יום ה ה' באלול
07:26
פרשת ואתחנן
א. "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים"
"וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם"; מצוות התורה מורכבות משלושה סוגים: מצוות, חוקים, משפטים. מצוות - יש להן טעם, אך השכל אינו מחייב אותן, ולולא שנצתוונו עליהם לא היינו עושים אותן מדעתנו; חוקים - אין להם טעם, וגם אין השכל מחייב אותם; משפטים - יש להם טעם, ואף השכל מחייב אותם. כך שגם אלמלא היינו מצווים בהם היינו מחוייבים לקיים אותם מדעתנו. אשרי האדם הזוכה לקיים את חובתו בעולמו, ולעשות רצון בוראו, ועי"ז זוכה להרגיש שמחת המצוה והנאה רוחנית המתחלקת אף היא לשלושה חלקים: "הנאת טעם" - על ידי קיום ה'משפטים' שהאדם חש בטעמם ובמתיקותם; "הנאת ריח" - כתוצאה מקיום ה'מצוות', אשר אומנם לא היה נמשך לקיימם מדעתו ושכלו, אבל בשעת קיומם 'מרגיש' בריחם הנפלא ובתוכנם העשיר; "הנאת המראה" - עם קיום ה'חוקים' שאין להם טעם ומבוא בשכל האדם, אמנם האדם נהנה ושמח בעצם הזכות שנפלה בחלקו לקיים רצון הבורא, ולמרות שאין הוא חש או מרגיש בעצמו את הסיבה לקיום החוקים, אך בוודאי מצליח להשיג ולראות את קדושת מצוות החוקים, לראות את פני ה'.

במקביל להנאות הרוחניות, הרי שלושת הנאות הללו, הן השורש לעצם המושג של עונג וההנאה שהאדם יכול למלא בקרבו: הנאת הטעם, הנאת הריח, והנאת המראה. בעולם הזה, מרבה האדם להנות מאכילה ושתיה, זוהי ההנאה המרכזית בחיי העולם התחתון. אכן עם הסתלקותו מן העולם ועליית נשמתו לגן עדן התחתון, תתלבש הנפש בגוף זך ולא יצטרך לאכול ולשתות, אלא עיקר הנאתו תהיה, כידוע, הנאת הריח הטוב, שהיא 'הנאת הנשמה' כמו שדרשו חז"ל על הפסוק 'כל הנשמה תהלל יה'" איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף הנהנה ממנו, הווי אומר זה הריח הטוב" (ברכות מג). ומטעם זה נהוג אצלנו בשנים עשר חודשים הראשונים לפטירת האדם, לזכות את הרבים בברכת הריח, שעל ידה יזכה הנפטר למנוחת נפשו הניזונת מהריח. אך ישנה הנאה גדולה ממנה, שהיא בגן עדן העליון, שם ניזונת הנשמה רק מהנאת ראייה בלבד, כי בעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה אלא הצדיקים מסתכלים ונהנים מזיו השכינה. ולכן, הפגם החמור שמזיק ביותר לאדם, הוא פגם העיניים, אשר קלקולו גדול יותר מלפגום בשאר איבריו, כיון שגם בנשמה קיימת בחינה של איברי האדם, וכאמור, המעלה העליונה של הנאת הנשמה היא הנאת העינייים, משום כך על האדם, עליו לקדש ולטהר את עיניו יותר מכל שאר אבריו.

גם במבנה פניו של האדם, אנו נוכחים לראות את דירוג ההנאות זו למעלה מזו: הפה למטה, והחוטם למעלה הימנו, והעיניים למעלה מכולם. שהרי הנאת הטעם והחיך הוא בעולם התחתון, והנאת הריח הוא בגן עדן התחתון, ואילו ההנאה הנשגבה של העיניים היא בעולם הבא, שאין למעלה הינמו. כמו כן ניתן לרמז שלושת דרגות הללו, בפסוק שנאמר אצל יוסף הצדיק ע"ה 'בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן' (בראשית מש, כב). והפירוש: הצדיק נקרא יוסף, כפי שהאריך בזוהר הקדוש, וגם שמו מורה עליו כדרך שאמרו חז"ל (שבת, קנב) "תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהם", הרי השם יוסף מגדיר את מעמדו ואופיו של התלמיד חכם. לאחר הסתלקותו מעולם הזה הרי הוא 'בן פורת' בגן עדן, היות ויש לו הנאה מחודשת והרי הוא ניזון מן הריח: לאחר השגת חן זה יתעלה לדרגה גבוהה ביותר: 'בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן' - תכלית הנאתו להיות נהנה בראיית פני השכינה. (בן איש חי)
ב. “ואת בניהם ילמדון" ד, י
“אשר ילמדון ליראה אֹתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון" ד, י; יש להבין את הקשר בין הצווי לישראל ללמוד את התורה ויראת ה', לחובת הלימוד עם הבנים, שהרי הפסוק מתחיל 'אשר ילמדון' ומסיים 'ואת בניהם ילמדון', משמע כי יש שייכות בין הדברים. ונראה שאכן הדברים קשורים מאוד זה בזה: כאשר האבות מוכיחים לבניהם ומזרזים אותם לשקוד על תלמודם, ואילו הם עצמם טרודים לגמרי בפרנסתם ואין להם שום עת קבוע ללימוד תורה, הרי גם הבנים מאבדים מלכתחילה את החשק ללמוד, ותוכחת האבות אינה נשמעת כלל לבנים. והגאון מהר"ץ הלוי ז"ל הסמיך זאת על מאמר רבי טרפון: ”תמה אני, אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו 'טול קיסם מבין עיניך', אמר לו 'טול קורה מבין עיניך'”- כלומר, אם יוכיח את החוטא על עוון קטן שעשה, ישיב לו הלה טול אתה את העוון הגדול שבידך! ואכן, כך נראית תוכחתו של האבא אשר בעצמו אינו מקדיש מזמנו לקבוע עתים לתורה. אדרבה, הדרך הנכונה היא, שככל שיהיה האב עסוק וטרוד, יראה הבן כי אביו מעולם לא עזב את לימוד התורה לגמרי, ולא רק בבעל עסקים הדברים אמורים, אשר נשאר להם הרבה זמן פנוי, אלא גם בפועל קשה יום, כי דוקא איש כזה יוכל בנקל להטות את לבב בניו ללימוד התורה והיראה, שהרי האב אומר לבנו: ראה בני, כמה שמוטל עלי לעסוק ולעמול במחיית הבית, ועכ"ז אינני פורש מן התורה, אלא דוחק עצמי ולומד. אתה, שעדיין אינך טרוד בפרנסה, וזמנך פנוי לגמרי, עסוק נא בתורה הנותנת חיים לעושיה! 'אשר ילמדון' לא לשם גדולה והנאת ממון אלא כמטרה 'ליראה אותי', בכל מצבי החיים השונים- 'כל הימים', וגם כשיהיו טרודים לגמרי 'אשר הם חיים על האדמה'- מתפרנסים בעבודה כפיים קשה, עבודת אדמה, אז יהיו בטוחים כי יתקיים בהם 'ואת בניהם ילמדון' - הילדים לא יבטלו את זמנם לריק, מתוך שיסתכלו על אהבת תורה של האב, גם הם יוסיפו כהנה וכהנה בתלמוד תורה. (עוד יוסף חי)
ג. הגוי הגדול הזה
רק עם חכם ונבון, הגוי הגדול הזה, בראותם הם כל מה שיתחכמו יראו דבר חסר ואתם כל דברי חכמה שתוציאו מדברי התורה הם שלמים שאינם חסרי כלום. ונראה לרמוז בס”ד מה שקורין אותם "הגוי הגדול" דידוע 'הגדול' רומז לישראל ושאר האצבעות לאומות העולם, כמו שאגודל מובדל משאר האצבעות, כן ישראל כתיב בהו "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", ולכן קורין אותם 'הגוי הגדול' כי נאה ויאה הדמיון הזה של אגודל להם. (חז"ל)
ד. "כי הוא יעבר לפני העם הזה"
"כי הוא יעבר לפני העם הזה והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה"; הביטוי 'כי הוא יעבור לפני העם הזה' נראה לכאורה מיותר, כאשר הכתוב מזכיר מיד 'והוא ינחיל אותם את הארץ'... ונראה לבאר שהפסוק בא להגדיר את סוג הנהגתו של יהושע בן נון, לעומת אופי הנהגת העם על ידי משה רבינו בעצמו: יהושע יהיה מנהיג אשר יעבור 'לפני' העם, זו היא הנהגת העם בצורה של "מלכות", אך משה הנהיג את העם בצורה של "רועה" שאינו הולך לפני מרעיתו כי אם אחריהם. הרועה הולך כידוע אחרי הצאן, להיפך ממלך שדרכו לילך לפני העם ככתוב "ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם". אנו מבחינים כי למרות שבין הרועה ובין המלך מנהיגים הם את העם והצאן, אולם קיים הבדל בדרך הליכתם, הקשור כמובן בהבנת שורש תפקידם, הרועה מופקד על שמירתו של הצאן, ואי לכך הוא מוכרח ללכת אחריו, כך יוכל בהצלחה לשים עין ולהשגיח עליו היטב, שהרי אם חלילה יקרה נזק או אובדן וגניבה הרי בעל הצאן יתבע את ההפסד ממנו. לעומת זאת, הנהגתו של המלך הפוכה – לא הוא שומר על עמו אלא העם שומר על ראשו של המלך מכל צר ואויב, וכך מוכיח דוד המלך לאבנר בן נר 'ולמה לא שמרת את אדונך המלך... כי בני מוות אתם אשר לא שמרתם על אדוניכם על משיח ה'' (שמואל א). תפקידו של הרועה כולל את ההנהגה הפיזית של צאן מרעיתו, והטיפול האישי של כל צרכיו – ובאופן זה הנהיג משה רבינו את העם, כדוגמת "רועה" במלוא המובן. משה 'שמר' על עם ישראל בכל דרכיהם, למען הצלתם מכל המזיקים בגשמיים והרוחניים גם יחד, ולשומרם היטב עבור 'בעל הצאן' הקב"ה, ולכן, כשחטאו ישראל במדבר אמר הקב"ה למשה 'לך, רד מגדולתך, כי שחת עמך' (שמות לב, ז). ואכן, משה שמסר את עצמו לגמרי בשביל ישראל זכה להיקרא "רעיא מהימנא" – רועה נאמן לישראל. (אדרת אליהו)
ה. "למען תרא את ה' אלקיך"
לימדונו בזה החכמים שהדרך להשיג יראת שמים היא על ידי שיהיה האדם מערים על יצרו הרע. כמו דוד המלך ע”ה שאמר “חשבתי דרכי ואשיבה רגלי על עדותיך” ואמרו במדרש שהיה אומר לפני הקב”ה: רבונו של עולם, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. ויש לפרש הכוונה שהיה עושה זאת כדי להערים על היצר, כאשר מראה לו כאילו הולך למקום פלוני כדי שיעזבנו לנפשו, ותלך כדי כך “ואשיבה” רגלי, ששינה את כוון ההליכה לעבר בית המדרש. (אדרת אליהו)
א. "כל המגביה עצמו – הקדוש ברוך הוא משפילו"
ב. "המנהיג הנאמן לאדם הוא שכלו"
ג. "כל דבר כשיירבה ייזול - רק החכמה והשכל כשיירבה יקר"