יום ב ב' בטבת
14:50
פרשת פנחס
א. "לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ"
מפסוק זה, העוסק לכאורה רק בדיני נחלות וממונות, ניתן ללמוד את הדרך הישרה שיבור לו לאדם במלחמתו נגד היצר הרע, וכדלהלן. האדם מורכב משני חלקים מנוגדים: מצד אחד יש לו נשמה ששואפת לקדושה וכל רצונה היא לקיים את מצוות הבורא, ומצד שני יש לו גוף גשמי, הדורש תמיד רק את מילוי תאוותיו החומריות. ככלל, כל התשוקות של הרוח הן מתפקידיו של היצר הטוב, שהוא המעורר את האדם תמיד לקיום המצוות, מאידך- חפצי הגוף באים מצידו של היצר הרע האומר רק רע כל היום.

והנה, כאשר נביט אל פעולותיהם של היצרים הסוכנים בנו, נבחין בדבר מעניין. היצר הרע 'דואג' לגופו של האדם אפילו אם זה יבוא על חשבון הנשמה הטהורה שלו, הוא מפתה את האדם לספק את תאוות גופו גם בדברים שהתורה אסרה אותם, על אף שבכך פוגם בנשמתו. אך היצר הטוב אינו מתעלם מן הגוף החומרי, ולמשל: לחולה ביום כיפור, לא יאמר היצר הטוב דאג לנשמתך והמנע מאכילה ביום הקדוש אפילו שיהא זה על חשבון בריאות גופך, אדרבה הוא יאמר לו שעליו לאכול מכח ההלכה ש"פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה", ורק כאשר קיום המצוות אינו מפריע לקיום הגוף - אז דורש היצר הטוב את החלק הרוחני. לאור זאת, נבין שאל לו לאדם לחשוב: בכל ענייני הגוף אתן שלטון ליצר הרע, ולא אמנע מגופי כל אשר יחפץ, ואילו בענייני הרוח אעמיד לשמור את היצר הטוב לפקוד עלי לקיים את המצוות. מי שחושב כך, דומה הוא לזה הצועד במדרון תלול, שכאשר אך לרגע לא ישגיח על יצרו - כבר הוא נמצא על עברי פי פחת. כי הרי היצר הרע מנסה תמיד לפתות את האדם ללכת אחר תאוות ליבו אף כאשר הם נוגדים את חפצי הרוח ואם לא יעמוד האדם על המשמר - הלא כהרף עין עלול הוא לחטוא. אלא הדרך הטובה היא להקטין את 'תחום סמכותו' של היצר הרע, ולהשליט את היצר הטוב אף על ענייני הגוף, שהגם שמותר, למשל, להנות מאכילה ושתיה של מאכלים כשרים, עכ"ז ימעט מהם ולא יתענג במעדנים אלא בשבת, וכן כל כיוצא בזה ובכך הוא מרחיק את הסיכוים שהיצר יוכל לשלוט על נפשו.

נמשיל לכך משל: עשיר אחד רוכב לו על חמורו מחוץ לעיר. והנה הוא שומע קול בכיה, מביט העשיר אנה ואנה לראות מי הוא זה הבוכה בקול מר כל כך, והנה הוא רואה למול עיניו אדם פיסח מוטל על אם הדרך ומבקש נדבות. העשיר, שליבו רחום היה, העניק לו מטבע הגונה. בירכו הפיסח בחום, והוסיף לו עוד בקשה: הנה לאחר שראיתי כי איש טוב לב אתה, אנא הרכיבני העירה, כי קשה עלי ההליכה. אותו עשיר, שכאמור לב שופע היה לו, נענה לו בחפץ לב והושיבו לפניו על החמור, ונתן המושכות בידו למען ינווט החמור העירה. בהגיעם אל תוככי העיר הגדולה אמר הפיסח לעשיר: הנה, הבאתי אותך להיכן שביקשת ממני, וכעת מחל נא ורד מן החמור שלי... העשיר – כולו מלא הפתעה, גוער בו ואומר: כיצד לא תבוש לומר כך, הלא החמור הוא שלי ואך חסד עשיתי עמך להביאך אל העיר! אך אותו פיסח, עז פנים היה, והרים את קולו בצעקה לעבר העוברים ושבים: אנא הצילוני מיד האדם הזה שרוצה לגזול ממני את חמורי! מיד התנפלו התושבים על העשיר והרחיקוהו מן החמור. ולא הועילו לו כל טענותיו, כי מדרך העולם להאמין לחלש ומסכן. ובמר נפשו, פונה אותו עשיר לרב המקום וסיפר לו את כל המעשה. הרב שפיקח היה, השכיל להכיר בקושט דברי האמת של העשיר, אך לא היה לאל ידו להושיע, וכך הפטיר לעבר העשיר: אילו רק השכלת מראש שלא לתת המושכות ביד הפיסח, אלא היית מושיב אותו מאחוריך ואתה אוחז במושכות, כי אז היה החמור נשאר ברשותך, אך מאחר שהפיסח אוחז במושכות והוא יושב לפניך ונוהג מנהג בעלות החמור, הרי נראה הדבר שהוא הבעלים, וא"כ הפסדת ממונך בידך. ומהמשל לנמשל: אם רק ישכל האדם להקדים תמיד את עצת היצר הטוב לעצת היצר הרע ולדאוג ש"המושכות" תמיד יהיו נתונות בידי היצר הטוב- הכל יראה אחרת, אך כאשר המושכות ביד היצר הרע, כי אז הוא הבעלים ואותו אדם הפסיד עולמו בחייו.

נחזור עתה למקרא שבפרשתינו. את כל דברי המוסר החשובים הללו ניתן למצוא בפסוק זה, וכך נפרשנו: "לָרַב" - הוא יצר הטוב הרב בחכמה, ומרבה קדושה בכל יום, "תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ" - תרחיב את תחום שליטתו גם למישור החומרי. "וְלַמְעַט" - היצר הרע הקצר בדעת (כדברי החכם: "מֶּ֤לֶךְ זָקֵן֙ וּכְסִ֔יל" קהלת ד, יג), "תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ" - עליך לנשל אותו גם מתחומי סמכותו, שלא יוכל לשלוט אף על הגוף וכל שכן על הנשמה האלוקית. וממשיך הפסוק ומלמד אותנו היכן כן צריך להשתמש בכח היצר הרע: "איש לפי פיקודיו יותן נחלתו", נחלת היצר החומרי תהיה רק לצורך קיום את אשר פוקד ונצטווה במעמד הר סיני, כמו עונג שבת, שמחת יום טוב וכדומה, כי לכך הותר להשתמש בתאווה הגשמית. (בן איש חי)
ב. “צָרור את המִדינים והכיתם אותם" כה, יז
“צָרור את המִדינים והכיתם אותם כי צֹררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור"; כשנעיין בדברי הפסוק שלפנינו נמצא כמה וכמה דברים שצריכים לתת עליהם את הדעת. ראשית, מדוע היה צורך לכתוב "צרור את המדינים" מאחר שאומר "והכיתם אותם", וכי יש צוררות גדולה מהכאה שהיא מכת הרג?! גם אומרו "כי צוררים הם לכם" צריך ביאור, והלא המדינים הזיקו לישראל ע"י שפיתו אותם לחטוא, וא"כ היה יותר ראוי לכתוב "כי החטיאו לכם". וכמו כן יש להבין מדוע התורה מכנה את חטא פעור כ"התנכלות" ככתוב "אשר נכלו לכם על דבר פעור". ויש לבאור, שהנה על המצרים שעינו את ישראל מאתיים ועשר שנים, נאמר "לא תתעב מצרי". ובנוסף לכך, גם כאשר הקב"ה הענישם- הענישם בצורה מכובדת, שכח שמימי הוא זה שנלחם בהם והרגם- שלא יאמרו שנוצחו ע"י אומה חלשה- אך את המדינים מצווה הקב"ה לצרור עד עולם, ובנוסף לכך הענישם בעונש בזוי, שעם ישראל יהרגם לפי חרב. ועלינו להבין, מדוע באמת הקיל הקב"ה בענשם של המצרים והחמיר עם מדין? הטעם לזה מפורש בדברי רבותינו ז"ל, שהמצרים לא נלחמו אלא על הגופים, שהעבידו את גופם של בני ישראל בפרך, אך ברוח- לא נגעו, הם לא ניסו להחטיא את ישראל בתועבות מצרים; אך המדינים פעלו בדיוק להיפך, הם לא נלחמו נגד גופם של ישראל, אדרבה הם פיתו אותם לאכול ולשתות עמם ולעבוד לאלוהיהם, אך בנפש- פגעו גם פגעו, שעם ישראל סטה מדרך התורה בעצת מדין, ופגיעה בנפש היא חמורה פי כמה מפגיעה בגוף, ולכן החמיר הקב"ה בענשם, ע"כ מדברי חז"ל. ניתן להוסיף תבלין לדבריהם, על פי מה שמבואר בספרים הקדושים, שהשיעבוד במצרים היה כדי לטהרם מזוהמת הנחש הקדמוני, באופן שיהיו כלי מוכשר לקבל את התורה בצאתם ממצרים. אי לכך, הגם שעינו המצרים את ישראל ביד קשה, בכל זאת לבסוף צמחה לישראל רק טובה מכך, שגופם הזדכך והעפיל למדרגות נישגבות, וע"י כך זכו למתן תורה. אך ממעשי מדין, כמובן לא צמחה שום תועלת לישראל אלא רק קלקול, ולכך ראוי היה להחמיר בעונשם. כעת נחזור ונדייק בדברי הפסוקים שהזכרנו, ונראה עד כמה דקדקה התורה בדבריה, ללמדנו את כל אשר כתבנו כאן בקוצר אמרים. הקב"ה מצווה את בני ישראל "צרור את המדינים והכיתם אותם"- בשני דברים החמיר השם בעונש המדינים יותר מבעונש המצרים: א. לצרור ולשנוא אותם, ב. להכותם לפי חרב- בידי אדם ולא בכח שמיימי. וטעם הדבר שהחמירה בהם התורה יותר הוא לפי ש"צוררים הם לכם בנכליהם", לכם- לפנימיות שלכם, לנשמותיכם, ובכך גרועים הם מן המצרים. והיכן צררו המדינים את נשמות ישראל בנכליהם? מפרטת התורה:”על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין", שהכשילו את בני ישראל בעוון זנות ועבודה זרה, עינוי הנפש ולא עינוי הגוף. (עוד יוסף חי)
ג. "בקנאו את קנאתי בתוכם" כה,יא
"השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם"; לכאורה היה צריך להיות כתוב "בקנאו את קנאתי" ותו לא, "בתוכם"- למה לי? הגמ' במסכת סנהדרין (פב, ב) דורשת מן הפסוק "ויעמוד פנחס  ויפלל" - מלמד, כביכול, שעשה פלילות (–דין) עם קונו. אמר לפניו: רבונו של עולם, על אלה יפלו כ"ד אלף מישראל?! ולכאורה, וכי זמרי לבדו חטא? והלא במפורש נאמר בתורה "ויחל העם לזנות אל בנות מואב, ותקראנה לעם לזבחי אלוהיהן  ויאכל העם וישתחוו לאלוהיהן" (כה, א-ב) וא"כ מה היתה טענתו של פנחס לפני בורא עולם? בנוסף לכך, אם פנחס פגע בזמרי מכח ההלכה ש"הבועל ארמית קנאים פוגעים בו", מדוע איפה לא פגע בכל בני ישראל שחטאו קודם לכן עם בנות מואב? בכדי ליישב את הדברים נקדים סיפור מעניין. מעשה ברב אחד שהזדקק לעשיר הכפר בתשעה באב, לצורך פיקוח נפש של יהודי אחד. כשהגיע הרב לבית העשיר, ראה להוותו שולחן ערוך בכל מיני מטעמים ועליו יושב העשיר- היהודי- עם בני ביתו, והם אוכלים בשר ושותים יין, והנה אך נכנס הרב, הרים העשיר את הכוס ויריקה לתוך פיו לעיני הרב ותלמידיו, הרב להפתעת תלמידיו חייך, ואיחל לעשיר "בתיאבון" ולא מחה בו על חרפת מעשיו. שאלוהו תלמידיו, אמנם למחות באותו עשיר אינך יכול, מפני שבעל השפעה הוא אצל המלכות, ואם יחרה אפו בך - תרחף עליך סכנת מוות, אך לאחל ליהודי בתאבון בט' באב, האם אין זה מוגזם מידי?! ענה להם הרב, אדרבה! מכיר אני את העשיר הזה ויודעני בו שבשר ויין מזיקים לו, וכל השנה הוא נמנע מהם, ובהכרח הוא שהיום פיתה אותו היצר לאכול זאת כדי להכעיס לפני הבורא, וידועים הן דברי הגמ' ש"מומר האוכל נבילות לתיאבון" – מתוך שמתאוה לבשר הנבילה ולא כדי להכעיס ח"ו את הבורא- עונשו קל פי כמה מהאוכל נבילות להכעיס, שהאוכל לתיאבון נחשב הוא כעין אנוס, שיצרו תקפו לבצע את העבירה, אך החוטא להכעיס-אין כאן אונס ונענש  בכפליים, לכן איחלתי לאותו יהודי אומלל "בתיאבון", כדי להקל מעליו את חומרת עונשו. שיוכל להצטדק בבא יום הדין שאכל את המאכלים הללו כי התאווה להם ולא להכעס רח"ל...

על פי מעשה זה, נשכיל להבין את עומק כוונתו של פנחס בטענתו לפני הבורא למה מתו עשרים וארבעה אלף מבני ישראל, דהנה במדרש מסופר שבנות מואב ומדין הצליחו להכשיל עם רב כל כך מישראל, ע"י שהיו משקות אותם יין (כי עדיין לא נאסר יין של נכרים בשתיה), ולאחר שהיו בני ישראל משתכרים, היו מפתות אותם לעשות את העבירה. נמצא, שאותו מעשה לא נעשה בדעה צלולה, אלא מתוך שכרות וערפול חושים, וממילא אין חומרתו כל-כך גדולה. אך, כאשר זמרי בן סלוא קרב לבת מדין, עשה זאת בהכרה מלאה, ועוד אזר אומץ להתווכח עם משה האם הדבר בכלל אסור וכל מעשיו היו "להכעיס" לפני הבורא, ועל כך יצא הקצף. ולכן, פנחס לא רק שלא פגע בשאר בני ישראל על מעשיהם, אלא עוד עשה פלילות כביכול עם בוראו, מדוע כל ישראל נענשים בסיבת איש אחד, שהלא רק זמרי עבר על העבירה להכעיס, אך שאר בני ישראל כאנוסים נחשבו מחמת היין. ואמנם הסכים הקב"ה עם טענתו של פנחס ככתוב: "ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה". כעת נוכל גם להבין מה שאמר הכתוב "ויקם מתוך העדה", התורה באה להבהיר שמעשיהם של כלל ישראל לא היו כמעשיו של זמרי "להכעיס", והראיה לכך שפנחס קם בגלוי "מתוך העדה" ופגע בזמרי בן סלוא לעיני כולם, ואף אחד לא מיחה בו או התנגד אליו, בהכרח שגם הם הסכימו עמו, וכל חטאם לא היה אלא מחמת שיכרותם ובלבול הדעת. זוהי א"כ כוונת הפסוק "השיב את חמתי מעל בני-ישראל"- שה' לא דן אותם כמזידים גמורים אלא כאנוסים. וזהו מחמת ש"קינא את קנאתי" בהרגו את זמרי "בתוכם" כלומר, לעיני הכל. (עוד יוסף חי)
א. "הגרוע בבני האדם הוא מי שכח לשונו עולה על כח שכלו"
ב. "להצלחה קומץ ידידים, והמון שונאים"
ג. "חברו של אדם – שכלו, ואוייבו - תאוותו"