יום ה כ"ט בתשרי
04:43
פרשת מסעי
א. "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם"
"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם--עַל-פִּיה'; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם", כתב המגיד מדובנא ז"ל, אדם שבורח מהאוייב ואינו יודע איפוא בורח אם למקום טוב או להיפך, העיקר אצלו הבריחה וההתרחקות מהאוייב, לכן חושב בכל תחנה ותחנה שמתרחק מהאוייב. אבל היודע שהוא הולך ומתקרב למקום טוב, אזי הוא חושב מתי יגיע למקום, ולא חושב כמה הוא מתרחק מהאוייב, אותו הדבר פה, ישראל יצאו ממצרים חשבו שבורחים מהאוייב ולא ידעו את טובת הארץ שלפניהם, ארץ זבת חלב ודבש, ארץ שמכפרת עוונותינם, ארץ שמאריכים ימיהם עליה שנאמר "למען ירבו ימיכם", וזהו שכתוב "מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם"חשבו רק כמה מסעות נתרחקו ממקום שיצאו, אבל משה ראה את מה שלפניו כי טובה הארץ מאד מאד, לכן כתוב "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם", דהיינו עוד כמה מסעות יש לפניו עד שמגיע למחוז חפצו. (אהבת חיים)
ב. "צוה ה' לתת את הארץ בנחלה בגורל לבני-ישראל"
"ויאמרו את אדני צוה ה' לתת את הארץ בנחלה בגורל לבני-ישראל". התורה מספרת כאן, שראשי האבות למשפחת מנשה, באו בקושיה אל משה: מצד אחד ציוה ה' לחלק את נחלת הארץ בין שבטי ישראל באופן שחל איסור על כל שבט להשיג את גבולו של שבט אחר, מצד שני ציוה ה' לתת חלק מנחלת שבט מנשה לבנות צלפחד. וא"כ וכול להווצר מצב שבנות צלפחד ינשאו לאנשים משבט אחר, ואז נחלתן תעבור לבעליהם שאינם משבט מנשה, ונמצא שנגרע מנחלת שבט מנשה. וענה להם משה על פי ה', שלא ינשאו בנות  צלפחד אלא לבני שבטם ובכך תפטר הבעיה של העברת הנחלה לשבט אחר כשנשים עינינו לדייק בלשון הפסוקים, נמצא שיש בהם כמה מילות יתר, לדוגמא: כאשר מרצים ראשי האבות את טענתם לפני משה, הם אומרים "את אדוני ציוה ה' לתת את הארץ בנחלה בגורל בני ישראל", למאי נפקא מינא אם ה' ציוה לתת זאת בגורל או על פי דרך אחרת? כך גם בהמשך דבריהם: "ונגרעה נחלתן מנחלת אבותינו ומגורל נחלתנו יגרע", גם כאן לכאורה מיותר להזכיר את ענין הגורל, והיה עליהם לומר ומנחלתנו יגרע. ועוד, שכל הקטע הזה נראה כמיותר, שהרי אך לפני רגע הם אמרו "ונגרעה נחלתן מנחלת אבותינו", ולאיזה צורך הוסיפו את המילים "ומגורל נחלתנו יגרע", בכדי לישב את הקושיות הללו, נקדים להביא את מה שכתב בספר "דברי גאונים" המביא שאלה שנשאלה אודות שני אחים שסיכמו ביניהם לחלק את הנכסים שקבלו בירושה מאביהם על פי הגורל, ולאחר מכן היה מי שרצה לערער על תקפות החלוקה, וכתב שם: שאין רשות לשום אדם לערער על הנעשה בגורל, שאין הגורל אלא על פי שמים, שנאמר: "על פי הגורל תחלק נחלתו" (במדבר כו- נו) והעובר על הגורל כעובר על עשרת הדברות!! וכך ביאר הגאון בעל חוות יאיר, שהגורל נעשה על פי השגחה העליונה, ולא שייך שיפול קלקול בחלוקה הנעשית על ידו. לאור זאת נוכל להבין את עומק כוונתם של ראשי האבות, ובכך ניישב את השאלות ששאלנו בתחילת המאמר על אריכות לשון הפסוקים. ראשית הם טענו, שהקרקע היא נחלת אבותיהם ואם רוצים להפסידה, ולכן אסור לבנות צלפחד להנישא לבני שבט אחר, כי אז "מנחלת אבותינו יגרע". ובנוסף על כך הם חיזקו את טענתם באומרם שקיים גם איסור חמור לערער על חלוקה הנעשית על פי הגורל. והנה ה' ציוה למשה "לתת את הארץ בנחלה בגורל לבני ישראל". ואם תעבור הנחלה לשבט אחר, יש בכך משום ערער על מעשה הגורל, הדומה בחומרתו לערעור על עשרת הדברות. ולכך הדגישו ראשי השבטים ואמרו "ומגורל נחלתנו יגרע"- נחלתנו שנחלנו על פי הגורל היא זו שעומדת להגרע, ולכך בודאי שיש למנוע את הדבר בכל תוקף. (בן איש חי)
ג. חשיבותה של תפילת הרוצח
בהמשך הגמרא במסכת מכות שם, מובאת שיטה מחודשת ביותר, שלא די שאמותיהם של הכהנים היו מבקשות מן הרוצחים שלא יתפללו על בניהם שימותו, אלא היו גם שוטחות את בקשתם לפני הרוצחים הללו שיועילו להתפלל לפני הקב"ה שלא ימותו,ממש כדרך שבאים לבקש מלפני הצדיק שיתפלל עבור החולה שיחיה ויארך ימים. והוא דבר פלא, מה ראו לבקש דווקא מאותו רוצח מאוס שיתפלל עבור הכהן? אם ברכות הן מחפשות, היה עליהן לפנות לצדיקי הדור שיתפללו על בניהם! ונראה לומר, שלתפילת הרוצחים היתה סגולה מיוחדת להמליץ טוב על הכהן, כי הרי מה אלו הרוצחים הנחותים, לא חסו על עצמם וביקשו את אריכות ימיו של הכהן, אף שיהיה זה על חשבונם, שהם יצטרכו לשבת יותר זמן בערי המקלט, קל וחומר הקב"ה, שהוא א-ל טוב וסלח, ואין לו כל הפסד באריכות ימיו של הכהן, שיעניק לו חיים ארוכים וטובים. (בן יהוידע)
א. "האמונה היא למעלה מן הדעת וההשגה"
ב. "אין גוזרים גזרה על ציבור אלא אם כן רב הציבור יכולין לעמוד בה"
ג. "להצלחה קומץ ידידים, והמון שונאים"