יום ה כ"ט בתשרי
04:45
פרשת פנחס
א. “צָרור את המִדינים והכיתם אותם" כה, יז
“צָרור את המִדינים והכיתם אותם כי צֹררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור"; כשנעיין בדברי הפסוק שלפנינו נמצא כמה וכמה דברים שצריכים לתת עליהם את הדעת. ראשית, מדוע היה צורך לכתוב "צרור את המדינים" מאחר שאומר "והכיתם אותם", וכי יש צוררות גדולה מהכאה שהיא מכת הרג?! גם אומרו "כי צוררים הם לכם" צריך ביאור, והלא המדינים הזיקו לישראל ע"י שפיתו אותם לחטוא, וא"כ היה יותר ראוי לכתוב "כי החטיאו לכם". וכמו כן יש להבין מדוע התורה מכנה את חטא פעור כ"התנכלות" ככתוב "אשר נכלו לכם על דבר פעור". ויש לבאור, שהנה על המצרים שעינו את ישראל מאתיים ועשר שנים, נאמר "לא תתעב מצרי". ובנוסף לכך, גם כאשר הקב"ה הענישם- הענישם בצורה מכובדת, שכח שמימי הוא זה שנלחם בהם והרגם- שלא יאמרו שנוצחו ע"י אומה חלשה- אך את המדינים מצווה הקב"ה לצרור עד עולם, ובנוסף לכך הענישם בעונש בזוי, שעם ישראל יהרגם לפי חרב. ועלינו להבין, מדוע באמת הקיל הקב"ה בענשם של המצרים והחמיר עם מדין? הטעם לזה מפורש בדברי רבותינו ז"ל, שהמצרים לא נלחמו אלא על הגופים, שהעבידו את גופם של בני ישראל בפרך, אך ברוח- לא נגעו, הם לא ניסו להחטיא את ישראל בתועבות מצרים; אך המדינים פעלו בדיוק להיפך, הם לא נלחמו נגד גופם של ישראל, אדרבה הם פיתו אותם לאכול ולשתות עמם ולעבוד לאלוהיהם, אך בנפש- פגעו גם פגעו, שעם ישראל סטה מדרך התורה בעצת מדין, ופגיעה בנפש היא חמורה פי כמה מפגיעה בגוף, ולכן החמיר הקב"ה בענשם, ע"כ מדברי חז"ל. ניתן להוסיף תבלין לדבריהם, על פי מה שמבואר בספרים הקדושים, שהשיעבוד במצרים היה כדי לטהרם מזוהמת הנחש הקדמוני, באופן שיהיו כלי מוכשר לקבל את התורה בצאתם ממצרים. אי לכך, הגם שעינו המצרים את ישראל ביד קשה, בכל זאת לבסוף צמחה לישראל רק טובה מכך, שגופם הזדכך והעפיל למדרגות נישגבות, וע"י כך זכו למתן תורה. אך ממעשי מדין, כמובן לא צמחה שום תועלת לישראל אלא רק קלקול, ולכך ראוי היה להחמיר בעונשם. כעת נחזור ונדייק בדברי הפסוקים שהזכרנו, ונראה עד כמה דקדקה התורה בדבריה, ללמדנו את כל אשר כתבנו כאן בקוצר אמרים. הקב"ה מצווה את בני ישראל "צרור את המדינים והכיתם אותם"- בשני דברים החמיר השם בעונש המדינים יותר מבעונש המצרים: א. לצרור ולשנוא אותם, ב. להכותם לפי חרב- בידי אדם ולא בכח שמיימי. וטעם הדבר שהחמירה בהם התורה יותר הוא לפי ש"צוררים הם לכם בנכליהם", לכם- לפנימיות שלכם, לנשמותיכם, ובכך גרועים הם מן המצרים. והיכן צררו המדינים את נשמות ישראל בנכליהם? מפרטת התורה:”על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין", שהכשילו את בני ישראל בעוון זנות ועבודה זרה, עינוי הנפש ולא עינוי הגוף. (עוד יוסף חי)
ב. "בקנאו את קנאתי בתוכם" כה,יא
"השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם"; לכאורה היה צריך להיות כתוב "בקנאו את קנאתי" ותו לא, "בתוכם"- למה לי? הגמ' במסכת סנהדרין (פב, ב) דורשת מן הפסוק "ויעמוד פנחס  ויפלל" - מלמד, כביכול, שעשה פלילות (–דין) עם קונו. אמר לפניו: רבונו של עולם, על אלה יפלו כ"ד אלף מישראל?! ולכאורה, וכי זמרי לבדו חטא? והלא במפורש נאמר בתורה "ויחל העם לזנות אל בנות מואב, ותקראנה לעם לזבחי אלוהיהן  ויאכל העם וישתחוו לאלוהיהן" (כה, א-ב) וא"כ מה היתה טענתו של פנחס לפני בורא עולם? בנוסף לכך, אם פנחס פגע בזמרי מכח ההלכה ש"הבועל ארמית קנאים פוגעים בו", מדוע איפה לא פגע בכל בני ישראל שחטאו קודם לכן עם בנות מואב? בכדי ליישב את הדברים נקדים סיפור מעניין. מעשה ברב אחד שהזדקק לעשיר הכפר בתשעה באב, לצורך פיקוח נפש של יהודי אחד. כשהגיע הרב לבית העשיר, ראה להוותו שולחן ערוך בכל מיני מטעמים ועליו יושב העשיר- היהודי- עם בני ביתו, והם אוכלים בשר ושותים יין, והנה אך נכנס הרב, הרים העשיר את הכוס ויריקה לתוך פיו לעיני הרב ותלמידיו, הרב להפתעת תלמידיו חייך, ואיחל לעשיר "בתיאבון" ולא מחה בו על חרפת מעשיו. שאלוהו תלמידיו, אמנם למחות באותו עשיר אינך יכול, מפני שבעל השפעה הוא אצל המלכות, ואם יחרה אפו בך - תרחף עליך סכנת מוות, אך לאחל ליהודי בתאבון בט' באב, האם אין זה מוגזם מידי?! ענה להם הרב, אדרבה! מכיר אני את העשיר הזה ויודעני בו שבשר ויין מזיקים לו, וכל השנה הוא נמנע מהם, ובהכרח הוא שהיום פיתה אותו היצר לאכול זאת כדי להכעיס לפני הבורא, וידועים הן דברי הגמ' ש"מומר האוכל נבילות לתיאבון" – מתוך שמתאוה לבשר הנבילה ולא כדי להכעיס ח"ו את הבורא- עונשו קל פי כמה מהאוכל נבילות להכעיס, שהאוכל לתיאבון נחשב הוא כעין אנוס, שיצרו תקפו לבצע את העבירה, אך החוטא להכעיס-אין כאן אונס ונענש  בכפליים, לכן איחלתי לאותו יהודי אומלל "בתיאבון", כדי להקל מעליו את חומרת עונשו. שיוכל להצטדק בבא יום הדין שאכל את המאכלים הללו כי התאווה להם ולא להכעס רח"ל...

על פי מעשה זה, נשכיל להבין את עומק כוונתו של פנחס בטענתו לפני הבורא למה מתו עשרים וארבעה אלף מבני ישראל, דהנה במדרש מסופר שבנות מואב ומדין הצליחו להכשיל עם רב כל כך מישראל, ע"י שהיו משקות אותם יין (כי עדיין לא נאסר יין של נכרים בשתיה), ולאחר שהיו בני ישראל משתכרים, היו מפתות אותם לעשות את העבירה. נמצא, שאותו מעשה לא נעשה בדעה צלולה, אלא מתוך שכרות וערפול חושים, וממילא אין חומרתו כל-כך גדולה. אך, כאשר זמרי בן סלוא קרב לבת מדין, עשה זאת בהכרה מלאה, ועוד אזר אומץ להתווכח עם משה האם הדבר בכלל אסור וכל מעשיו היו "להכעיס" לפני הבורא, ועל כך יצא הקצף. ולכן, פנחס לא רק שלא פגע בשאר בני ישראל על מעשיהם, אלא עוד עשה פלילות כביכול עם בוראו, מדוע כל ישראל נענשים בסיבת איש אחד, שהלא רק זמרי עבר על העבירה להכעיס, אך שאר בני ישראל כאנוסים נחשבו מחמת היין. ואמנם הסכים הקב"ה עם טענתו של פנחס ככתוב: "ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה". כעת נוכל גם להבין מה שאמר הכתוב "ויקם מתוך העדה", התורה באה להבהיר שמעשיהם של כלל ישראל לא היו כמעשיו של זמרי "להכעיס", והראיה לכך שפנחס קם בגלוי "מתוך העדה" ופגע בזמרי בן סלוא לעיני כולם, ואף אחד לא מיחה בו או התנגד אליו, בהכרח שגם הם הסכימו עמו, וכל חטאם לא היה אלא מחמת שיכרותם ובלבול הדעת. זוהי א"כ כוונת הפסוק "השיב את חמתי מעל בני-ישראל"- שה' לא דן אותם כמזידים גמורים אלא כאנוסים. וזהו מחמת ש"קינא את קנאתי" בהרגו את זמרי "בתוכם" כלומר, לעיני הכל. (עוד יוסף חי)
א. "התהילה מביאה את החכם לידי הכרת אחריות מוגברת, ואת הסכל לידי הפקרות"
ב. "אין גוזרים גזרה על ציבור אלא אם כן רב הציבור יכולין לעמוד בה"
ג. "הרכילות אהובה והרוכל שנוא"