יום ב ל' בכסלו
11:02
פרשת נשא
א. "וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו"
נשים לבנו לשתי מלים שבאותו פסוק, משום שבהבנת המלים האלה והפסוק שבמסגרתו הן מופיעות קשורות הנחות וסברות מעמיקות וחמורות מאד בבעיות האמונה בהתגלות אלהית, בטיבה של התגלות אלהית ובדבר אלהים לאדם. אחרי הפרשה הארוכה של חנוכת המשכן, כשהוא נמסר לתעודתו לשמש אהל מועד - מקום התוועדות משה עם השכינה לשם קבלת התורה, שמיעת דבר ה' ומסירתו לישראל, נאמר בפסוק האחרון בסדרה הארוכה הזאת: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו". הדיבור האלהי - דבר אלהים לאדם, או לנביא אשר דבר אלהים מגיע אליו - מנוסח בפסוק הזה פעמיים, בשתי צורות דקדוקיות שונות: בסוף הפסוק בצורה הרגילה והידועה, שבתודעתנו היא הצורה השגרתית ("וידבר ה' אל משה" מופיע הרבה עשרות פעמים בתורה). אבל לפני זה נאמר: "וישמע את הקול מִדַבר אליו". אלמלא הניקוד, אשר אנחנו מכירים אותו לפי המסורה, ואילו היה לפנינו רק הכתוב כפי שהוא בספר התורה - ודאי היינו קוראים כמעט באופן אוטומטי "וישמע את הקול מְדַבר אליו". אבל כאן: "מִדַּבֵּר אליו" - לא הפִעל של "דבר" אלא ההתפעל, המציין פעולה החוזרת אל הפועל. מה פירוש "וישמע את הקול מִדַּבֵּר אליו"? (ויש לציין שהצורה הזאת של נטיית הפועל "דבר" חוזרת בכלה מקרא רק עוד בפרשת המרכבה, ביחזקאל).

והנה דברי רש"י על "מִדַבר אליו": "מִדַבר כמו מתדבר. כבודו של מעלה לומר כן מִדַבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו". זאת אומרת: ה"אליו"הראשון, "הקול מִדַבר אליו", מוכוון לדובר עצמו, שהוא ה'. משה שומע אתה' מִדַבר בינו לבין עצמו, והוא שומע מאליו, מקרבו. אין כאן אירוע אקוסטי, שבו קול מגיע אל משה, אלא יש כאן תהליך בתודעתו של משה, אשר, בסגנון הנועז של רש"י, שומע את אלהים מִדַבר בינו לבין עצמו. הוא מגיע להכרת מה שמתרחש באלהות. הוא תופס את המשמעות ואת הכוונה שבאלהים, והוא שומע את הדברים האלה מאליו. פירושו של רש"י מתמיה, וכמעט מדהים. רש"י קדם בשני דורות לרמב"ם. אבל במלים המעטות האלה של רש"י אמורה כל תורת הנבואה של הרמב"ם, אשר בפירוש, ומתוך העמקה רעיונית גדולה מאד,מציג את הנבואה כמשהו שמתרחש בתודעת האדם אשר הגיע לדרגה העליונה הניתנת לאדם בהכרת אלהים. ואין אנחנו תמהים על הרמב"ם, שהרי תפיסה זו של הנבואה מתיישבת עם כל מערכת אמונתו. אבל רש"י, המוחזק תמים ורחוק מן ההגות והאנליזה הפילוסופית, גם הוא אומר אותו דבר עצמו. משמע, שזה משקף דווקא משהו שבאמונה היסודית, ואיננו ביטוי להכנסת רעיונות פילוסופיים זרים לעולמה של היהדות. דבר ה' לאדם משמעותו שהאדם מכיר את אלהים. שאלה מעניינת מאד היא כיצד הגיע רש"י אל הדבר הזה. אין אנחנו מכירים את הרעיון באף אחד ממקורות האמונה שקדמו לרש"י,לא בעולם ההלכה, ולא בעולם האגדה והמדרש. והמעניין ביותר הוא, שגם שני התרגומים העתיקים, אונקלוס ויונתן, אינם עומדים על הדבר הזה: הם מתרגמים גם "מִדַבר אליו" וגם "וידבר אליו" באותן מלים ארמיות: "מתמלל עמיה". וכיוצא בזה השבעים, אשר קדמו גם לשני התרגומים הארמיים, משתמשים באותו מונח יווני הן לגבי "מִדַבר" והן לגבי "וידבר". אבל אצלנו, וכארבע מאות שנה אחרי רש"י, אחד מפרשני המקרא, שגם הוא מוחזק כאחד הפרשנים הקלסיים שלנו, חוזר ומביא את דברי רש"י ומנסח אותם ניסוח פילוסופי מעמיק מאד. וזו לשון ר' עובדיה ספורנו: "מִדַבר בינו לבין עצמו" (זו לשון רש"י עצמו), והוא מפרש: "כי כל פעל השם למענהו, ובהשכילו את עצמו, בזה ידע וייטב לזולתו ותיראה הפעולה במתפעל כפי הכנתו, ובזה פירש אופן כל דיבור האמור בתורה באמרו: "וידבר ה'"

(ישעיהו)
ב. "יאר ה' פניו אליך ויחנך" ו, כה
כדי לבאר את דברי המדרש הללו, נקדים שלוש הקדמות: א. רבינו החיד"א ז"ל כתב, שעשיו ירצה לשעבד את יעקב מכח דרשת חז"ל "כבד את אביך" וגו', "את" - לרבות אחיך הגדול (כתובות קג, א). אך אם ישראל יעסקו בתורה, אין לעשיו פתחון פה נגדם, וזאת מאחר שחז"ל דרשו דרשה נוספת: "את ה' אלוקיך תירא", "את"- לרבות תלמידי חכמים (פסחים כב, ב) א"כ אם עשיו רוצה לדרוש יתור תיבת "את", עליו לירא ולכבד את ישראל מכח דרשת הגמ' בפסחים. וכבר אמרו חז"ל "עשה דכבוד התורה- עדיף", נמצא שכבוד התורה חזק יותר מכבוד האח הגדול, ע"כ דבריו הנפלאים של החיד"א ז"ל.

דבר נוסף יש להקדים: על הפסוק "בזאת יבוא אהרון אל הקודש" (ויקרא טז, ג) דרשו חז"ל שבזכות התורה הנקראת "זאת", יבוא אהרון אל הקודש, היינו שישראל יגאלו מן הגלות ויבנה בית המקדש. עוד אמרו חז"ל, שיעקב ועשיו חלקו ביניהם את שני העולמות, עשיו נטל את העולם הזה ואין לו מן העולם הבא כלום, ואילו יעקב נטל העולם הבא, ומן העולם הזה אין לו כלום. ולכאורה, לפי זה כיצד יכולים ישראל לאכול ולשתות בעולם הזה, והלא כל העולם הוא חלקו של עשיו?

ברם, ידוע הוא שלולא התורה אין העולם מתקיים, שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה - חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג, כה), א"כ כאשר ישראל עוסקים בתורה הרי הם כמצילים מזוטו של ים, שאילו לא למדו היה העולם נאבד וכל חפצי העולם יורדים לטמיון, ולכן כאשר היו לומדים תורה מותר להם להנות גם מן העולם הזה, ונחשבים כזוכים מן ההפקר. לאור כל הנ"ל, מתפרשים דברי המדרש כמין חומר. המדרש בא ללמדנו על חשיבות לימוד התורה. שאם ילמדו ישראל את התורה ויאר ה' עלינו מאור התורה, כלשון המדרש, נזכה לדברים הרבה:
א. "יחנך" משיעבוד מלכויות, שעשיו לא יוכל לתבוע את כבודו מיעקב מכח דרשת "כבד את אביך", שכנגד זה נצבת דרשת חז"ל "את ה' אלוקיך תירא", וכאמור.
ב. ע"י התורה נזכה לגאולה שלמה, שע"י התורה הנקראת "זאת" - יבוא אהרון אל הקודש.
ג. נזכה לנשיאת פנים של השי"ת אף בעולם הזה. ולא רק בעולם הבא, שע"י התורה יהיה ניתן להנות אף מעולם הזה כדין מציל מזוטו של ים, ולא ייחשב כאילו ישראל גונב מחלקו של עשיו. (אדרת אליהו)
ג. חודש סיוון: שבועות, מזל תאומים וקבלת התורה
הקדוש ברוך-הוא העניק לנו בני ישראל את התורה, בחודש סיון. לא לחינם ניתנה התורה בחודש זה, אכן, החודש ומזלו - מזל תאומים, רומזים לכמה וכמה עניינים הקשורים בתורה ובלומדיה. הענין האחד שנרמז במזל תאומים הוא הצורך לחבר יום ולילה בלימוד התורה - כתאומים שווים. מלבד זאת נרמזו במזל זה שתי בחינות התורה, שהן תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שהן כתאומים, ושצריך האדם לעסוק בשניהן, וגם הצורך לעסוק בתורה בצוותא ולא ביחידות- נרמז במזל תאומים. הקשר המיוחד בין ישראל והתורה לחודש זה מופיע בשיר השירים, בפסוק "האלף לך שלמה, ומאתים לנוטרים את פריו" (שיר השירים ח, יב). "האלף" - מורה על לימוד התורה, מלשון אילוף ולימוד. "ומאתים"- הוא מזלו של חודש סיון, כי המילה ומאתים היא אותיות תאומים, והוא שייך לישראל שהם נוטרי הפירות, כי חודש זה אינו אלא ברשותם של ישראל, שהם לומדי התורה ואוהביה. (בן איש חי)
ד. “דבר אל אהרֹן ואל בניו לאמֹר כה תברכו את בני ישראל"
"כה תברכו"- פנים כנגד פנים (סוטה לח,א). בגמ' שם מבואר שמי שעומד מאחורי הכהנים- אינו מתברך. אולם "העם שבשדות" כן מתברכין, אפילו שאינם עומדים פנים כנגד פנים עם הכהנים, לפי שאין באפשרותם להיות בבי ת הכנסת, ונחשבים כאנוסים. בנוהג שבעולם, כאשר ףאדם היה צריך לעשות איזה דבר ונאנס ולא עשאו, אף שאינו מקבל עונש על מניעת המעשה- שהרי אנוס הוא- אך גם שכר לא יקבל על כך, כיוון שבמציאות לא נעשתה הפעולה עליה הוא דורש שכר. אולם בדיני שמים אין זה כך, שהרי החושב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, שמקבל שכר כאילו קיים את המצוה בפועל, שדיני שמים הם בבחינת "חסד", וחסד נעשה אף עם מי שלא מגיע לו על פי הדין. והנה אותו "עם שבשדות", לכאורה לא היה עליו לזכות להתברך מפני הכהנים, שעל פי הדין אין ברכת הכהנים חלה אלא פנים כנגד פנים, כלשון הגמרא, ואף אם אנוסים הם מ"מ א"א להחשיב אותם כאילו עמדו מול הכהנים, ורק בדיני שמים הקב"ה מחשיבם כאילו עמדו פנים בפנים, וזוכים לברכה.

ומדוע באמת מתנהגים עמם ב"דיני שמים", ולא בדיני בני אדם? יש לבאר, שמי שעובד את הבורא באהבה זכאי לכך שיתנהגו עמו במידת החסד, אך מי שעובד מיראה- מתנהגים עמו במידת ה"גבורה", ואינו מקבל שכר על מה שנאנס ולא עשה. יוצא איפוא, שלא כל ה"עם שבשדות" מתברך מפי הכהנים אלא רק אותם שעובדים את השי"ת מאהבה. לאור זאת נוכל לפרש את דקדוק לשון ברכת הכהנים. הכהנים מברכים:”וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה", וידוע הוא שכל "את" בא לרבות, א"כ נאמר שבברכה זו בא ה"את" לרבות את "העם שבשדות", שמתברכים גם הם על אף שלא עמדו כנגד הכהנים, וכל זה בתנאי שיעבדו את ה' מאהבה, שאז יהיו זכאים שהקב"ה יתנהג עמהם במדת החסד והרחמים. (בניהו)
ה. "ישא ה' פניו אליך" (ו, כו)
במדרש שלפנינו ניתן למצוא רמז לקושיה ותירוץ מופלאים שכתבו רבותינו האחרונים ז"ל. במסכת קידושין (לט, ב) נאמר: "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" (לא ניתן לקבל שכר המצוות בעולם הזה, רק בעולם הבא). ולכאורה איך יכול הקב"ה להמתין עם מתן השכר עד העולם הבא, והלא בתורה נכתב בפירוש "ביומו תתן שכרו", שצריך לשלם לשכיר את שכרו בו ביום ולא להמתין ליום אחר, והקב"ה הלא מקיים את כל התורה. ותירצו המפרשים, ע"פ מה שנפסק בשולחן ערוך (חו"מ שלט, ו), שהשכר פועל ע"י שליח, אינו עובר הלנת שכר, לא השליח ולא המשלח. ולכן הקב"ה שנתן לישראל התורה ע"י שליח, משה רבינו עליו השלום, אינו מחויב ליתן השכר בו ביום. הוסיפו המפרשים, שמצות האמונה שונה היא משאר המצוות ועליה מקבלים שכר בעולם הזה, וזאת משום שעל האמונה בהשי"ת נצטווינו בשתי הדברות הראשונות "אנכי ה' אלוקיך" ו-"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", ושתי דברות הללו מפי הגבורה שמענום ולא על-ידי שליח, א"כ לא שייך לומר בהם את התירוץ האמור לעיל שהשוכר ע"י שליח לא עובר בהלנת שכר, וממילא ניתן לקבל עליהם שכר בעולם הזה, ע"כ מהמפרשים ז"ל.

לאור זאת נפרש את דברי המדרש שלפנינו, שהוקשה לבעל המדרש, כיצד יכול ה' להאיר פניו על ישראל יותר מעל אומות העולם, בעולם הזה. והלא "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", ותירץ, שההארת פנים תמורה היא ל"דברים שבינו לבינם", דהיינו למצוות שנאמרו מפי הקב"ה לישראל, ללא גוף אמצעי של שליח ומתווך, וזהו מצות האמונה שמפי הגבורה שמענו, וכאמור לעיל. על פי הנ"ל נוכל להרחיק לכת ולומר יותר מכך, שבעצם בכל המצוות מעורבת גם מצוות האמונה, שהרי אדם יושב למשל בסוכה, ואינו עושה זאת בגלל ציווי הבורא, בודאי שאין במצוה זו כל תועלת ואין עליה כלל קבלת שכר, שאת המצוות צריך לעשות לשם פועלם, שמכיר ויודע שהבורא שברא את העולם ציוה עליהם, ומתוך שמאמין בו, הוא מקיים את מצוותיו. ולכן בכל הברכות אנו אומרים "ברוך אתה... אלוקינו מלך העולם" שבזה מצהירים את הכרתינו בכך שאלוקינו הוא מלך העולם בורא קצות הארץ. יוצא איפוא שעל כל מצוה ומצוה מגיע לישראל שכר גם בעולם הזה כיון שמעורבת בה גם מצות האמונה, ואף שעל עיקר המצוה – השכר שמור רק לעולם הבא ולא בעולם הזה, אך על מצות האמונה שנלווית לכל מצוה מקבלים שכר גם בעולם הזה.

בזה נוכל לפרש גם את מאמר הגמ' (ברכות כ, ב): "ואמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, כתוב בתורתך 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד', והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב: 'ישא ה' פניו אליך'. אמר להם: וכי איך לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך', והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה". ולכאורה גם שם נשאלת השאלה, והלא "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא". אך לדברינו מובן היטב שהרי בכל מצוה מעורבת גם מצות האמונה עליה מגיע השכר אף בעולם הזה, ובפרט במצות הברכה, שכאמור, בזה ישראל מצהירים במפורש על אמונתם שהא-ל הוא בורא העולם, בודאי שראוים על כך לנשיאת פנים בעולם הזה. (אדרת אליהו)
א. "מי שמתחשב עם בני-אדם לא מבין ענייני הזמן"
ב. "אין קשה מעין הרע"
ג. "אין שום דבר בשכל, שלא יהיה תחלה בחוש"