יום ג ג' בתמוז
18:37
פרשת עקב
א. “בשבעים נפש ירדו אבֹתיך מצרימה" י, כג
פסוק זה מצטרף לעוד כמה וכמה פסוקי תורה, בהם מוגדרים בני ישראל כיחידה אחת: כאן נאמר 'בשבעים נפש' (במקום בשבעים נפשות); בבראשית נאמר (מו, כז) 'כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים'; בשמות נאמר (יט, ב) 'ויחן שם ישראל נגד ההר'. וכן עוד כיוצא בזה. לעומת זאת, אומות העולם הם נפשות נפשות, אצל עשו שלקח עמו בסך הכל את שלושת נשיו וכמה ילדים, נאמר בו (בראשית לו, ו) 'ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו...'. נבאר בעז"ה את הדברים: מסופר על הרב בעל "עוללות אפרים" שבא לפני המושל בדבר בקשת טובת ליהודי המקום. הכומר, אויב ישראל, דרש מהמושל שלא ישמע לקול הרב, תוך שהטיח אשמה חמורה על היהודים, אשר נאמר בתלמוד שלהם 'אתם קרויים אדם, ואין הגויים קרויים אדם', הם חושבים אותנו לבהמות- ובאים לבקש מאתנו טובות?! ענה הרב בשפה ברורה:”כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו, שאסור לו לגוי ללמוד תורה. יכול הוא לקרוא את הדברים- ולא להבין בהם מאומה! אמת, בנביא נאמר (יחזקאל לד, לא):”אדם אתם", ומזה דרשו חכמינו שאנו קרויים אדם ולא הגויים. אך למה הכוונה? מתוך כל ארבעת שמות הנרדפים: איש, גבר, אנוש, אדם- רק שלושה מהם מצינו בלשון רבים: אישים, גברים ואנשים. מה שאין כן "אדם"- אין אומרים 'אדמים', כי אחד הוא ויחיד, ואין לו רבים. וזו היתה כוונת חכמים: הגויים- אנשים הם, רבים, כי מהו הקשר שבין יושבי העיר הזאת לבני עיר אחרת, מה איכפת לאדם אם שכנו רעב? אבל עם ישראל קרוי אדם, משום שהוא עם אחד ומאוחד. אם יהודי במדינה אחת סובל, יצטער היהודי שגר במקום אחר. אם השכן רעב, נחלץ לעזרתו. מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ- בכך גם עליכם להודות!”. המושל אישר את נכונות הדברים, וציין בשבח את העזרה ההדדית בין היהודים, אשר ראויה היא לקנאה, ואין אצל הגויים כדוגמתה. וכמובן, מילא אחר בקשת הרב, לטובת אחיו היהודים... (ברכת חיים)
ב. "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה..." ז, יב
כוח מיוחד יש לו ליצר הרע, בו הוא מסוגל להכשיל כל אדם באשר הוא. הכוונה היא לכוח המושך את האדם לעבירות הללו שאדם דש בעקביו, כי היצר יודע שלא כל אדם יהיה נכשל בעוונות החמורים, לכן לקח לעצמו 'תפקיד' להכשילו לפחות בעוונות שנראים לעיני אדם כקלות, ואינו מרגיש בחומרתם, ואכן, אין נקי מהם. בניגוד למה שנראה בהשקפה ראשונה, הרי העבירות שאדם דש בעקביו, הנם עברות חמורות ביותר. כגון עוון לשון-הרע השקול כנגד שלוש עוונות החמורות שבתורה – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. כמו-כן עוון מידות רעות, אשר אינן מפורשות בתורה, אבל חכמינו ז"ל השוו אותן לעבירות החמורות ביותר: המתגאה כעובד עבודה זרה (סוטה ד); המתכעס כעובד עבודה זרה (זוה"ק א כז); המלבין פני חברו כאילו שופך דמים ועוד כיוצא בהם. עבירות אלו מסומלות כ"עקב", שהאדם דורך עליו. ומשום כך אמר הקב"ה לנחש – שהוא היצר הרע של האדם, "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב", כי כל אדם מצוי להיכשל בעוונות ה'עקב'. וכן אמר דוד המלך "למה אירא בימי רע עוון עקבי יסובני" (תהלים מט, ו). בזה נראה להסביר את אחד המעשיות המופלאים של האמורא רבה בר בר חנא שהובאה במסכת בבא-בתרא, ומסופר שם, כי האמורא ביקש מסוחר ישמעאלי שהלך בדרך המדבר, להראות לו את הר סיני: "תא אחוי לי טורא דסיני (בוא והראה לי את הר סיני), הלכנו, וראיתי שההר מסובב בעקרבים, והעקרבים עמדו והיו גדולים כמו אתונות-חמור לבנות". והדברים סתומים וחתומים לכל קורא. ונראה שזו משמעות המאמר וכוונתו: ה'עקרבי' הם עוונות העקב (כאשר נוריד את אות ה'ר' יתקבל 'עקבי'), ועוונות הללו הולכים סביב ל'הר סיני' – הם בעלי תורה תלמידי חכמים הנקראים 'סיני' בלשון הגמרא (הוריות יד). האמורא ראה את 'הר סיני', מקום קבלת התורה ששם נתחייבו ישראל בכל הקלות והחמורות, אך כמו עקרבים קטנים, קיימים כוחות יצר הרע המכשילים את האדם בעוונות קלות, אבל לבסוף מתגלה שהנזק שלהם גדול ביותר, כמו 'חמרי חיוורתי', אתונות לבנות, 'חמרי' מלשון 'חמורות', עבירות חמורות. כי היצר אינו בא להכשיל את בעלי התורה ולהחטיאם בעוונות הידועות כחמורות, אלא הקליפה סובבת את האדם להכשילו בחטאים 'קטנים', כאשר באמת משמעות העוון חמורה עד מאוד, כעבירות הקשות שבתורה, כמו עבודה זרה שפיכות דמים. (בניהו)
ג. "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם"
נמצא שלולא עוונותינו היו ישראל שרויים בגלות 172 שנה בלבד. וניתן לרמוז זאת בפסוק שלפנינו: "והיה עקב (גימטריא: 172) כתשמעון את המשפטים האלה". כלומר, אם היינו שומעים את המשפטים האלה, היה כל זמן הגלות רק כמניין קע"ב שנה – עקב. כך גם רמז אליעזר עבד אברהם כשנתן לרבקה מתנה 'נזם זהב בקע משקלו' (בראשית כד, כב), לומר לה כי אם בניה יעשו תשובה, יהיו נגאלים מיד אחרי קע"ב שנים. שאז היה בא משיח ה', הדומה לתכשיט הנזם, שהוא תכשיט החוטם, על שם הכתוב "והריחו ביראת ה'", ישעיהו יא, נ. (בן יהוידע)
א. "המספר לשון הרע – חמור מן העושה מעשה"
ב. "אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו"
ג. "האמת כבדה על כן נושאיה מועטים"