישואים כשרים אלו, שלא יתבוללו בין העמים, שהרי חותם המלך החתום בבשרם מבדילם הבדלה גמורה מן הגויים. ואותה מעלה נשגבה היא לימוד זכות גדול אותו נוכל ללמד על כל יהודי באשר הוא. ונראה שלכך רמז הכתוב בשינוי הלשון: "שאו את ראש" – הגביהו ונשאו את ראשו של היהודי, וזאת ע"י שנסתכל תמיד על החיובי והטוב אשר נמצא בכל אחד ולא על הצד השלילי שבו. וציווי זה לא נאמר רק על אותו אדם ההולך בדרך התורה ומקיים מצוותיה, אלא: "כל עדת בני ישראל", אף הרחוקים שבהם. שבדבר אחד תמיד נוכל למצוא בהם מעלה טובה על פני שאר האומות, וזאת שנישואיהם אינם אלא "למשפחותם לבית אבותם", שאינם נושאים נשים אלא מבית אבותינו אברהם יצחק ויעקב, ולא מן הגויים. (עוד יוסף חי)
א. "מי שייטיב לדבר יוכל להיטיב לשתוק"
ב. "לא ברב חיל נצחון המלחמה"
ג. "סימן יפה באדם שהוא בישן"