יום ד י"ד בתמוז
14:11
פרשת עקב
א. "וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ"
קשה שמדבריו כאן משמע שאחר שישמעו וישמרו ויעשו כל המשפטים בזה יזכו לשמור להם הבטחתו, וממה שאמר בפרשה זו עצמה (ט' ה') "לֹא בְצִדְקָתְךָ" וגו' "כִּי בְּרִשְׁעַת" וגו' "וּלְמַעַן הָקִים" וגו' זה יגיד שהגם שאין להם צדקה בהכרח שיקיים ה' את השבועה, וזה לך האות כי לא בצדקתו בא וירש מה שירש, ואולי כי כניסתם לארץ היתה בשביל שבועת האבות ותנאי הוא הדבר אם ישמרו ויעשו - ישמור ה' המתנה לעולם ועד, והוא אומרו כאן "וְשָׁמַר ה'", ואם לא ישמרו תהיה קיום השבועה בזמן המועט שנכנסו לארץ וישלחם לנפשם:

עוד יתבאר על זה הדרך לפי שהבטחת אברהם מצינו שאמר לו שני הבטחות: א' להוציאם ממצרים ויביאם אל ארץ כנען דכתיב (בראשית ט''ו י''ד) "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל... וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה", ב' לתת לו מנהר מצרים עד נהר פרת ועשרה אומות, והן עתה הגם שלא היו צדיקים כמצטרך כאומרו "לֹא בְצִדְקָתְךָ" וגו' אף על פי כן קיים ה' לבניהם הבטחה ראשונה שהוציאם ממצרים והביאם אל הארץ והנחילם שיעור המספיק, והלא תמצא שאפילו שיעור הצריך להם לא נחלו שהרי בני יוסף עומדים וצווחים שלא הספיקם נחלתם (יהושע י''ז), הדי שעדיין לא הגיעה לידם הבטחת מנהר מצרים עד נהר פרת ועשרה אומות, לזה אמר משה "עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן" וגו' "וְשָׁמַר ה'" וגו' "אֶת הַבְּרִית" וגו' פירוש לתת מנהר מצרים ועשרה אומות בשלימות:

עוד ירצה על זה הדרך "עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן" וגו' לא תצטרכו לזכות בטוב ה' ובחסדו מצד שבועת האבות, אלא תזכו מצד עצמיכם לשמור ה' לכם הברית וגו' שנשבע לאבותיכם, כי אינו דומה הבא לזכות בשביל עצמו כמו לזכות בשביל אבותיו, והוא שדקדק לומר לך "אֶת הַבְּרִית" ולא אמר 'ושמר לך ה' אלהיך' וגו' שנתכוון להסמיך תיבת "לְךָ" עם תיבת "הַבְּרִית" להעירך לדכרינו, ולדרך זה אומרו "וְשָׁמַר" פירוש שכל הבטחות ה', ואין צריך לומר בריתו, הם בטוחים ושמורים לעולם ועד, ודברים אלו כנים הם שהלא אברהם זכה לכל הכבוד לצד מעשיו, ואם ישראל ישמרו תורת ה' למה יגרעו לבא בכח זכות אבות ואדרבא שלהם גדול משל אבותיהם כי הם עמדו על הר סיני וגם היותם מצווים בתורה ובמצות מה שאין כן האבות שלא נתנה להם התורה, ומעתה גדול כח הבנים כשיטיבו מעשיהם מכח האבות. (אור החיים)
ב. “בשבעים נפש ירדו אבֹתיך מצרימה" י, כג
פסוק זה מצטרף לעוד כמה וכמה פסוקי תורה, בהם מוגדרים בני ישראל כיחידה אחת: כאן נאמר 'בשבעים נפש' (במקום בשבעים נפשות); בבראשית נאמר (מו, כז) 'כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים'; בשמות נאמר (יט, ב) 'ויחן שם ישראל נגד ההר'. וכן עוד כיוצא בזה. לעומת זאת, אומות העולם הם נפשות נפשות, אצל עשו שלקח עמו בסך הכל את שלושת נשיו וכמה ילדים, נאמר בו (בראשית לו, ו) 'ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו...'. נבאר בעז"ה את הדברים: מסופר על הרב בעל "עוללות אפרים" שבא לפני המושל בדבר בקשת טובת ליהודי המקום. הכומר, אויב ישראל, דרש מהמושל שלא ישמע לקול הרב, תוך שהטיח אשמה חמורה על היהודים, אשר נאמר בתלמוד שלהם 'אתם קרויים אדם, ואין הגויים קרויים אדם', הם חושבים אותנו לבהמות- ובאים לבקש מאתנו טובות?! ענה הרב בשפה ברורה:”כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו, שאסור לו לגוי ללמוד תורה. יכול הוא לקרוא את הדברים- ולא להבין בהם מאומה! אמת, בנביא נאמר (יחזקאל לד, לא):”אדם אתם", ומזה דרשו חכמינו שאנו קרויים אדם ולא הגויים. אך למה הכוונה? מתוך כל ארבעת שמות הנרדפים: איש, גבר, אנוש, אדם- רק שלושה מהם מצינו בלשון רבים: אישים, גברים ואנשים. מה שאין כן "אדם"- אין אומרים 'אדמים', כי אחד הוא ויחיד, ואין לו רבים. וזו היתה כוונת חכמים: הגויים- אנשים הם, רבים, כי מהו הקשר שבין יושבי העיר הזאת לבני עיר אחרת, מה איכפת לאדם אם שכנו רעב? אבל עם ישראל קרוי אדם, משום שהוא עם אחד ומאוחד. אם יהודי במדינה אחת סובל, יצטער היהודי שגר במקום אחר. אם השכן רעב, נחלץ לעזרתו. מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ- בכך גם עליכם להודות!”. המושל אישר את נכונות הדברים, וציין בשבח את העזרה ההדדית בין היהודים, אשר ראויה היא לקנאה, ואין אצל הגויים כדוגמתה. וכמובן, מילא אחר בקשת הרב, לטובת אחיו היהודים... (ברכת חיים)
ג. "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה..." ז, יב
כוח מיוחד יש לו ליצר הרע, בו הוא מסוגל להכשיל כל אדם באשר הוא. הכוונה היא לכוח המושך את האדם לעבירות הללו שאדם דש בעקביו, כי היצר יודע שלא כל אדם יהיה נכשל בעוונות החמורים, לכן לקח לעצמו 'תפקיד' להכשילו לפחות בעוונות שנראים לעיני אדם כקלות, ואינו מרגיש בחומרתם, ואכן, אין נקי מהם. בניגוד למה שנראה בהשקפה ראשונה, הרי העבירות שאדם דש בעקביו, הנם עברות חמורות ביותר. כגון עוון לשון-הרע השקול כנגד שלוש עוונות החמורות שבתורה – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. כמו-כן עוון מידות רעות, אשר אינן מפורשות בתורה, אבל חכמינו ז"ל השוו אותן לעבירות החמורות ביותר: המתגאה כעובד עבודה זרה (סוטה ד); המתכעס כעובד עבודה זרה (זוה"ק א כז); המלבין פני חברו כאילו שופך דמים ועוד כיוצא בהם. עבירות אלו מסומלות כ"עקב", שהאדם דורך עליו. ומשום כך אמר הקב"ה לנחש – שהוא היצר הרע של האדם, "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב", כי כל אדם מצוי להיכשל בעוונות ה'עקב'. וכן אמר דוד המלך "למה אירא בימי רע עוון עקבי יסובני" (תהלים מט, ו). בזה נראה להסביר את אחד המעשיות המופלאים של האמורא רבה בר בר חנא שהובאה במסכת בבא-בתרא, ומסופר שם, כי האמורא ביקש מסוחר ישמעאלי שהלך בדרך המדבר, להראות לו את הר סיני: "תא אחוי לי טורא דסיני (בוא והראה לי את הר סיני), הלכנו, וראיתי שההר מסובב בעקרבים, והעקרבים עמדו והיו גדולים כמו אתונות-חמור לבנות". והדברים סתומים וחתומים לכל קורא. ונראה שזו משמעות המאמר וכוונתו: ה'עקרבי' הם עוונות העקב (כאשר נוריד את אות ה'ר' יתקבל 'עקבי'), ועוונות הללו הולכים סביב ל'הר סיני' – הם בעלי תורה תלמידי חכמים הנקראים 'סיני' בלשון הגמרא (הוריות יד). האמורא ראה את 'הר סיני', מקום קבלת התורה ששם נתחייבו ישראל בכל הקלות והחמורות, אך כמו עקרבים קטנים, קיימים כוחות יצר הרע המכשילים את האדם בעוונות קלות, אבל לבסוף מתגלה שהנזק שלהם גדול ביותר, כמו 'חמרי חיוורתי', אתונות לבנות, 'חמרי' מלשון 'חמורות', עבירות חמורות. כי היצר אינו בא להכשיל את בעלי התורה ולהחטיאם בעוונות הידועות כחמורות, אלא הקליפה סובבת את האדם להכשילו בחטאים 'קטנים', כאשר באמת משמעות העוון חמורה עד מאוד, כעבירות הקשות שבתורה, כמו עבודה זרה שפיכות דמים. (בניהו)
ד. "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם"
נמצא שלולא עוונותינו היו ישראל שרויים בגלות 172 שנה בלבד. וניתן לרמוז זאת בפסוק שלפנינו: "והיה עקב (גימטריא: 172) כתשמעון את המשפטים האלה". כלומר, אם היינו שומעים את המשפטים האלה, היה כל זמן הגלות רק כמניין קע"ב שנה – עקב. כך גם רמז אליעזר עבד אברהם כשנתן לרבקה מתנה 'נזם זהב בקע משקלו' (בראשית כד, כב), לומר לה כי אם בניה יעשו תשובה, יהיו נגאלים מיד אחרי קע"ב שנים. שאז היה בא משיח ה', הדומה לתכשיט הנזם, שהוא תכשיט החוטם, על שם הכתוב "והריחו ביראת ה'", ישעיהו יא, נ. (בן יהוידע)
א. "ההצלחה היא כמו סולם, אי אפשר לעלות כשהידים בכיסים"
ב. "זקן-כל תענוגותיו מאחריו: צעיר-כל תלואותיו לפניו"
ג. "מי שאינו רואה את המקום בכל מקום, אינו רואה אותו בשום מקום"