יום ו ב' בתשרי
13:01
פרשת שופטים
א. "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין"
"כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו" יז,ח. בא הכתוב לרמוז על הידוע מספרי הקבלה, כי מעשיו של האדם לטוב ולרע גורמים תיקונים או פגמים בדברים עליונים, ועל ידם באה טובה גדולה לעולם או להיפך חס ושלום. הנהגת העולם מורכבת מדין ורחמים, ואם זכה האדם הופך את הדין לרחמים, וכשלא זכה הרי הוא בעצמו גורם להשרות את מידת הדין עליו ועל כל העולם כולו. כי פגם כל שהוא מלמטה גורם חורבן והרס בהנהגת העולם. בספרים הקדושים כתבו כי חטאי האדם מפרידים את אות האל"ף משם 'אדם', ונשאר 'דם', הכוח המשחית את העולם במקביל, מסוגלת אות האל"ף להמתקת הדין, ולכן החוטא אשר מגביר את מידת הדין, מסלק את האות האל"ף משם הקדוש  "אדנ-י" ונשאר 'דין'. לעומת זאת אין לנו לשער את גודל התיקונים הנפלאים לעומת הקלקולים אשר בני האדם מסוגלים לעשות על ידי מעשיהם, כאמור.

אחרי הקדמה זו, הפסוק שלפנינו יהיה נדרש בדרך רמז: 'כי יפלא ממך דבר למשפט', אם הנהגת המשפט והדין שתראה בעולם יפליאו אותך, ולא תדע מה טעם הדבר הזה, מדוע עשה ה' ככה: עליך להתעמק בבינתך ולהבין ("בין"- מלשון בינה והבנה) 'בין דם לדם', יובן לך כי ה"דם" שנשאר מאותיות "אדם" המה גרמו למיתה  ומגיפה בעולם (ואכן, אדם הראשון על ידי חטאו הביא את המיתה לעולם, על ידי שפגם בשם אדם והביא "דם"). עוד עליך להבין - 'בין דין לדין', אותיות "דין" הנשארים משם "אדנ-י" גרמו להנהגת הדין הקשה שבעולם.על דרך זה מובא, כי צד הקדושה וצד הטומאה ("סטרא אחרא"). מתמודדים תמיד מי יגבור. לא זו בלבד, אלא שעל ידי עוונותינו ניתן כוח ל'סטרא אחרא' לנגוע בקדושה חס ושלום, והשטן יונק את  עצם כוחו מהקדושה, כיון שעומד בסמוך לה, ומצפה לנפילת הקדושה, באופן שאם זה מתמעט זה מתרבה, וחוזר חלילה. בכתבי האריז"ל הסמיכו לכך את לשון חז"ל "וכן ירדן שנטל מזה ונתן לזה" (בבא מציעא כב.) - הירדן דבוק לגבול ארץ ישראל, אך הוא בעצמו מחוץ לארץ, וכאשר מי הירדן מתרבים הרי זה על חשבון מי ארץ ישראל המתמעטים, כך שה'קליפה' יונקת וגוזלת מן ה'קדושה', וגם להיפך- לפעמים מי ארץ הקודש מתרבים ומי הירדן מתמעטים (הענין מוסבר בזוהר פרשת ויקהל). ומעתה גם המשך הפסוק רומז על כך: 'ובין נגע לנגע' –עוד תבין, שהעוונות גרמו ל"נגע", שה'סטרא אחרא' נגעה חס ושלום בקדושה, והיא ממעטת ומשפלת אותה. וכאשר העוון החמור מאוד שורה בישראל - הוא עוון "שנאת חינם", שהוא שורש  הקשה להרבה עוונות המסתעפים ממנו, הרי זו היא הסיבה השורשית  לכל הדינים והדמים שבעולם- משום  'דברי ריבות בשעריך', השנאה המקלקלת את השורה, וגורמת למחלוקת, לשון הרע גאווה ועוד. העצה היחידה היא להגביר את כוח התיקונים בעולם, ולתקן על ידי תשובה ומעשים טובים, ולכן: 'וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו', על כל אדם לנוס למקום הטהרה, ולהיטהר מיצר הרע, בכך שיתבדק בדרכי החכמים וישמע את הוראותיהם, את המעשה אשר יעשה ואת הדרך אשר ילך בה. וכמאמר חכמינו ז"ל: אם פגע בך מנוול זה - משכהו לבית המדרש, כך יתקנו ויתעלו הפגמים- 'וקמת ועלית'. ובאת אל הכהנים- הם תלמידי החכמים משרתי ה', העוסקים בתורה שהיא במקום הקרבנות, 'הלוויים הנלווים תמיד עם השכינה ואחוזים ודבוקים בה, 'ואל השופט אשר יהיה בימים ההם'- לשמוע בקול גדולי הדור, ולבקש מהם את דרך תשובה- 'ודרשת- ואז: 'והגידו לך את דבר המשפט, ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא... ושמרת לעשות ככל אשר יורוך... לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל'. (אדרת אליהו)
ב. "שופטים ושוטרים תתן לך בשערייך"
עבודת אלו האמונים על העם, תלויה בשלימות, והרי אם הם מועלים בתפקידם הם נקראים שוטים. השופט עובד עם הפה, והשוטר עובד עם הראש, לשופטים נוציא את האות פ' נהפך ל"שוטים", לשוטרים נוציא את האות ר' נהפך ל"שוטים". (חז"ל)
ג. "כי השחד יעור עיני חכמים... צדק צדק תרדף"
דברי הספרי לפלא יהיו, וכי עוון השוחד מזכה את הדיין לשכר טוב, עד שחז"ל מבטיחים לו שאינו מת מן הזקנה 'עד שיורה צדק בהוראתו'. האם זהו ה'שכר' עבור העוול הגדול של סילוף הדין בגין לקיחת שוחד?! יש מי שפירש, כי משפטו של הדיין המסלף את הדין נחרץ לרעה דווקא בעת שמורה צדק בהוראתו. שהרי פשוט שחכם המסלף את הדין לא אומר על חייב פטור ועל פטור חייב, אלא מנצל את העובדה שתורתנו הקדושה נתברכה בריבוי שיטות ודיעות בין חכמי ישראל, שזה אוסר וזה מתיר, זה מטהר וזה מטמא, והש"ס וספרי ההלכה מלאים במשא ומתן הלכתי, ובדיעות חלוקות כמעט בכל שטח הילכתי שבתורה. אלא שכמובן, לכל מחלוקת ישנה הכרעה מקובלת – פוסקי ההלכה העמידו לנו כללים ברורים איך להכריע הלכה למעשה, וברוב המקומות נדחו כמה דעות מההלכה, וישנו פסק מקובל. אך ה'חוכמה' של מסלפי הדין היא, לחקור ולאתר את השיטות הרחוקות בהלכה, את הדיעות הבלתי מקובלות, ועל פיהם לפסוק את הדין. כך שהוא כביכול 'מצדיק' את דעת החכם הפלוני, ומחליט ב'דעתו' לסבור כמוהו, לומר שסברתו אכן 'ישרה' בעיניו. כך נוצרה היכולת להטות את דין האמת לכאן ולכאן, כפי רצונו של החכם.

כיצד נוכל להוכיח לדיין את עיוותי הדין שיצאו מתחת ידו, מפני נגיעתו לקבל שוחד ושלמונים? בבוא היום, מתגלגל אותו סיפור על שולחנו של החכם, כאשר הוא משוחרר מכל נגיעה פסולה, וכמובן שמכריע את הדין על פי הכללים המקובלים, ופוסק כאותה דעה ש'הלכה כמותו', כדרך כל פוסקי ההלכה הידועים. או אז הוא נתפס בקלקלתו: מדוע אז במקרה ההוא הכרעת מ'סברתך' כדעה פלונית, ומצאת לך 'סימוכין' בדעות רחוקות ודחוקות, והנה עתה כשאותו מקרה עומד לפניך, יודע אתה היטב להכריע כדעה המקובלת? אין זאת, אלא שעוון לקיחת השוחד עיוותה את הדין... מעתה, נבין את סמיכות הפסוקים זה לזה: 'לא תקח שוחד' – למרות שכבעל מקצוע אתה תדע להסמיך את הוראתך על סברת תנא או פוסק ידוע, לטובת אחד מבעלי דינים – אך תחבולה זו לא תועיל לך, עוד יגיע הזמן בו תורה צדק בהוראתך – 'צדק צדק תרדוף' – ואז יתגלה לעין כל, כי אותם פסקי הדין שיצאו מתחת ידך היו בעוות וסילוף. והתורה מזהירה מראה ומבטיחה כי אכן עוד ייתפס הדיין בהוראה אמיתית, שתראה למפרע את השחתת הדין במקרים קודמים, שעליהם לקח שוחד. הרי לנו, כי לפעמים, הרדיפה אחרי הצדק לא באה בתור שכר, אלא כדבר המוכיח על העוול שנעשה. (בן איש חי)
ד. "והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם" כ, ב
עם ישראל מיוחד בלשונו, שזכה להיקרא "לשון הקודש". הרמב"ם נתן טעם נכון לביאור קדושת לשוננו, שנשתנה מכל שאר השפות בכך שהדברים שהם היפך הקדושה לא ניתנו להם כלל שמות בתורתנו, כמו איברי האדם הצנועים, וכל הדברים שיפה  להצניעם. והנה בטרם יצא מחנה ישראל להילחם במחנה האויבים, היתה זו שעתו של היצר הרע המגרה את הלוחמים בענייני זנות, עד שהתורה נדרשה להתיר לקחת שבויה יפת תואר לאשה, כאמור בתחילת פרשת "כי תצא". וכבר ביארו חכמינו כי למרות ההיתר הזה, הרי הוא מאוס לפני הקב"ה, ומטעם זה הלוקח אשה שבויה מובטח שישנא אותה לבסוף, ויהיה  לו 'בן סורר ומורה'. נראה שלכן הקפידו להצריך את 'משוח המלחמה' לדבר עמהם בלשון הקודש דווקא – לרמז להם עד כמה מאוסה הערווה, ושעליהם להיזהר ולהישמר שלא יגיעו לידי התאווה המאוסה והרצון לשבות לעצמם אשה יפת תואר. ובכדי לרמוז להן על הצורך להתקדש אפילו במה שהתורה התירה להם בדיעבד, היה מדבר עמהם אך ורק בלשון הקודש, וזו הלשון שכל כולה מתעבת את הרע ומנחילה לנו ערכי קדושה נעלים. (בן יהוידע)
א. "התהילה מביאה את החכם לידי הכרת אחריות מוגברת, ואת הסכל לידי הפקרות"
ב. "האמונה היא למעלה מן הדעת וההשגה"
ג. "אין לך חביב בכל הגוף כעין"