יום ג ג' בתמוז
18:40
פרשת ראה
א. "ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו ופנית בבקר והלכת לאהליך" טז, ז
העולם הזה הוא ה"פרוזדור" ודרך המבוא להגיע לתכלית, הוא ה"טרקלין", העולם הבא. לא באנו לעולם כדי להשקיע את חיינו כאן ועכשיו, כל החיים הם הכנה ארוכה לחיים האמיתיים. בלידת  האדם והתבגרותו המעטה הוא מתחיל להכיר את תפקיד ה"הכנה" המוטלת עליו. הצעירים והנערים לומדים ולומדים כדי להשתלם בענייניהם, מובן שעיקר  כוונתנו אינה ללמודי מקצוע כי אם לתלמוד התורה הקדושה, ככל שיגביר מאמצים והשתדלות לקנות דרכי חכמה בגיל צעיר כאשר לבו פניו מכל תרדה, כך יעשה חיל בהצלחתו משך כל ימי   חייו, ובפרט לזמן התכלית – העולם הבא. כך פירש הרב "עומר השכחה" את מאמר הגמרא בבבא מציעא (קז): "תנו רבנן שלשה עשר דברים נאמרו ב'פת שחרית': מצלת מן החמה, ומן הצינה, ומן הזיקין, ומן המזיקים, ומחכימת פתי, וזוכה בדין, ללמוד תורה, וללמד, ודבריו נשמעים, ותלמודו מתקיים בידו, ואין בשרו מעלה הבל, ונזקק לאשתו ואינו מתאווה לאשה אחרת, והורגת כינה שבבני מעיים, ויש אומרים אף מוציא את הקנאה ומכניס את האהבה". עד כאן. והגאון הרב הנ"ל עמד על מאמר זה, שהרי קשה לנו להבין פשר המעלה המופלגת כל כך בעבור אכילת פת שחרית. מילא, העניינים הגשמיים ניתן לומר כי מדובר בסגולה בריאותית גרידא, אולם כמה מהדברים הם דברים רוחניים מובהקים זוכה בדין, ללמוד וללמד,ותלמודו מתקיים בידו-מדוע ולמה זוכה לכל זאת?! וביאר זאת לפי פירושו של אחד מהראשונים, הכותב כי "פת שחרית" מרמז על לימוד התורה בזמן הילדות, בעוד האדם צעיר. כידוע התורה נקראת בכמה מקומות "לחם", וגם "פת" בגימטרייה תלמוד (=480), ובאוחז 'כי הוא מוגן  מנסיונות עבירה אסורות. והורגת כינה שבבני מעיים'- שיהיה אוכל לשובע נפשו במידה המותרת. ועל הכל 'ומכנסת את האהבה ומוציאה ל להפליג בשבח העוסקים בתורה ובתלמוד בשחרית ימיהם, שאז גדולה מעלת התורה באופן מיוחד וסגולתה להגן ולהציל על לומדיה. מכל פגעים ומקרים רעים. ובדרך זו הולך ומפרש את כל שלשה עשה הדברים שנאמרו בפת שחרית- בלימוד התורה כשהוא צעיר- התורה מצילה אותו 'מן החמה, ומן הצינה, ומן הזיקין, הלא הם המאורעות המתרגשות על האדם בתקופת חיו, 'ומן המזיקים' המפריעים ללימוד התורה, 'ומחימת פתי' כאמור " עדות ה' נאמנה מחכימת פתי". 'וזוכה בדין', שיודע לסדר טענותיו ודרכי לימודו היטב 'וזוכה ללמוד וללמד'- זוכה ומזכה לאחרים. ומי ששוקע עצמו בתלמוד בימי הבחרות  'אין בשרו מעלה הבל'- אין יצרו מתגבר עליו, וממילא 'ונזקק לאשתו' את הקנאה'- היו יהיה אהוב על הבריות ואוהב אותם ואינו מתקנא בהם. עד כאן דבריו. כך נבאר גם הפסוק שלפנינו: 'ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו'-פירוש: העולם הזה הוא זמן 'הבישול' כלומר ההכנה והטרחה, ואין הוא זמן לאכילה, שהרי "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא": העולם הזה אינו עולם הגמול והשכר, כי הוא עומד ומצפה עבורנו בגן עדן ובעולם הבא. דומה עבודתנו בעולמנו כמי שטורח ומבשל בערב שבת,לכבוד יום שבת אולם מה  עושה השוטה והכסיל? בסמוך לכניסת השבת הוא נותן טעימה הגונה מהתבשילים המבהילים, ולא פעם הוא מכלה את תכולת האוכל עד כלה... ועל כך מזהירה אותנו התורה: 'ובשלת' בעולם הזה, אבל 'ואכלת' –בעולם הבא, הוא 'המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו'. בל נהיה מן העצלנים המתחילים את עבודות הבישול לכבוד שבת בערוב היום, בבהלה ובחפזון מתוך לחץ של זמן. נלמד מהזריזים שכבר בשעות הבוקר עומדים בעיצומם של ההכנות. ולזה אומר הכתוב:'ופנית בבוקר'- בזמן הבחרות,'והלכת לאוהלך'- לבית המדרש הנקרא "אוהל"...אמור מעתה, פת שחרית משובחת יותר מפת צהריים, וכל שכן מפת בין הערביים... (בניהו)
ב. כי פתח תפתח את ידיך לו
אמרו חכמינו ז”ל: “שקולה צדקה כנגד כל המצוות”, ניתן לבאר את המאמר לפי פשוטו: לא פעם, ישנה הזדמנות להציל עני רעב הנוטה למות, ועל ידי הצדקה שנותנים לו, מחיה את נפשו, פשוטו כמשמעו. או דוגמא השכיחה יותר בזמנינו, חולה השוכב על ערש דווי, אשר אפשר להציל את חייו על ידי מימון טיפול מתאים, קניית תרופה יקרה וכדומה, והלה ינצל ממוות לחיים על ידי הצדקה שאנו נותנים לו. במקרים כאלו, נותן הצדקה הציל את האדם ממיתה, והצדקה שלו העניקה לעני כמה שנים טובות של חיים, בהם יזכה לקיים עוד ועוד מצוות, אשר כולם נזקפים בוודאי לזכותו של נותן הצדקה, שהצילו מרדת שחת. (בן יהוידע)
ג. "השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה" יב, יג
רמז יש כאן, על כך שאיש ישראל מצווה לשמור על מדותיו הטובות – הנקראות "עולות", מאחר ובאמצעותם מתעלה האדם על כל הברואים – ואכן, עליו להשתמש בהם רק לצורך ההתעלות הרוחנית, ועסק התורה והמצוות, על מנת להגיע לחיי העולם הבא. אל ישתמש, למשל, במדת הזריזות, בענייני העולם הזה, שבו עליו להתנהג בעצלנות, ולהיות "כבד תנועה" ביחס להנאות העולם, ולא יהיה להוט ח"ו לרדוף אחריהם. במדה הטובה הזאת ישתמש אך ורק לעסק התורה והמצוות, לקיים בעצמו את מאמר דוד המלך ע"ה "חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצוותיך" (תהלים קיט, ס). כך גם מדות האהבה, הוותרנות, הנדיבות וכיוצא בזה, בהן ניחון האדם המושלם – יקפיד לנצל אותן דווקא בתפקידיו הרוחניים עלי אדמות, לגביהן יוכל לומר בכנות "מה אהבתי תורתך". אך בד בבד דרושה לו לפעמים גם מדת "שנאה", שעל ידה יקיים "הלא משנאיך ה' אשנא" (תהלים קלט, כא), ולא יהיה תמיד דוגל במדת האהבה, שהרי כך אמר דוד (תהלים קיט, קיג) "סעיפים שנאתי – ותורתך אהבתי". כמו"כ יעסוק בגמילות חסדים לעניים ואביונים, וכך יקרב את הגאולה במהרה, כשלא יהיו צדיקי העולם שרויים בצער, אולם כלפי הרשעים ינהג באכזריות, כמו שכתוב "ולא תחוס עיניך" – שלא נרחם עליהם. הווי אומר, על אדם לדעת איה מקומה של כל מדה, אימתי נקראת המדה חשובה, ומתי להיפך. וכך אמר הכתוב: 'השמר לך פן תעלה עולותיך' – פן תתעלה עם מידותיך הטובות והמעולות, 'בכל מקום אשר תראה' – גם בעולם הזה, הגלוי והנראה לעינינו, 'כי אם במקום אשר יבחר ה'' – הכוונה לחיי עולם הבא, אשר שם הוא עולם האחדות – "באחד שבטיך" – שכל שבטיך נחשבים כאחד, בלי פרוד ושנאה. (בן איש חי)
ד. "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" יא, כז
נבוא בזה לבאר את הפסוק בדרך מוסר: עצה טובה בא הכתוב להשמיענו – עצה שתועיל לנו רבות הן בזמני "ברכה" של שפע והצלחה, והן בזמני "קללה" של עצבות וייסורין חס ושלום. לעולם יתבונן האדם ויכיר בדעתו, שאין לו בעולם אלא "היום", לא יתחשב בעתיד הקרוב או הרחוק. אלא יתן בדעתו שיש לפניו רק "היום" בלבד, ולא עוד. הסתכלות כזו חשובה היא מאוד, בזמנים אשר האדם משופע בברכת עושר וטובה, היצר הרע מנצל היטב את מצבו הטוב, ונטפל על האדם ומפתהו להחשיב את עצמו בנשיאות ראש וכאיש מכובד, לקיים בעצמו "וישמן ישורון – ויבעט", חלילה לא יהיה עוד 'נכנע' תחת צילו ומוראו של הקב"ה. ומי יוכל להציל אותו בשעת נסיון כזה? – "היום"! יראה בדעתו שאין לו בעולם אלא אותו היום שהוא עומד בו, המחר – עדיין איננו, עד אז יכולה נשמתו להיפרד ממנו בן רגע, ולהפוך בבת אחת לפגר מת שאין לו כלום, לא כסף ולא זהב... באותה מידה חשובה לא ההתייחסות הנכונה הזאת בשעות משבר וצער מכל סיבה שהיא – דוחק הפרנסה, מחלות וייסורי גוף וכיוצא בזה – אז יתעודד ויתחזק במאמר החכם (המובא במסכת סנהדרין ק): "אל תצר צרת מחר, כי לא תדע מה ילד יום, שמא למחר איננו, ונמצא מצטער על עולם שאינו שלו" – הצרות שיש לך כעת, "היום", עוברות וחולפות חיש מהר, בוא יבוא יום המחרת, התקופה האחרת, והנה הכל ישתנה. וכך אמר הכתוב: 'ראה' – התבונן היטב, כדי שתגיע בשכלך למסקנה ברורה, כי 'אנוכי נותן לפניכם היום' – רק את היום הזה בלבד, הידיעה הזאת כשהיא בהירה לאדם כל הצורך, תשמש לו כאור זורח, הן בזמני 'ברכה' והן בזמני 'קללה', אשר יוכל בנקל להתעודד ולהתחזק. (עוד יוסף חי)
א. "חץ הלשון ממית גם מרחוק"
ב. "אין גוזרים גזרה על ציבור אלא אם כן רב הציבור יכולין לעמוד בה"
ג. "זקן-כל תענוגותיו מאחריו: צעיר-כל תלואותיו לפניו"