יום א כ"ט בתמוז
21:57
פרשת וזאת הברכה
א. "ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה" לג, ז
חז"ל דרשו מ'ידיו רב לו', שהכוונה לפלפול החכמים ומשא ומתן בדברי תורה (סוטה ז). הוויכוחים התלמודיים מסומלים ב'ידים', אין לימוד בלי 'מלחמה'- היא מלחמתה של תורה. קושיות ותירוצים, שאלות ומסקנות ללא הרף, הם התענוג האמיתי של אהבת התורה אשר חכמי ולומדי התורה זוכים לה במנה גדושה. וידוע מה שמסופר בגמרא (ב"מ פד) על רבי יוחנן שלא מצא מרגוע לנפשו לאחר פטירתו של ריש לקיש חבירו-תלמידו. החכמים שלחוהו ללמוד תורה עם רבי אלעזר בן פדת שהיה יודע כמחודד וחריף. כשהחלו ללמוד והיה רבי יוחנן מחדש חידושי תורה, היה רבי אלעזר מביא לו ראיות והוכחות לסייע את דבריו. אמר לו רבי יוחנן: ראה מה ההבדל בינך לריש לקיש: כאשר הייתי מרצה לפני ריש לקיש איזה דבר חידוש, היה מקשה עלי 24 קושיות ולאחר מכן היינו משיבים 24 תירוצים וכך היו חידושי התורה מתבהרים היטב ומקבלים צורה מושלמת. לעומת זאת, אתה משתדל רק לסייע לדברי על פי ראיות שונות וכי אין אני יודע בעצמי שהנני אומר דברים נאים? שמחתם המופלגת של חכמי התורה משילובם של קושיות ופירכות במהלך לימודם נובעת מהעבודה הפשוטה שזו הדרך היחידה להגדיל תורה ולהאדירה. אפשר לומר, כי הוויכוחים ההלכתיים המסומלים בידיים נחלקים לשתי מחלקות: 'יד שמאל' מתייחסת לקושיות ושאלות, ו'יד ימין' מתכוונת לתשובות ומסקנות. ולכן אמר הכתוב 'ידיו' בלשון רבים, לרמוז על שתי הידיים- על שני המישורים המרכזיים בצורת העיסוק וההתנצחות בתלמוד. והנה, כאשר נתבונן בצורת הלימוד של תלמיד חכם מושלם, נמצא כי הוא עסוק עם ארבע זוגות ידיים של תורה: שלו, של רבו, של תלמידו ושל חברו. כך נוכל לפרש את הפסוק במשלי (כז, יז) "ברזל בברזל יחד", אשר דרשוהו חכמינו על לימוד התורה ודרכי הוויכוח: "מה ברזל זה - אחד מחדד את חברו, אף שני תלמידי חכמים מחדדים זה את זה בהלכה" (תענית ז). לפי האמור יש להוסיף עוד ולחלק את המילה יחד- ח' יד (8 ידיים), ובא לרמוז על ארבע זוגות הידיים, שהם שמונה ידיים המשלימות את הלימוד והחידוד התלמודי. אף החכמים קיבלו את הכינוי ברזל, משום שה'ברזל' רומז למידת ה'מלכות' כמובא בספרי הקבלה (יש שבעה מיני מתכת: כסף, זהב, נחושת, בדיל, עופרת, כסף, חי, ברזל. חומרי מתכת הללו מקבילים ל'שבע הספירות' הידועות בשמן: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות). הוי אומר, הברזל רומז ל'מלכות', כאשר ה'מלכים' הם כמובן תלמידי החכמים, כפי שדרשו חז"ל על הפסוק (משלי ח, טו) "בי מלכים ימלוכו" - רבנן איקרי מלכים! (גיטין סב). לימוד תורה על ידי שני חכמים, זהו 'חברותא' של מלכי עולם, הנקראים 'ברזל בברזל', שאותיותיהן לב-זר לב-זר, ללמדך שעל שני החכמים להשקיע את הלב שהוא מקור הבינה ואת זר החכמה השוכנת במוחם בעוסקם בתורה. פעמיים 'חכמה' (מצד שני תלמידי החכמים) עולים למספר 'קום' (146) כי תלמודם מתקיימת בידם, והיא קמה וגם ניצבה לעד. ופעמיים 'בינה' המקביל ל'לב', בגימטריה 'דקל' (134) כשהוא ראשי תיבות: דרור קן לה...  (בניהו)
ב. "ולזבולן אמר שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך"
שותפות זו של "יששכר וזבולון", מזכה את ה'זבולון'- תומך התורה- בשכר מופלג כאילו הוא בעצמו עסק בתלמוד התורה. ועל זה נאמר (קהלת ז,יב): "בצל החכמה בצל הכסף", על ידי הכסף שהוא מחזיק ביד-תלמיד חכם, נחשב לו כאילו הוא למד תורה. ויותר מזה מבואר בספרים, כי המחזיק ותומך ביד תלמיד חכם, אומרים לו בבית דין של מעלה: "טול שכר מסכתא פלונית ומסכתא פלונית", והוא אומר: מימי לא למדתי מסכתא! והם אומרים לו: חכם פלוני למד אותה, ואתה החזקת בידו- מעלה עליך הקדוש ברוך- הוא כאילו אתה למדתה אותה, וקח לך את שכרך! אכן: 'שמח זבולון בצאתך' לקראת השכר הגדול הטמון בעולם הבא. לפי זה ניתן לפרש את הגמרא המגילה: 'רקת' זו טבריא'. ולמה נקרא שמה רקת? שאפילו ריקנים שבה מלאים מצוות כרימון. ואפשר שהכוונה לעשירים ותומכי התורה, שהם בעצמם כאמור, אינם יודעים ללמוד אולם נחשב להם כאילו הם למדו ממצות תלמוד תורה,אך היו מחזיקים בידי תלמידי חכמים, וחשובה להם מצוותם להיות 'מלאים מצוות' - דהיינו לימוד תורה - כרימון. (בניהו)
ג. "וזאת הברכה אשר ברך איש האלקים את בני ישראל לפני מותו"
הנהגת משה רבנו עליו השלום בשעת פטירתו והסתלקותו, מוכיחה יותר מכל עד כמה היתה גדולה אהבתו כלפי בני ישראל, אותם נשא על לוח ליבו תמיד, עד הרגע האחרון של חייו, בבחינת: "סופו מוכיח על תחילתו"- האהבה המופלגת שהעניק לצאן מרעיתו בסוף ימיו, מבהירה היטב את הקשר האמיץ בין הרועה- המנהיג לבין בני טיפוחיו, צאן קדשים. כך אמר שלמה המלך (קהלת יב יג): "סוף דבר הכל נשמע", עם התבוננות בסופו של דבר ותופעה, נוכל  'לשמוע'  - להבין- את המשמעות של כל התהליך, את משמעות הנהגת החיים, את האהבה האמיתית והאהבה החיצונית. טבע האדם, גם אם הקים או יזם מפעלי חיים, וחולל-פלאות בימי חייו, אך משעה שסופו קרב ובא והנה הולך למות כדרך כל הארץ, אזי לא יעזוב את מסגרת משפחתו הקרובה, עמהם הוא מתייחד בשהייה ממושכת בקירבת בניו ואשתו. שורש הטבע הזה נעוץ בכך, שאדם מחפש בשעותיו הקשות לחוש ולהביע את אהבתו הפנימית והמרכזית בחייו, ומצד פנימיותו של האדם אין הוא רוחש אהבה יותר גדולה מאשר למשפחתו ויוצאי חלציו. אכן, זה המבקש להימצא דווקא עם איש זר, שאיננו מקרב המשפחה, אות הוא על גודל הידידות והאהבה השוררת בניהם, שהרי הוא אוהבו כאחד מבניו. לשם כך, בהקדמה לברכותיו של משה לכל שבט ושבט מישראל, נכתב בפסוק שלפנינו: אשר ברך... את בני ישראל, 'לפני מותו'. והלא מפורש בהמשך הפרשה עצמה את שמות המבורכים מבני ישראל, כמו כן גם העובדה כי ברכות אלו ניתנו בטרם פטירתו, אנו לומדים כבר בהמשך הפרשה. מדוע א"כ הדגישה זאת התורה בפתח הברכות? אלא הכתוב מלמדנו בזה, שבאותן שעות לא דאג ולא חשב משה רבינו ע"ה על בניו ויוצאי חלציו יותר מאשר על כל עם ישראל כולו. וההוכחה לכך, כי לא נתגלה לנו איזה ברכה העניק לבני משפחתו בטרם מותו, לעומת זאת, התורה מביאה בפרוטרוט כל הברכות שנתייחדו לכל שבט ושבט בפני עצמו. בשעה יקרה זו הם הם בראש מעיינותיו. הנוהג הטבעי מבקש להקדים את ברכת בני הבית וקרובי המשפחה, אולם משה עליו השלום בחר להעניק שפע ברכות 'לפני מותו', דוקא לשבטי ישראל, צאן מרעיתו. ולכן זכה דווקא הוא להיקרא "רעיא מהימנא", הרועה הנאמן. (בן איש חי)
א. "מידת החמלה יסוד גדול וחזק לתיקון המידות"
ב. "אין העולם עשוי הפקר"
ג. "האמת כבדה על כן נושאיה מועטים"