יום ו ח' באב
02:15
פרשת לך לך
א. "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים"
"אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו 'התהלך לפני והיה תמים' אחזתו רעדה, אמר: שמא יש בי דבר מגונה! כיון שאמר לו 'ואתנה בריתי ביני ובינך', נתקררה דעתו" (נדרים, לב). יש להתבונן מדוע אברהם אבינו חשש כל כך כששמע מפי ה': "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים", איזו תביעה טמונה בדברים אלו, עד ש"אחזתו רעד". כמו כן יש לתת את הדעת, כיצד אם כן נתקררה דעתו מיד כשציווהו ה' על מצוות המילה. משמע, כי במצווה זו טמונה הסיבה לסילוק הפחד והרעדה.

ישנם כינויים מיוחדים המבטאים את מעלת הצדיקים, כל אחד כפי תוקף מעלתו. כך למשל השם "צדיק" מורה על גבורה ביחס לעבירות התועבה וגילוי עריות. נפש אדם המתוקנת ובלתי פגומה בחטאים אלה, זוכה לתואר שיהא נקרא בשם "צדיק" (ולכן מצינו אצל יוסף שעמד בניסיון אשת פוטיפר שזכה לכינוי הנצחי "יוסף הצדיק"). לעומת זאת, השם "תמים" מורה על תיקון הנשמה בעוון עבודה-זרה; כאשר מוסר נפשו לגמרי לרשותו של הקב"ה בתמימות, אזי נשלמה נשמתו ונקרא בשם "תמים". לכן, כשאמר לו הקב"ה, בשפה שיש עמה ציווי ואזהרה: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" חשש אברהם שאולי קיימת עדיין איזו שהיא תביעה עליו בעניין חטא "עבודה-זרה", זו היא הרעדה אשר אחזתו עם שמיעת דבר ה'. למרות שכבר מסר עצמו לכבשן האש, ופרסם שמו של הקב"ה בכל מקום ומקום, והיה ראש וראשון למאמינים באחדות השם, חרף כל הנסיונות שנעמדו לו בדרכו, ועמד בהם בגבורה, אף על פי כן חשב עתה בלבו: 'שמא יש בי דבר מגונה?!'.

אך מיד שאמר לו הקב"ה בהמשך הדברים: "וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ", נוכח להבין כי ה' מתכוון בזה לצוותו על מצוות ברית המילה, לחתום אות בגופו שיהיה ניכר כי הוא עבד ה', כאשר האמירה "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" אינה אלא דברי הקדמה לקראת הציווי הזה של חתימת אות בגופו, שבזה מורה ומבטא כי כל כולו יהיה מסור באות ברית להקב"ה - אכן מיד עם שמוע הדברים האלה נתקררה דעתו. ואדרבה, עתה זכה לדעת עד כמה רואה ה' את הרחקתו המופלגת מכל הקשור לחטא עבודה-זרה, ופגם במסירות ובאמונה אליו יתברך, והנה הקב"ה דווקא מצווה עליו למול את עצמו ואת זרעו אחריו. בדרך אחרת אפשר לבאר במה מקבילה מצוות ברית מילה, לתיקון חטא-עבודה-זרה: עובדי העבודה זרה באים בטענה נושנת: אם אין הקב"ה חפץ בקיום העבודה זרה, למה אין הוא מבערה ומשחיתה מן העולם! אולם התשובה היא, שכך הוא רצון ה', שדווקא האדם - הוא זה שיבטלה, ולא ה' יתברך בעצמו, בדרך זו מגיעים הדברים לידי תיקונם השלם. זהו בעצם הכלל והיסוד המלווה את על עובדי ה', שאין להן לחשב חשבונו של עולם, אלא לעמוד לשירות ה' ולעשות רצונו בכל לב ונפש. השורש לאותה סוג טענה שייכת באמת גם ביחס למצוות ברית-מילה: מדוע נברא האדם עם עורלה, ולא נברא לכתחילה מהול? אך גם על כך באה אותה תשובה: אדרבה לשם כך נברא האדם בלתי מושלם, כדי שהאדם בעצמו יתקן וישלים את גופו, כמצוות השם. (בן יהוידע)
ב. "אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד"
הקב"ה מבטיח למקיימי מצוותיו לשלם להם שכר כגמולם הטוב. עם זאת ידועים דברי חז"ל (קידושין, לט) כי "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" - בעולם-הזה אין קבלת שכר על קיום המצוות. אלא: היום לעשותם, ומחר לקבל שכרם!. לכאורה מתעוררת מיד קושיה, הלא נצטווינו בתורה: 'ביומו תתן שכרו', המעביד חייב לשלם את שכר הפועל באותו יום, ללא שום דיחוי, והיאך דוחה כביכול השי"ת מאתנו את תשלום שכר המצוות?

אכן התירוץ טמון בפסק שנפסק להלכה (שו"ע חושן-משפט שלט, א), אשר אדם השוכר פועלים ע"י שליח, אינו מחויב במצוות "ביומו תתן שכרו". אם כן, מאחר שעם ישראל קיבלו עליהם את התורה והמצוות ע"י משה רבינו, שליח ה', שוב אין כאן גדר של איסור "הלנת שכר". אמנם לפי האמור, כל זה נכון ביחס לכל תרי"ג המצוות, אולם ישנם שני ציוויים שיצאו מן הכלל - אלה הם שתי הדברות הראשונות מעשרת הדברות: 'אנכי ה' אלקיך' ו'לא יהיה לך אלהים אחרים' - אותן שמעו ישראל "מפי הגבורה", מפי הקב"ה עצמו. הכוונה היא למצוות האמונה, ואיסור עבודה-זרה. ולאמור לעיל, במצוות מיוחדות אלו שוב תקף הכלל שאין מלינים עליו את השכר, ובהכרח שעליהם אנו זוכים לקבל את השכר המובטח גם בעולם-הזה. דבר זה מרומז בפסוק שלפנינו: "אַל-תִּירָא אַבְרָם" כיצד יהיו זרעך מתקיימים בעולם-הזה, למרות שלא יקבלו כאן שכר המצוות, אך "אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" - הדיבור הראשון מצוות 'אנכי ה' אלקיך' מגן לך, מכוח קיום דיברות אלו שנאמרו על ידי מפי הגבורה, "שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" - על כך יקבלו שכרם בעולם-הזה, ולא סתם שכר, אלא 'הרבה מאוד' (בן איש חי)
ג. "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך"
מדוע נבחרו דווקא ברכות האלה: 'ואעשך לגוי גדול', 'ואברכך', 'ואגדלה שמך'? אברהם אבינו ע"ה זכה לכל הברכות הללו, כגמול מאת הקב"ה על מלחמתו העיקשת נגד עובדי עבודה-זרה בעולם, שכידוע היה אברהם נודד ממקום למקום לבטל את האמונות הטפלות, לנתץ את האלילים ולהכיר בפני כולם את בורא כל עולמים. מלחמה זו מתבטאת בשלוש מערכות עקריות:

א. העיז אברהם להוכיח את הרבים על פניהם, לחלוק עליהם ולפרוש מהם לכבודו של השי"ת, מתוך הכרה ברורה בצדקת דרכו ובאמונתו התמה. הלך נגד הזרם, והלך הרוח ההמוני - בשכר זאת זכה לקבל את ברכת ה' 'ואעשך לגוי גדול'. היינו למרות שאתה בודד ויחיד, עתיד אתה להיות "גוי" גדול, עם רב.

ב. על ידי ביטול העבודה זרה. סילק אברהם את חרון האף, שהיה בעולם מחמת עבודה זרה. העולם היה כה מזוהם בחטא העבודה -זרה עד שלא נשארה פינה נידחת שלא נתפתו אחרי ההבלים ודרכי השווא, וכל זה הוליד כמובן חרון אף מאת ה' מאין כמוהו. אך זכה אברהם לטהר את העולם, לבער הזוהמה, ולמחוק החרון הנורא. בשכר סילוק חרון האף החלה הברכה לשרות בעולם על כך זכה הוא לברכה מיוחדת 'ואברכך'.

ג. כ"ראש המאמינים" אזר עוז, והמעיט את שמו של נמרוד הרשע, שכפר באלהותו יתברך, והמריד את הנבראים נגד ה', עד שהיה טוען שהוא עצמו אלוה. קם אברהם ופרסם את שקריו ושאינו אלא ילוד אשה, וגרם בכך להקטין את נמרוד ולהגדיל את שמו יתברך, מטעם זה בדין שיתברך אף הוא בברכת 'ואגדלה שמך'. (עוד יוסף חי)
ד. "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה" יב, ב
יש לעיין מדוע כפל הכתוב לשון ברכה- 'ואברכך', 'והיה ברכה'. גם יש לדקדק מדוע הפסיק בין שתי ה"ברכות" האלו, לברכו בברכה נוספת "ואגדלה שמך". וכך הוא הסדר: ברכה, אגדלה שמך, ברכה. ביאור סדר הברכות שניתנו לאברהם, נראה על פי האמור בגמרא במסכת תענית (ח:), כי אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. משום שעל ידי כך לא שולטת בו עין הרע. נמצא כי עם פרסום שמו של האדם, הרי הבריות יודעות ממנו ומנכסיו, כך שאפילו אם יש לו מעט נכסים, יש מי שיודע על קיומם. לעומת זאת, אדם בלתי מפורסם וידוע, גם אם יהיו לו נכסים רבים, תשרה עליו הברכה ביותר, כיון שאין העין הרע שולטת עליו. לפי זה יתברר היטב פשט הפסוק: 'ואברכך' היינו בממון, 'ואגדלה שמך' תהיה מפורסם ומכובד בפי הבריות, והיה אם תחשוש על שאין הברכה שורה בדבר שאינו סמוי מן העין, לכן אוסיף לברכך שוב: 'והיה ברכה' - עדיין תשרה הברכה למרות גדולת  שמך. וכל זה ההיפך מסדר העולם הטבעי, בו גדלות השם והמעמד פוגמים בברכה המצויה. (אדרת אליהו)
ה. "אל הארץ אשר אראך" יב, א
אברהם אבינו ע"ה נצטווה לצאת ממקום הולדתו בחו"ל, לארץ ישראל. חוץ לארץ, מסומלת כ"עולם העשייה", ונשלטת ע"י שבעים שרים. ואילו ארץ ישראל המסומלת כ"עולם הבריאה" נשלטת על ידי מלאך אחד. מטעם זה אמרו חז"ל כל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה, והדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה. דבר זה מרומז בפסוק: 'אל הארץ אשר אראך', נוטריקון: א'-שר - כלומר בארץ ישראל שולט רק מלאך אחד. לשם צווהו הקב"ה ללכת. (בן איש חי)
ו. "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"
פסוק זה, המפרש את הניסיון שהועמד בפני אברהם אבינו ע"ה, בא ללמד אותנו על תפקידו של האדם בעולם הזה, כיצד יצליח לכלכל את צעדיו בבטחה על מנת שיקנה את חלקו הטוב הצפון לו בעולם הבא. המבין יודע כי כל מה שהאדם רוכש כאן בעולם הזה, אינו שלו כלל. עם פטירתו מן העולם נפרד הוא מכל אוצרותיו המדומים, שאספם בעמל וביזע רב, ועל כך נאמר בתהילים (מט) "ועזבו לאחרים חילם" ולעומת זאת, כל מה שזוכה האדם לרכוש לעצמו קניינים רוחניים לעולם הבא, אף שאין הוא רואה אותם בעיניו הגשמיות, נשארים אצלו, לנצח נצחים. וכתשובת מונבז המלך, שבזבז את כל רכושו ורכוש אבותיו לצדקה, ואמר: "אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה" (ב"ב יא) לא רק מי שחי חיים רוחניים זכאי לקנייני נצח הללו, אלא גם מי שנכשל וחטא לא הפסיד מיד את חלקו המזומן לו בעולם-הבא. השי"ת פותח לפני כל אחד ואחד שערי תשובה, ומעמיד לפניו דרכים ל"תיקון" הנפש, כגון על ידי ייסורים וכדומה. וזה מפני שהקב"ה יודע במה לתלות את סיבת חטאי האדם ומכשוליו השונים - הוא מכיר בגורמים השונים ובקשיים הנרעמים לפני כל אדם ואדם באשר הוא, לכן גדול הוא כוח התשובה, הממתיק את גזירת מיתה ודין גיהינום. רבים המה הסיבות היאך יכול הקב"ה לדון את האדם לכף זכות. וזה תלוי כמובן בכל אחד ונסיבותיו האישיות. אולם ניתן למנות את שלשת הסיבות המרכזיות למה יש לדון את האדם לכף זכות. וסיבות אלה רומזות בפסוקים שלפנינו: 'ויאמר ה' אל אברם' - נוטריקון אב-רם. אומר הקב"ה לצדיק המושל על רוחו, שהוא 'אב' מצד הגוף, ורם מצד הנשמה: אל לך לדאוג מן העובדה שלא תמיד תעשה טוב, ותיכשל לעיתים בחטא- אל תיפול ברוחך, אלא: לֶךְ 'לְךָ' - לך אל החלק המוכן לך, לא עליך לדאוג על חלקך בעולם-הבא, כי דרכי תשובה מרובים המה, ויודע הבורא בסיבות השונות הגורמות לחטאים, שעיקרם מפני שלשה גורמים:

א.'מארצך' - מחמת הארץ, היא האדמה שנברא האדם הימינה, בעטייה טבועים באדם נטיות חומריות וארציות המונעות אותו להגיע לדרך שלמות.
ב. 'ממולדתך' - נולדת מאב ואם, אין אדם יליד שמים, אלא פרי בטנה וזרעו של איש ואשה.
ג. 'מבית אביך' - אדם הראשון, הנקרא 'בית אביך', הוא זה שגרם להתפשטות זוהמת הנחש בכל הנולדים הכלולים בו.

אלו הן שלושת הסיבות המרכזיות המורות על חולשתו וחדלנו של האדם מול כל הניסיונות המתחדשים עליו יום יום. איך תלך והיכן תלך? 'אל הארץ אשר אראך' אל ארץ החיים, שהיא "הארץ" בה"א הידיעה. זוהי הארץ הטובה בה נמצא כל הטוב הצפון והמזומן להולכי תום: אם תלך בדרך הישר, בלי לחזור אחורה ולהשקיע הרבה מדי בדאגות העבר, אזי אראה לך בעיניך, את טובה וזוהרה של הארץ הזו אשר עין לא ראתה. (עוד יוסף חי)
ז. "אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד"
נוכל להסביר את דקדוק הלשון שאמר הקב”ה לאברהם “שכרך הרבה מאוד”, על פי הנאמר בתהילים (יח, כד-כה): “ואהי תמים עמו ואשתמר מעווני וישב ה’ לי כצדקי” כוונת הפסוק פירש הרב מהרי”ט ז”ל כך: כאשר אדם נכשל בעשיית עבירה, כל המעשה מתייחס אל האדם החוטא בלבד, לעומת זאת, כאשר אדם זוכה לקיים מצוה, ועושה פעולה טובה בעבודת ה’, יש לו סיוע ועזרה מלמעלה, מה’ יתברך. ואולם השי”ת מתחסד עמו, ונותן לו שכר שלם, כאילו האדם עשה את המצוה לבדו ובכוחות עצמו. וזהו פירושו: “ואהי תמים עמו” כאשר אהיה בתמימות עם הקב”ה, ואעסוק במצוות ומעשים טובים, יעזור לי על ידי “ואשתמר מעווני”, אך מנגד לא ימנע ממני הקב”ה מלשלם שכר טוב, רק “וישב ה’ לי כצדקי כבור ידי ישיב לי”, עוד אזכה לקבל שכר שלם, כאילו אני לבדי עשיתי מעשה הטוב. עד כאן דבריו. מעתה, כך אמר הקב”ה לאברהם: “אנכי מגן לך”, שתוכל לעסוק במצוות ומעשים טובים, ולפרוש מן החטא. עם זאת, אל לך לחשוש שאמעט שכרך בגין סיוע והגנה זו, אלא “שכרך הרבה מאוד” כאילו עשית בכוחך במוחלט כל זאת. (עוד יוסף חי)
ח. יופיה של שרה
ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את” יב,יא. מצינו כי אברהם אבינו ע”ה דיבר עם שרה, רק בשעה שהתקרב למצרים. פנייתו אליה נאמרת בלשון “נא” המבטאת אמירה של “בקשה”. ובדבריו עם שרה, אף מאריך להכפיל את אמירתו, ואומר: כי אשה יפת מראה “את”. אריכות זו צריכה ביאור. שני סוגי יופי מצינו: סוג אחד, באשה שיופיה היא מצד עצמה, נאה היא גם בלי קישוטים חיצוניים. לעומתו ישנו יופי חיצוני המושג באמצעים מלאכותיים של קישוטים ותכשיטים ומיני בשמים. מתי נוכל להכיר את ההבדל שביניהם? בזמן נדידה בדרכים למשך כמה ימים, או אז, כאשר קישוטי הפנים נעלמים, ניתן להכיר היטב איזו היא אשה שיופיה הוא חיצוני, לעומת אשה שיש לה יופי עצמי, שאכן איננו משתנה לפי הנסיבות והטלטולים השונים. מטעם זה, דווקא אחרי הליכת דרך ארוכה, נוכח אברהם לראות את עוצם יופייה של שרה הצדקנית. יופי אמיתי שאינו תלוי בשום גינונים חיצוניים. ולכן, רק עתה “כאשר הקריב לבוא מצרימה”, אחרי מסע ארוך ומתיש בדרכים, או אז פנה אליה אברהם וגילה לה את חששו מן המצרים המתועבים, עקב יופייה הבלתי מצוי. ומעתה, כך נפרש את המלה “הנה נא”, במשמעות של “הנה עתה” (כפי שפירש בעל ה”אבן עזרא”), וכה אמר אברהם לשרה: “הנה נא ידעתי”, כלומר, עתה הוא שידעתי, כי “אשה יפת מראה את”, “את” מצד עצמך יפה, ללא שום קישוט ודבר מלאכותי, ודבר זה בעצמו מביא אותי לידי חשש מן המצריים. ואכן, גם בהמשך הפרשה, כאשר התורה מספרת על תגובת המצריים למראה שרה אמנו ע”ה, כתוב “ויראו המצרים את האשה כי יפה היא מאוד” (יב, יד) יופיה העצום היה מצד עצמה. דבר שאינו מצוי מן הסתם בקרב העם המצרי. (אדרת אליהו)
ט. "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט"
כל הכתוב "וילך אברם... וילך אתו לוט" מיותר שהרי אומר בסמוך בסדר הודעת ההליכה (פסוק ה') "ויקח אברם... ויצאו ללכת", אכן כוונת הכתוב הוא להודיע חיבתו של אברהם שלא נתעכב אפילו שעה אחת אלא בגמר דברי ה' "לך לך" תכף וילך אברם ולא נתעכב לשום סיבה ועזב את אביו ומולדתו. ושעור תיבת כ''ף כאשר הודעת הזמן שהיה סמוך לדבר ה' אליו. והודיע הכתוב כי לוט, לצד דביקותו באברהם, הלך אתו, פירוש - לא לצד קיום מאמר ה', אלא ראהו הולך והלך עמו. וכוונתו בהודעה זו כי הגם שנתחכם אברהם לחפוז ללכת לבל יתחברו עמו ממולדתו ומבית אביו אף על פי כן לא הועיל בערך פרט זה והלך אתו לוט.

עוד ירצה להיות שאמר לו ה' הבטחות תועליות הרבה כשילך לו מארצו וכו', אם כן, הגם שילך יסבור הרואה כי אין להחזיק לו טובה על זה שאפילו קל שבקלים כשיראה כל התועליות ימהר ליסע, לזה הודיע הכתוב צדקותו של אברהם כי מה שהלך לא לצד הבטחות האמורות אלא לעשות דבר ה'. ודקדק לומר "כאשר דבר" ולא 'כאשר אמר' כמו שהתחיל בתחילת הפרשה – "ויאמר ה'" לאמת כדברינו. והוא, יש לך לדעת כי כל מקום שיאמר הכתוב דיבור יגיד על דבר קשה, והאמירה היא רכה. וכאן הזכיר בתחילת הפרשה "ויאמר ה'" לצד שכל הדבר הוא להנאת אברהם, ובמעשה אברהם אמר "כאשר דבר" פירוש שעשה הדבר לצד גזירת מלך עליו ולא לתועלת הנמשך לו.

עוד ירצה להודיע כי אברהם הלך כאשר דבר אליו ה' בסמוך, ומה נאמר בדברי ה', "אל הארץ אשר אראך", שלא הודיעו מקום אשר יבא שמה ואף על פי כן הלך מארצו וסמך על מה שיודיעהו ה' כשירצה מבלי חשוב לומר איך אצא מהעיר קודם שנדע המקום, וזה נסיון גדול, ואחר כך הודיע הכתוב הוצאת את אשר עמו שלא ניסה ה' אותם בדבר זה אלא הודיע המקום ואחר כך יצאו, והוא אומרו בפסוק שאחרי זה" ויקח אברם... ויצאו ללכת ארצה כנען", ולא הוצרך הכתוב להודיע, כי ה' הודיעו המקום, כי הוא מובן מעצמו. (אור החיים)
א. "אור אין-סוף גנוז בכל מצווה"
ב. "אהבת הבצע בור נשבר, לא ידע רוויה"
ג. "אבירות לב להיות עז כנמר כנגד המעליבים"