יום ו ב' בתשרי
13:02
פרשת דברים
א. “אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל”
“אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף”. חכמינו ז"ל טרחו לבאר היכן הם רמוזים דברי  התוכחה אשר משה דיבר אל בני ישראל  לפני מותו. ובמדרש דרשו (דברים- רבה א,ו): "ואלה הדברים - מה הדבורה הזו דבשה מתוק ועוקצה מר, כך הם דברי תורה...". היו איפה בדבריו של משה רבינו ע"ה גם 'דבש' וגם 'עוקץ'. דרכו של משה רבינו בתוכחתו, דומה לאותו משל נפלא שמשלו חז"ל לגבי  מלחמת עמלק: משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו פרדס אחד, וכלב קשור בפתח  הפרדס, והמלך יושב בעליותיו, צופה ומביט כל מה בפרדס, נכנס אוהבו של המלך לגנוב מן הפרדס, ושיסה בו את הכלב וקרע את בגדיו. אמר המלך: אם אני אומר לאוהבי למה נכנסת לתוך הפרדס? הרי אני מגלה את פניו! אלא  הריני אומר לו: הראית אותו כלב שוטה איך קרע את בגדיך?... (פרקי – דרבי אליעזר מג).

כך גם היה הענין בתוכחה זו, משה לא רצה להוכיח את ישראל בגלוי אודות החטאים שעשו, ולכן הזכיר להם את "המדבר"- הוא המקום הנורא, שבו עשה הקב"ה לישראל טובה גדולה, בירידת המן מדי יום ביומו, זאת לאחר שהתלוננו על מחסור האוכל במדבר. הווי אומר, הדברים משתמעים בשתי פנים: המדבר מזכיר להם מצד אחד ריבוי טובה - דבש: ומצד שני את חטאם שחטא  בדבור - עוקץ. גם הזכיר להם את "הערבה"-הכוונה לישיבתם בשיטים, מלאי שפע משללם הגדול של סיחון ועוג, אך הדברים מתכוונים גם ל"עוקץ" המייסר חטאם של בני ישראל אשר זנו עם בנות מדין ומואב, למרות השפע הגדול שזכו אליו, ובכוונה הזכיר את 'השיטים' בלשון "ערבה", שיש בה גם לשון 'עריבות' - ביחס לישיבתם דשנים ורעננים ושבעים מטובה, ואולם יש בה גם לשון 'תערובת' - כרמז על עוון הזנות. זה היה הדבש והעוקץ. אף בשאר המקומות המרמזים להם על חטאיהם היה בהם גם דבש וגם עוקץ: הוא מזכיר להם את הטובה הגדולה בקריעת ים סוף, ואת ביזת הים שלקחו, אך מצד שני הם נזכרים בחטאם הגדול 'וימרו על ים בים סוף'. הדגיש להם "מול סוף" ולא "ים סוף"- 'מול' נובע מלשון "מילה" שפירושו 'קריעה' - להזכיר את קריעת-הים ולקיחת הביזה, ופירושו גם "מילין" מלשון דיבור- להזכיר את 'וימרו על הים'.

הדברים מתאימים לפירושו של הגאון מהר"ם שיף ז"ל על הפסוק 'הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא' (ויקרא יט,יז): אל תוכיח את החוטא בעצמו באופן שאתה מביישו, תוכיח אדם צדיק, "עמיתך" שלא חטא מעולם, בדרך-אגב ישמע גם החוטא את התוכחה, והדברים יפעלו עליו מאליהם מבלי שיתבייש, בסוג תוכחה כזו נרוויח 'ולא תשא עליו חטא'- לא נבייש את הזולת. אף משה רבינו, דיבר' אל כל ישראל'. מרוב חכמתו נשמר שלא להביא את החוטאים לידי בושה וכלימה, והזכיר את החטאים הכלליים בדרך רמז וחכמה, כאשר לא כולם חטאו בכל החטאים, כי בכל חטא שהזכיר חטאו רק חלק משבטי ישראל. אך הוא העמיד את כולם והוכיחם ביחד. על התוכחה הזאת נאמר במדרש (דברים רבה א,ב): זהו שאמר 'מוכיח אדם אחריי חן ימצא, ממחליק לשון' (משלי כח כג) וביאורו, משה רבינו ע"ה ראש המוכיחים, מלמדנו בסגנון דבריו: 'מוכיח אדם אחרי' - מי שמקפיד להוכיח בצורה שהחוטא שומע את התוכחה רק בדרך-אגב, הנה זה 'חן ימצא'. וכך יקיים מצוות התוכחה כהוגן, מבלי לבייש שום אדם. (עוד יוסף חי)
ב. "ראה נתתי לפניכם את הארץ"
לכאורה לשון הכתוב מופלא, "ראה נתתי לפניכם את הארץ באו ורשו את הארץ", והלא עדיין בני-ישראל במדבר ולא נכנסו מעולם לארץ, ואיך אומר להם משה “ראה נתתי לפניכם”, והם עוד רחוקים ממנה?

נראה לפרש זאת על-פי יסוד במידת הבטחון בהשי”ת: סגולה גדולה וכוח נפלא קיים ב-”בטחון”, אשר בעל “הבטחון” יכול להשיג חפצו ומבוקשו, למרות שלמעשה הוא רחוק ממנו מאוד, כלומר גם אם עומדים מולו מקטרגים היוצרים עיכובים בקבלת השפע עבורו, אך על ידי ביטחונו האמיתי בהשי”ת יסלקו כל הקטרוגים והמעכבים, ובעל כורחם יקבל את מבוקשו וישיג את שאיפתו. ברם כל זה בתנאי אחד: “ולזרעם אחריהם” כשתלכו בדרכי האבות לשמור את דרך התורה, כפי שנאמר בתהילים: ויתן להם ארצות גויים.. בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו”. (אדרת אליהו)
ג. “בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב”
“בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב”. ברם הסוד של ההצלחה בעבודת ה’ הוא לא לייחס חשיבות לעניינים שמחוץ לתורה הקדושה, לא יעדיף להתעסק בדברים אחרים העלולים להוות משקל נגד, ולהרדים אותו מההתעסקות הרוחנית, ולכן אל לו לאדם לרדוף כ”כ אחר הממון, אלא “ודי-זהב” שיהיה מסוגל לומר “די” אפילו לזהב החשוב ביותר, ולא תהיה לו הרדיפה התמידית של “מי שיש לו מנה רוצה מאתיים”, כדי שלא ישקיע כל ימיו בהבל, אלא עליו לשמוח בחלקו. (אדרת אליהו)
ד. רוע מעלליכם
כתיב בישעי’ רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם, אמר ה’ תראו עד כמה שעשיתי לבני בכורי ישראל אשר גדלתים ורוממתים על כל הגויים והם מרדו בי כשהוצאתים ממצרים, גירשתי גויים מפניהם ונתתי להם בתים אשר לא בנו מלאים כל טוב, בורות חצובים אשר לא חפרו, גם כסף וזהב הרבה על מנת שישמרו את השבת והתורה, והם לא התבוננו בזה, והכותב אומר ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, אפילו שור וחמור יודעים ומכירים את בעליהם ומכירים מי שמטיב עמם, וישראל לא יודעים מי שמטיב להם? שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה’ דבר בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי, אמרו חז”ל עד כמה הקדוש ברוך הוא סובל את הרשעים בעולם הזה ששום בן אדם לא יוכל לסבול אחד מני אלף, וכל זה סובל, אולי יחזור הרשע בתשובה. (אדרת אליהו)
ה. לא תכירו פנים במשפט
ההדגשה “לא תכירו פנים” באה ללמדנו כי חובתו של הדיין אינה מצטמצמת רק בשמיעת טענותיהם של שני הצדדים, והאזנת דבריהם כך שעל פיהם יכריע הדיין את פסק ההלכה. חובה זו ברורה היא. ופשוט כי חלילה שהדיין יסייע לאחד מבעלי הדין ע”י שיורה לו כיצד לטעון בדין, דייני ישראל לא נחשדו בכך, אלא שהתורה מזהירה לנהוג במשנה זהירות בעניין “הכרת פנים”: כלומר, של “אכזבה” או לחילופין “הפתעה” לנוכח טענותיו של אחד מן הצדדים, ועל ידי כך להטות את הדין לטובתו או לרעתו. (אדרת אליהו)
א. "המספר לשון הרע – חמור מן העושה מעשה"
ב. "מי שמתחשב עם בני-אדם לא מבין ענייני הזמן"
ג. "גדול השלום שכל הברכות כוללות בו"