יום א כ"ט בתמוז
21:56
פרשת קרח
א. "וַיִּקַּח קֹרַח" טז, א
מתוך העובדה שנסמכה פרשת קרח לפרשה העוסקת במצוות ציצית דרשו חז"ל במדרש רבה שקרח ערער בטענותיו על מצוות ציצית שמסר הקב"ה למשה. מה עשה? עמד וכינס מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות והלבישן טליתות שכולן תכלת, ובאו ועמדו לפני משה, אמרו לו: טלית שכולה תכלת חייבת בציצית או פטורה? אמר להן חייבת. התחילו לשחק עליו, אפשר טלית של מין אחר- חוט אחד של תכלת פטורה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה?! ע"כ מדברי המדרש. ויש להבין, הלא המדרש מביא עוד הרבה טענות שטען קרח כלפי משה, כגון: מדוע בית שמלא בספרי תורה חייב במזוזה, וכן טענתו העיקרית, שבדין היא שתנתן לו הנשיאות מאחר שהוא בנו של יצהר- הבן השני של קהת, ולא לאליצפן, שהוא בן עוזיאל- בנו הקטן של קהת, מדוע א"כ רמזה התורה, על ידי סמיכות הפרשיות, רק על טענתו של קורח נגד מצוות ציצית ולא עסקה ביתר טענותיו? קודם שניישב תמיהתינו, נקדים את דברי הילקוט שמעוני בפרשתינו: "קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו? עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה עומדת ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרון, ועשרים וארבע משמרות עומדות מבניו שכולם מתנבאים ברוח הקודש אמר: אפשר כל הגדולה עשויה לעמוד ממני והוא קרח אבוד?! ולא ראה יפה, שבניו עומדים בתשובה", ע"כ כלומר, קורח בטח בעצמו מאחר שראה ברוח הקודש שיוצאי חלציו יהיו אנשים חשובים וקדושים, ברם "עינו הטעתו" ולא לקח בחשבון שהסיבה לכך היא שבניו יחזרו בתשובה ויתרחקו מדרכו הרעה, ואילו הוא עצמו, מה יהיה סופו. וצריך להבין: מאחר שפיקח היה, איך עינו הטעתו בטעות כזו גדולה לחלוק על משה רבינו שכל דבריו מפי הגבורה היו, יתרה מזו: איך עלה על דעתו לזכות בכהונה גדולה שנתנה לאהרון ואפילו למשה רבינו לא נתנה? ויש לבאר, על פי מה שפירשו המפרשים על הפסוק "העיני האנשים ההם תנקר –לא נעלה". דהנה ידוע שרמ"ח האיברים של האדם הם כנגד רמ"ח מצוות עשה, כי הקב"ה ברא כל אבר בגוף האדם במטרה שיקיים עמו אחת ממצוות התורה. העיניים -לדוגמא- נבראו כנגד מצות ציצית-שנאמר בה "וראיתם אותו". ומעתה נבין את כוונתם של דתן ואבירם כשאמרו למשה "העיני האנשים ההם תנקר-לא נעלה!", שהרי הם באו לערער על מצות ציצית, ועכשיו הם אומרים למשה, שהם מוכנים להמשיך בערעורם גם אם על ידי זה יחשיך מאור עיניהם-שהרי לא תהיה להם את המצוה שמעניקה זכות קיום לעיניים. "לא נעלה"!- מכריזים דתן ואבירם- על אף המחיר הכבד שיהיה עליהם לשלם, הם אינם מוכנים לחזור בהם, כוחה של מחלוקות!! לאור זאת, ניתן להבין למה התכוונו חכמינו כשאמרו על קרח ש"עינו הטעתו", שמכיון שהוא ערער על מצות ציצית, נפגם כח ראייתו הרוחנית, ומצא פתח לטעות ולחשוב שאם שלשלת גדולה יוצאת ממנו, אין אפשרות שהוא עצמו ימות במחלוקת ומעתה דעת לנבון נקל להבין, מדוע התורה רמזה בדווקא על טענתו של קורח על מצות ציצית ולא על שאר הטענות שהיו לו, כיון שכל הטענות האחרות – אף אם לפי דעתו המשובשת של קורח היו מוצדקות- עדין לא יכלו להיות סיבה לערער אחר הנהגתו של משה שכל דבריו היו מפי הגבורה, אך, ע"י שערער על מצות ציצית נפגם כאמור כח ראייתו השכלית, והוא סבר שגם אם יצא כנגד משה לא ייענש. נמצא שהגם שהרבה טענות היו לקורח, הסיבה שאזר אומץ לצאת בגלוי נגד משה היתה רק אחת: עינו הטעתו. (עוד יוסף חי)
ב. “ותפתח הארץ את פיה ותבלע אֹתם" טז, לב
“ותפתח הארץ את פיה ותבלע אֹתם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקֹרח" טז, לב; במסכת אבות מוזכרים עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, ואחד מהם הוא "פי הארץ", המקום שפתחה האדמה את פיה כדי לבלוע את קורח. ויש להבין, מה המיוחד בדבר זה, שהיה צריך להברא כבר בתחילת בריאת העולם? אפשר לומר, שהדבר נועד לעורר אותנו להבין כמה חמורה היא העבירה של שנאת חינם ומחלוקת, עד שהכין הקב"ה את העונש הקשה הזה מתחילת הבריאה ולא המתין עד שיגיע המעשה בפועל, וכל זה הוא מרוב חומרת העוון. ועל כן יקח כל אדם מוסר בנפשו להתרחק מהמחלוקת כמו מאש, ולא יהיה עוד כקורח וכעדתו. לאור הדברים הללו, ניתן גם להבין מדוע פי הארץ נבראה דווקא בערב שבת בין השמשות ולא בשאר ששת ימי בראשית, כי ימי הבריאה מרמזים על כל השנים שהעולם יתקיים: היום הראשון כנגד האלף הראשון וכו' עד היום השביעי שבו שבת הבורא, והוא כנגד האלף השביעי שבו תגיע הגאולה השלימה והעולם יבא לידי תיקונו. נמצא א"כ שהיום השישי-ערב שבת- הוא כנגד האלף השישי, ובין השמשות סמוך לעת ערב, הוא סוף האלף השישי בו אנו נמצאים כעת. והנה אמרו חז"ל שבית המקדש השני חרב בגלל עוון שנאת חינם ומחלוקת, ואם בית שכבר עמד על תילו חרב בעוון זה, כל שכן שלא יבנה מחדש כל זמן ששרויים אנו במחלוקת. ולכן, לעת הגאולה שתהיה בעז"ה בקרוב, רמז לנו הבורא להזהר מן המחלוקת, ולכך ברא ה' את פי הארץ דווקא בערב שבת בין השמשות לומר לנו שבזמן הזה של ערב הגאולה, עלינו להזהר ביתר שאת וביתר עוז להתרחק משנאת חינם. (ברכת אבות)
ג. “ופקדת כל האדם יפקד עליהם"
“אם כמות כל האדם ימֻתון אלה ופקדת כל האדם יפקד עליהם"; במסכת נדרים מבוארים דבריו של משה כך: משה אומר לעם ישראל שזה שקורח ועדתו ימותו הוא דבר צפוי וברור, אולם, אם הם ימותו כמות כל האדם "ופקודת כל האדם יפקד עליהם", שבני אדם יפקדו את ביתם לבקר את החולה כנהוג, אז "לא ה' שלחני". אך אם תפצה האדמה את פיה ותבלע אותם בצורה פתאומית, כך שבני האדם לא יספיקו לבקרם "בזאת תדעון כי ניאצו האנשים האלה את ה'”, שערעורם על הכהונה היה בבחינת נאצה כלפי שמים, ע"כ דברי הגמ'. ויש להבין, מדוע בחר משה רבינו ע"ה לתלות את ההוכחה לאי אמיתות טענותיו של קורח, בכך שלא יקיימו בו את מצוות ביקור חולים?

בביאור הדברים, נראה לומר: אדם שהיה מתבונן בויכוח שהתקיים בין משה לקורח, היה מתלבט אם קורח הוא בעצם איש של מחלוקת שכל רצונו אינו אלא לחרחר ריב ומדון עם משה, מתוך צרות העין שהיתה לו על כך שאחרים קיבלו תפקידים חשובים והוא נותר מאחור. או שבדיוק להיפך, קורח היה מופלא במידת האחדות, ומתוך דאגתו הכנה לכלל ישראל כולו, בא בתלונה למשה ואהרן "מדוע תתנשאו על קהל ה'”, הלא "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'”. והנה אמרו חז"ל, שהמבקר את החולה נוטל אחד מששים מחליו, כלומר חלק מהמחלה עוברת מהחולה אל המבקר אותו. דבר זה נובע מכח האחדות השורר בכלל ישראל, שכשאחד מתוך העם חולה, הרי חביריו באים לבקרו, וכאילו הם אומרים לו בכך: לא עליך לשאת את המחלה לבדך, אנו נישא אתך את המשא הכבד הזה. ולכן אמר משה, שאם תראו שקורח יזכה לכך שיבקרו אותו וישאו עמו בסבל המחלה שתפקוד אותו, הרי שבאמת קורח הוא איש של שלום ואחדות- ולכן מגיע לו ששאר העם ישאו אתו את המחלה שתפקוד אותו. אך אם הוא לא יזכה לביקור חולים, בהכרח שהוא איש של מחלוקת, וככזה אין לו להיעזר במעלת האחדות של כלל ישראל. (בן יהוידע)
ד. “האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף” (טז, כב)
לכאורה תיבת “אחד” היא שפת יתר, והיה צריך להכתב “והאיש יחטא” וגו’. ואפשר לומר, שאחד ההבדלים הגדולים שקיימים בין ישראל לאומות העולם הוא עניין האחדות. ישראל כולם מאוחדים יחד, ואילו אומות העולם - כל אחד בונה במה לעצמו, ואין לו קשר עם הסובב אותו. כדוגמא לכך ניתן למצוא כבר אצל יעקב אבינו, שכאשר יעקב ובניו יורדים למצרים הם מונים שבעים נפשות, אך הכתוב קראם נפש - “ויהי כל נפש יוצא ירך יעקב שבעים נפש” (שמות א, ה), כי כולם היו מאוחדים כאחד. אך, על בני עשיו שהיו רק ששה אנשים הכתוב אומר “ויקח עשיו.. ואת כל נפשות ביתו” (בראשית לו, ו), כי כל נפש היתה בפני עצמה ולא היתה קשורה לחברתה. לכן כאשר יהודי חוטא, כל בני ישראל לוקים בגללו, כי חלק מהנפש הכללית של עם ישראל חטאה. וכן גם להיפך, כאשר יהודי מקיים מצוה - כולם נוטלים חלק בשכרו - בשר מבשרם קיים את מצות ה’. אך באומות העולם החוטא נענש לבדו וההולך בדרך הישר - לבדו יטול שכרו. לאור זאת, נבין את דברי הפסוק. משה אומר לקב”ה, שעל אף שכאשר יהודי חוטא על כל העדה להיענש, אין זה אלא כאשר אותו האיש הוא בבחינת “אחד” - הוא חלק מהאחדות של כלל ישראל - אך קורח ועדתו הלא כל מהותם לא היה אלא פירוד ומחלוקת, וא”כ לא צריכים להעניש את שאר העם בגללם. וכך יתפרש הכתוב: “האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף”? האם היה זה איש של אחדות שחטא שראוי לצאת בגינו קצף על כל העדה? והלא היו אלה קורח ועדתו שלא היו בכלל האחדות, וא”כ למה ילקו שאר בני ישראל יחד איתם. (אדרת אליהו)
ה. “ויקח קרח” (טז, א)
את דברי ריש לקיש אודות “המקח הרע” שקרח לקח לעצמו, נוכל להבין על פי מה שכתוב בספרים הקדושים, שכל אדם שחוטא באיזשהו חטא - נדבק בו החלק הרע שבאותו החטא ומטמא אותו, כדברי הנביא יחזקאל “ותהי עוונותם על עצמותם”. עוד אמרו חז”ל, שכל המספר לשון הרע על חבירו, נוטל את כל עוונותיו של אותו אדם שעליו דיבר וכמו כן נותן לו את כל זכויותיו. יוצא איפוא, שיש דרך בה תסור טומאת החטא מן האדם, והיא כאשר מאן דהו יספר עליו לשון הרע - כי אז יעבור אותו החטא למספר, וממילא תעבור עמו גם הטומאה שנבעה מתוך אותו חטא. אך, עצה זו לא יכולה לעזור למי שמחזיק במחלוקת, שהרי מותר לספר לשון הרע על בעלי מחלוקת, כמבואר בתלמוד ירושלמי, וא”כ מי שיספר עליו לשון הרע, לא ייענש בכך שיעברו אליו כל חטאי חבירו, ולעולם לא תסור טומאת החטא מהמחזיק במחלוקת אלא א”כ ישוב אל ה’ וירחמהו. לאור הדברים הללו נוכל להבין היטב את כוונת חז”ל באמרם שקרח “לקח מקח רע לעצמו”, שבזה שהחזיק במחלוקת, גרם קורח שאותה עבירה תישאר לעצמו בלי יכולת לעבור למישהו אחר, כי כאמור מותר לדבר לשון הרע על בעלי מחלוקת כדוגמת קורח, בלי שהמספר יקח את חטאותיו. (אדרת אליהו)
א. "כל העוסק בתורה בלילה, מושך עליו חוט של חסד ביום"
ב. "אוי לעיר שיושביה מרובים ולימודיה מעטים"
ג. "אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, וכולו-שלא בפניו"