יום ד ד' בכסלו
18:23
פרשת וירא
א. מידת הענווה
"וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה", מעשה גדול זה של פגישת אברהם עם שלושת המלאכים, אפשר לפרשו  בדרך רמז ללמוד ממנו הנהגות מוסר בנוגע למדה הרצויה - "מידת הענווה", מידה נפלאה זו לא באה ע"י החלטה מופשטת. כי על מנת שיטביע  האדם בנפשו את הענווה עליו לשקוד בהתבוננות תמידית  מאין הוא בא ולאן הוא הולך. בנוסף לכך, עליו ללמוד מדרכי החכמים עד שיתעורר בעצמו ויסגל בפנימיותו את מידת הענווה. הבה נראה איך הפסוקים שלפנינו מרמזים בפרוטרוט על כמה וכמה  יסודות  ודרכים בהם נצעד עד שנגיע לענווה: "וישא עיניו וירא" על האדם להביט רק למעלה, על הגדולים ממנו, שלא כדרך הגאוותנים והיהירים המביטים בקלות על הקטנים והפחותים מהם, וזה מה שמביא אותם לידי הרגשות הפוכות מן הענווה. לא כך, 'וישא עיניו'- אל הגדולים והצדיקים ממנו 'וירא'- יראה כמה אין הוא מושלם כל הצורך, כמה עדין חסר לו. והנה שלושה אנשים נצבים עליו – הכוונה לשלושת האישים שהפליגו חכמינו אודות מדת הענווה שלהם – אברהם אבינו שאמר "אנוכי עפר ואפר", משה רבינו שאמר "ונחנו מה", דוד המלך אמר "ואנוכי תולעת ולא איש", רועי אומתנו הצדיקים הנשגבים האלו הם המסייעים בעד האדם על מנת שיוכל להיות עניו אמיתי. משמים שולחים צדיקים הנזהרים מאוד במצוה מסוימת לסייע בעד האנשים המבקשים אף הם לזכות בכך. אם כן, כשהאדם חפץ לזכות בענווה הרי 'שלושה אנשים' – אברהם יצחק ויעקב – 'נצבים עליו' לסייע לו במצוה. וירא וירץ לקראתם – הולך הוא באורחות צדיקים, וחפץ להיות כמותם עניו ושפל תמיד. אך כיצד יצליח להגיע לידי כך, ולעורר בעצמו את שפלותו ואפסיותו? כאשר יסתכל ויתבונן מאין הוא בא ולאן הוא הולך: 'מפתח האוהל' – האדם נוצר ברחם אמו, המכונה "אוהל", שאין אוהל אלא אישה; וכמו כן 'וישתחו ארצה' – יביט למקום שהוא הולך, כי עפר  הוא ואל עפר ישוב. גם כשעוסק האדם בעבודת השי"ת, יש לעשות זאת בענווה ראויה, ובעיקר "בעבודת התפלה". אין הוא מתפלל ואומר 'תן לי בזכות מעשי', אלא 'ויאמר' לפני השי"ת 'אדוני, אם נא מצאתי חן בעיניך...' – כמה טובות עשית עמדי לפנים משורת הדין, ולכן גם עתה אבקש: "אל נא תעבור מעל עבדך" – שלא יעבור ויסור החן שלך ממני. ומעלה גדולה שהעניו זוכה לה באופן מיוחד, אשר גם אם לא היתה בידו האפשרות לאגור בעצמו תורה ומצוות בשיעור מרובה, וכוחותיו אפשרו לו רק מעט תורה, מכל מקום הקב"ה מקבל זאת מאתו כדורון מכובד, שהרי "אחד המרבה ואחד הממעיט". ובפרט אם הוא חש עצמו שפל וגרוע, הרי מתנת הדל מתקבלת גם כשהיא מתנה מועטת ופשוטה. וזה הכוונה בהמשך: "יוקח נא" – הקב"ה ייקח ממך אפילו "מעט מים" – מעט תורה שנקראת מים, למרות שלא סיגלתי לעצמי תורה הרבה. אולם זכות זו יפה בכל הנוגע ל"עשה טוב" – אם מכווין לבו לשמים גם "הממעיט" זוכה לטובה. אבל בכל הנוגע ב"סור מרע" אין פשרות! "ורחצו רגליכם" – הסירו מעצמכם כל בדל וכל סיג של זוהמה ולכלוך, ובפרט אלו הנדבקות על הרגליים, דהיינו העוונות שהאדם "דש בעקביו". לאחר שתרחץ ותנקה עצמך מהרעות הללו, אזי זיכית וטיהרת את כל כולך, שהרי ביררת את הטוב מן הרע, לא כאדם הראשון שאכל העץ בקליפתו – בעירוב טוב ורע – אלא 'והשענו תחת העץ', גם אם תהיה שקוע בין הקליפות שבעץ הדעת תוכל לברר ולאכול את הטוב שבו ולזרוק את קליפתו. (בניהו)
ב. "והוא עמד עליהם תחת העץ ויאכלו" יח, ח
מקשה המהרש"א: והלא כבר אמרו בגמרא תענית (ט.) מתנות אלו ניתנו בזכות משה, אהרן ומרים. ואיך נאמר כאן כי בזכות אברהם ניתנו? ומתרץ המהרש"א שבאמת מתנות אלו ניתנו לישראל בזכות אברהם אבינו, אלא שאח"כ היו סיבות שגרמו להפסיד את אותן המתנות ורק בזכות משה אהרן ומרים זכו ישראל לקבל אותן בחזרה. ונבאר: כאשר הגיע זמן יציאת מצרים והליכת ישראל במדבר, היה העם ראוי אמנם לקבל את מתנת הענן בזכות הנהגתו הנכנעת של אברהם והוא - 'עומד עליהם'. אולם בשעת יציאתם ממצרים נהגו ישראל בהיפך ממידת ההכנעה, שהרי יצאו ביד רמה" (שמות יד,ח, במדבר לג, ג) שפירוש הדברים כתרגום אונקלוס: ברמות רוחא - ברגשי  התנשאות. על ידי זה אומרים היו להפסיד את השראת הענן עליהם. אך הקב"ה חס עליהם ועמדה להם לבסוף זכותו של אהרן הכהן להשיב את הענן. גם כשכלתה צידתם של יוצאי מצרים בדרך המדברית, הגיעה העת שאמורים לקבל מתנת הלחם מן השמים, בזכות אברהם שנתן לאורחיו חמאה וחלב. אבל מחמת אמונתם הקלושה, אשר התלוננו לומר: "הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב" (שמות טז, ג) הפסידו מתנה זאת, וכבר לא עמדה להם זכותו של אברהם לזכותם במן, עקב מעשיהם הרעים. חס עליהם הקב"ה ונתן להם את המן בזכות משה רבינו. וכאשר הגיע לרפידים ולא היה להם שם מים, הגיע הזמן לקבל את מתנת הבאר בזכות אברהם שאמר 'יוקח נא מעט מים'. אבל כיון שחטאו באמרם למשה כי הוציאם ממצרים להמיתם במדבר, הפסידו את מתנת המים, ושוב חס עליהם הקב"ה ונתן להם מים בזכות מרים, יוצא שאין כאן שום סתירה, וזכו למתנות אלו הן בזכות אברהם והן בזכות משה אהרן ומרים. (בן יהוידע)
ג. "ויאמרו כן תעשה כאשר דברת" יח, ה
ויאמרו כן תעשה כאשר דברת - אמרו אנו אין לפנינו אכילה ושתיה, אבל אתה שיש לפניך אכילה ושתיה, 'כן תעשה' לעצמך כאשר דברת: יהי רצון שתזכה לעשות עוד סעודה אחרת לבר דכר דיתיליד  {לבן זכר שתלד} (בראשית- רבה מח, יא) אף סעודה זו שהציע להם אברהם לא היתה סעודת מלכים, כי אם מעט לחם ופת: אך משמעות עמוקה היתה לברכה זו של המלאכים: הרי סעודה זו שערך לפניהם אברהם באותו יום, נעלה וחשובה היתה מסעודות אחרות שערך לפני אורחיו. כי השולחן הערוך לפני אורחים אלו, נחשב בעצם לשולחן לפני ה' - שהרי מלאכים קדושים וטהורים הסבו בו! זכה אברהם שסעודה חשובה זו תהיה " סעודת אורחים" הראשונה שהגיש אחרי כריתת ברית המילה עם הקב"ה. כל שאר הסעודות יועדו לאורחים מצויים, שבוודאי עדין לא נימולו. זה המייחד לסעודת המלאכים. לכן, ברכו אותו המלאכים שביום הכניס בנו לברית, יזכה לערוך לפני אורחיו שולחן נעלה כפי שערך לפניהם - ובדברי ברכתם צפונה היתה ברכה כי יצליח במעשיו לתקן נפשות רבות, להכניסם לברית, להחכימם בתורה ובחוכמה עד שבהגיע יום ברית בנו, יוכלו להשתתף עמו אורחים חשובים שכבר נכנסו תחת כנפי השכינה, וכבר זכו להימנות עם קהל ה'. אז שוב תהיה סעודת המצווה של הברית - שולחן אשר לפני ה', בדומה לאותו השולחן שערך עתה לפני המלאכים הקדושים. מעתה מובן שלא נתכוונו המלאכים לאחל לאברהם אבינו איחול הנוגע לענייני מאכל ומשתה שבסעודה -לא לברכות אלה ציפה אברהם- אלא כוונתם היתה אודות יתרון המעלה הרוחנית של סעודת ברית המילה והמשתתפים בה - ואכן, דומה היא לסעודת מלאכים. (עוד יוסף חי)
ד. “יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ” יח, ד
מעיון בפסוקים אלו, אנו למדים עד כמה השתדל אברהם אבינו לקיים מצוות הכנסת אורחים בשלמות, מתוך דקדוק בכל הפרטים של המצווה הנשגבה. עלינו להבין מדוע הציע אברהם לאורחיו “מעט מים” דווקא, הרי מאז ומעולם השיגו בני אדם את המים בחינם, מתוך מעיינות בהם מצויים מים בשפע, כך שלא מצוי כלל להקפיד על כמות מים קטנה או גדולה. ואם כן, כיצד ניתן להבין כי דווקא אברהם - “איש החסד” - חס משום מה על מים? אלא שמרוב החביבות שהוא ניגש אל המצווה, השתדל לעשות את כל הנדרש לאורחיו, בהקפדה מיוחדת על בריאותם ורווחתם. הכיצד? טבע האדם, כי אינו יכול לאכול כראוי, טרם מרווה את צימאונו. הוא שותה תחילה ורק אחר כך אוכל לשובע נפשו. מצד שני, הממלא את עצמו בנוזלים מרובים, כדי להפיג את צימאונו הרב, גם לא יוכל לאכול לשובע. אי לכך המידה הראוי היא, לשתות תחילה מעט מים ורק לאחר מכן לסעוד את לבו במזון. וכך נהג אברהם עם אורחיו במחשבה תחילה. בנוסף לכך, גם “טורח הדרך” גורם לאדם להפחית מתאבונו. בכדי להפיג עייפותו חייב הוא לנוח טרם יאכל, ורחיצת הרגליים מפיגה כידוע מחצית מן העייפות. כאשר לאחר מכן נשען גופו ונח מעט, אז גופו נעשה הכן לאכול ארוחה ראויה ונכונה. כאשר הגיעו האורחים לאוהלו של אברהם בחום היום, יגעים ועייפים, ביקש-הציע להם תחילה שלושה דברים, לשם הפגת עייפותם הרבה: “יוקח נא מעט מים”, הגיש להם קנקן עם מעט מים, לרענן עצמם. “ורחצו רגליכם”, להשלמת המנוחה. “והשענו תחת העץ”, למנוחה פיזית. רק לאחר “קבלת פנים” זו, יכלו לגשת נינוחים לסעודה הדשנה שהכינו להם אברהם ושרה. זוהי מדתו של אברהם איש החסד, דקדוק כה מופלג ושימת לב לכל פרטי הפרטים למען רווחתם המוחלטת של האורחים. (עוד יוסף חי)
ה. “וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה” יח, ב
לכאורה מילת “וירא” מיותרת, שהרי הפסוק מדגיש מיד בהתחלת הסיפור: “וירא והנה שלשה אנשים...”, ולמה כפל להזכיר שוב עובדת ראיית אברהם בשלושת האנשים. נוכל להבין את ההדגשה הזאת לפי מה שכתב רבינו מוהר”ם אלשיך, כי כשהבחין אברהם לפתע בשלושת המלאכים הניצבים עליו, תמה בלבו איך יתכן שקלט את ראייתם רק עכשיו, כך בפתע פתאום - בעוד שרגע לפני כן לא ראה אותם כלל. משום כך הבין כי אחת מן השתיים: או שהם אנשים קלי מרוץ, או שאכן מדובר במלאכים. מעתה יש להוסיף, כי אברהם אבינו שהיה חפצו עז לקיים מצוות “הכנסת אורחים”, חשש כי ככאלה שהתגלו לפניו בפתע כהרף עין, עלולים גם להעלם מעיניו ולהתחמק מפניו בפתאומיות כהרף עין. מתוך כך, ומפני חיבתו המיוחדת למצוות “הכנסת אורחים”, רץ לקראתם בעיניים פקוחות, כדי להסיר כל חשש פן יאבד אותם מנגד עיניו אפילו לרגע אחת. לכן כפל הכתוב והדגיש את ראיית אברהם גם בעת ריצתו אחריהם - “וירא, וירץ לקראתם” - כלומר, לא הסיר את מבטו מהם, מסור היה כל כולו בחביבות מופלגת למצווה שנזדמנה לפתחו. כל זה מלמד על זריזותו התמידית של אברהם כל אימת שמדובר בעשיית מצווה. על אופי זריזותו של אברהם אנו למדים גם מן הכתוב בסמוך “וימהר אברהם האהלה אל שרה” (יח,ו): אברהם לא היה רץ מפני שהיה ממהר להגיע למטרה כלשהי, שכן, דרך הרצים להגיע למקום מסויים, אשר מיד עם הגיעם למחוז חפצם עוצרים על הסף, ונכנסים בנחת פנימה אל המטרה שלשמה הם כה מיהרו לבוא, כיוון שבעצם הגעתם ליעדם הושגה מטרת ריצתם, ומכאן ואילך חוזרים לנהוג בנחת, כרגיל. אולם שונה היתה לגמרי ריצתו של אברהם אבינו ע”ה - לא רץ מפני שהיה “ממהר”, שאם כן מדוע ממשיך לרוץ אף לאחר שכבר הגיע לאוהלה של שרה - כמדוייק מלשון הכתוב “וימהר אברהם האהלה אל שרה אשתו”, כלומר, לא הרפה לרגע ממנוסתו ומרוצתו עד שהגיע אל שרה היושבת ביציע האוהל. הווי אומר, ריצתו של  אברהם  מבטאת  מטרה  אחרת  לגמרי - זריזות  תמידית  הנובעת  מתוך  חיבת  מצוה,  ומכוח תשוקה הבוערת בקרבו! (אדרת אליהו)
ו. "היפלא מה' דבר" יח, יד
משמע, כי עובדת צחוקה של שרה נבעה מחוסר אמונה ביכולתו של השי"ת. ודבר זה אכן צריך הסבר, כי על אף שכל דבר שהוא בלתי צפוי מעורר באופן טבעי תמיהה וצחוק, כל זה שייך רק לגבי מעשה בני אנוש, המוגבלים בתכונות ויכולות מוגדרות, אבל לגבי הקב"ה הכל יכול הרי אין לפניו שום הבדל בין נס לטבע. ואם כן, אף אנו תמהים על שרה- מדוע התפלאה הצדקנית באומרה "אחרי בלותי היתה לי עדנה". הרי כלפי הקב"ה בעצמו, הנס וההרגל המצוי שניהם חשובים כמעשה שגרה. כדי להסביר את העניין, נמשיך לדייק בלשון הכתוב:"היפלא מה' דבר", ולא אמר 'היפלא ממני דבר'. נראה מזה כי תשובת הקב"ה נעוצה בהזכרת שם הוי"ה הקדוש. כפי שפירשו המפרשים כי שם "הוי"ה" פועל דברים למעלה מן הטבע, בעוד השם "אלקים" פועל רק בגבולות הטבע. ועל כן שם אלוקים בגימטריה הטבע. וכיוצא בזה מצינו בפסוקי ההלל "מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו"- כלומר כל מה שמנהיג ופועל הקב"ה בעולמו מכוח שם הוי"ה יתברך, אין בו כל פלא והתפעלות, כי הכל נחשב כלפיו כדבר רגיל וטבעי. אולם ה'פלא' הוא בעינינו- בעיני בני אדם, אלה החיים בעולם המעשה; כל שינוי עושה עליהם רושם גדול. וזהו היסוד למאמר חכמינו ז"ל, כי מי שעשו לו נס המנוגד לדרכי הטבע, מנכים לו מזכויותיו (שבת, לב). ולמרות זאת ידוע לנו על הצדיקים הקדמוניים, שרגילים ומלומדים היו בניסים גדולים על כל צעד ושעל, הייתכן לומר כי נגרעו ח"ו זכויותיהם בשל כך? אך הביאור בזה הוא, כי שונה הנהגת הקב"ה עם הצדיקים מאשר הנהגתו עם אנשים פשוטים: הטבע, העולם, מושפע משם אלקים, אבל ההשפעה הנשפעת על הצדיקים, מקורה בשם הוי"ה הפועל מעל הטבע. ושם כאמור לא קיים כלל המושג טבע והיפוכו. לכן, אם נעשה נס לצדיק אין מנכים לו מזכויותיו בעבור זה, כי השפעתו מגיעה ישר מן הוי"ה, ששם נס וטבע שווים. עתה נחזור לעניין צחוקה של שרה. לאמור נבין היטב את טענתה-צחוקה, היא בוודאי האמינה בכל לב שעתידה היא לחבוק בן, והכל אפשרי בידי הקב"ה. אולם הצחוק היה כעין שחוק מריר על גודל התשלום וההפסד שיצטרכו לשלם עבור הנס הכפול- שלה ושל אברהם- ועל כך צחקה, היא ביטאה את הרהורי לבה אודות הזכויות העתידות להתנכות מהם בעקבות הנס הגלוי העומד להתרחש עמהם. הוא אשר אמרנו, לא פקפקה הצדקנית באמונתה התמה. אך גם על חשש זה השיב להם הקב"ה: "היפלא מהוי"ה דבר"- מאחר וההשפעה עליכם, הצדיקים הקדושים, נובעת משם הוי"ה, שוב אין לכם לכנות אותו "פלא"! גם הנס הגדול ביותר נחשב כמו הטבע הפשוט ביותר. אם הנס אינו פלא, שוב אין לשרה להתאונן על ניכוי זכויותיכם, אתם יונקים במישרין מכוח ההנהגה העומדת למעלה מדרך הטבע. (עוד יוסף חי)
ז. "ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל" יח, ט
רש"י פירש "לחבבה על בעלה": להודיע שהיא צנועה משאר חברותיה, שאינה נראית, וצריך לשאול אחריה. וקשה להבין, וכי אברהם שמצוי בקרבתה ימים ולילות, לא ידע כי צנועה היא, עד שהוצרכו המלאכים לגלות לו זאת על מנת לחבבה על בעלה? אולם נראה כי אין הכוונה שהמלאכים גילו לו את עצם מידתה הצנועה של שרה אמנו, אך נתכוונו להודיע לו בזכות צניעותה של שרה יזכו להיפקד בבנים, כלומר, זכותה גדולה מזכותו. גילוי זה וודאי היה בו כדי לחבבה על בעלה. (בניהו)
א. "לא ברב חיל נצחון המלחמה"
ב. "הרכילות אהובה והרוכל שנוא"
ג. "פרי התורה - ענווה, ופרי הממון והמסחר - גאווה"