יום ד ד' בכסלו
18:36
פרשת חיי שרה
א. "ארבע מאת שקל כסף ביני ובניך מה היא"
אמרו חכמינו על אפרון כי רע עין היה (בראשית רבה נח, ז), ולכך ביקש ארבע מאות שקל כמנין רע עין (400). עפרון לא הכריז לעין כל על היותו רע עין, וכי הוא מבקש סכום המכוון כנגד הגימטרייה הנ"ל. באופן זה, מלבד הזלזול העצמי, גם אברהם יכול היה לשלם לו כפי מדתו הרעה בשקלים קטנים וגרועים, ולא בשקלים גדולים.ביקש עפרון לקבל הסכום העתק של ארבע מאות שקל כסף בטענה שהוא מכוון כנגד האותיות האמצעיות של שמו ושם אברהם- היא האות ר', הכתובה באמצע שם "עפרון" ושם "אברהם". וכה אמר בעורמת חכמתו לאברהם: הרי אוהבים אנחנו כל כך... לב שנינו שווים באהבתינו ההדדית... כך נאה וכך יאה שתשקול עבורי את הסכום הנכבד "ארבע מאות שקל כסף", ומדוע, מפני שהוא מכוון כנגד האותיות  ש"ביני ובינך"-בתווך של שמי ושל שמך, וכחברים טובים "מה היא" להרים עבורי סך נכבד... על פי זה יובן מדרש חז"ל (שם) המדייק את חיסור אות וא"ו משמו של עפרון ומסמיך לכך את הפסוק במשלי (כח,כב): "נבהל להון איש רע עין, ולא ידע כי חסר יבואנו" מסביר המדרש, כי רע העין-עפרון- לא ידע כי התורה החסירה אות ו' משמו וכתבה "עפרן" במקום עפרון. אך, עלינו להבין מה איכפת לו לעפרון, שכל מהותו עוסקת בחמדת הממון, אם שמו ייכתב בוא"ו או בלי ו' ? ברם, לפי האמור, הלא בזה שנחסר אות ו' משמו, ממילא יש בשמו ארבע אותיות בלבד, ושוב לא קיימת אות אמצעית של ר', ומשבטלו הרמזים ומליצות האהבה שלו, נשמט הטעם ההגון שמכוחו העז לבקש סכום כה נכבד של לא פחות מארבע מאות שקלים. עתה נתגלה כי למעשה מדובר רק ברע עין בלבד. ועליו נאמר: "נבהל להון איש רע עין- ולא ידע כי חסר יבואנו". אותו רע עין מנסה לייפות את כוונותיו האמיתיות, ואיננו יודע כי הקב"ה כבר גילה צפונותיו על ידי החיסרון בשמו. (אדרת אליהו)
ב. “ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים חיי שרה”
חלוקה מפורטת זו של מניין שנות חייה של שרה אמנו ע”ה, באה אפוא להורות על שלמותה וצדקותה הרב. מושלמת היתה מכל צד, לא נפגם טוהר נפשה כמו גם יופייה בשנות שיבתה. באמת, מוצאים אנו דיוק נוסף ופירוט מספר שנות חייה: בהתחלה הזכיר את השנים בלשון יחיד: מאה שנה ועשרים שנה, אך שוב הוא מזכירו בלשון רבים: ושבע שנים. נראה שגם הבדל לשון זה בא לאותה המטרה: להדגיש את המיוחד בהנהגתה של שרה אמנו: מידת השפלות!. אחת הדרכים המוצלחות כיצד להגיע להרגשה מוחשית של ענווה ופשטות, היא על ידי שהאדם יזכור ויתבונן במצבו וצורתו בהיותו תינוק רק נולד פחות מבן שנה, אז היו כל חושיו וכשרונותיו בתכלית השיפלות: כתינוק היה שוכב כאבן דומם, נהג כאילם שאינו מוציא הגה לשון מפיו, נראה כחיגר ונכה שאיננו מהלך על רגליו, כך גם לא שלט על צרכיו, ולכלך תמיד את עצמו ואת בגדיו מבלי שום בושה וכבוד. כל חושיו ותכונותיו כהים ואטומים היו. הוי אומר, תדמיתו של האדם נמצא אז בשפל המדרגה. וכבר אמרו חכמי הטבע, כי אילו היתה באדם דעת להבין את פחיתות ערכו בשנתו הראשונה, היה מת באנחתו מרוב עגמת נפש. אכן, מי שמתבונן ונזכר במציאות האמיתית, בצורתו ומעמדו בעת לידתו מגיע להכרה הנכונה כי בעצם “הוד מעלתו” אינו אלא “בשר ודם”, ובסך הכל הנו יצור די מאוס. מכאן הדרך קצרה לסלק מעצמו מחשבות יהירות של גאווה וגבהות לב. להיפך, מתוך התבוננות עמוקה כזו, ידבק בשפלות וענוה.

זה מה שהכתוב מתכוון להודיע לנו אודות שבחה המופלג של שרה אמנו ע”ה: היתה תמיד דבוקה במידת השפלות הרצויה, כל כך היתה נמאסת בעיני עצמה, עד שגם כשהיתה בת מאה זכרה להרגיש עצמה ולהביט בשנת חייה הראשונה. וכך נדרש הפסוק “ויהיו חיי שרה מאה” כאשר הגיעה שרה לגיל מאה, גם אז נזכרה להתבונן ב”שנה” האחת והראשונה לחייה, כדי שלא תתגאה ביופי והדר גופה, ובכוחה וגבורתה. לא רק בהיותה זקנה ותשושה, כשהגוף ממילא נחלש ואף נראים בו סימני הכיליון, אלא “ועשרים שנה” גם בהיותה בת עשרים עם מלוא הכוח והמרץ, אף אז החשיבה את מעמדה כפעוטה בת שנה. אולם מצד שני, מעלה זו של ההסתכלות אחורה יש בה יתרון דווקא כלפי אדם מבוגר, אך צעירי שנים צריכים לשאוף לכיוון ההפוך: להסתכל קדימה, ולהעריך את עצמם בעיניהם כמבוגרים וגדולים בשנים, בעלי אחריות מלאה על כל מעשיהם ופועלם. ואכן זה מה שהתורה מדגישה אצל שרה בהמשך הפסוק: “ושבע שנים”, בלשון רבים, רמז להנהגתה בהיותה בת שבע, אז היתה מחשיבה את עצמה כגדולה בשנים, כבוגרת החייבת כבר בכל חיובי התורה, באופן שעליה לדקדק בכל מעשיה כאחת שכבר הגיעה לכלל חיוב גמור, במלא המובן. עוד ניתן לומר שהחשיבה את עצמה כבת שנים, כלומר: כאילו מלאו ימיה והולכת היא כבר לבית עולמה, מתוך כך הזכירה לה יום המיתה, שחז”ל העידו על כך שזוהי סגולה בדוקה להנצל מן היצר הרע (ברכות ה,א). (עוד יוסף חי)
ג. "וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ... וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ"
אריכות לשון הפסוק צריכה ביאור רב: א. מה משמיענו בזה שלקח את הגמלים "מגמלי אדוניו", וכי שייך להעלות על דעתנו שלקח גמלים אחרים? ב. יש לדקדק כפל הלשון "וילך". ג. לשון 'ויקם' נראה מיותר, שהרי אם הלך בוודאי שהוא קם, שכל הליכה כוללת עמה קימה מן המצב הקודם, ולמה הוצרך הכתוב להזכיר זאת.

ונראה לפרש, כי כידוע הליכת אליעזר עבד אברהם היתה כרוכה בכמה וכמה נסים שנעשו לו, החל בקפיצת הדרך וכלה במילוי שליחות ובאופן מהיר ועל טבעי. אולם היה ברור לאליעזר כי כל הנסים שיתרחשו אינם בזכות עצמו, כי אם בזכות אדונו אברהם אבינו ע"ה, אשר זכויותיו של הצדיק נתלוו עמו בדרך.עם זאת, הבין העבד כי הסגולה הטמונה בהליכתו היא רק בתנאי שתהיה זו "הליכה שלמצוה". אי לכך, היה על אליעזר לחפש דרך כל שהיא, שעל ידה יוכל להגדיר את משמעות היציאה לדרך כמעשה גדול שאכן ראוי להתלוות לה זכויות. לשם כך החליט לצאת לדרכו הארוכה בהליכה רגלית, ולא ברכיבה על גבי גמלים; שינוי זה שהוא מעל ומעבר לחיובו כעבד, נוסך בדרכו משמעות של מעלה ומצוה. והפסוק מפרט היטב עד כמה השתדל אליעזר להרבות זכויות תוך כדי שליחותו הגדולה: 'ויקח... מגמלי אדוניו' – לא לקח אתהגמלים הפשוטים, כי אם את היקרים והחשובים שבגמלים, אלה השייכים לאדונו בעצמו, דווקא אותם בחר לקחת כדי להראות את עושרו וחשיבותו של אברהם.

מצד שני, למרות שלוקח איתו גמלים נוחים ונעימים למסע הדרך, מכל מקום – 'וילך' – לא רכב עליהם, אלא הולך הוא ברגליו כדי להעלות את שליחותו לדרגת מצוה. 'וכל טוב אדוניו בידו' – הוא זכות תורה ומעשים טובים של אברהם אבינו, שליוו אותו בדרכו לשומרו ולהגן עליו; או אז :'ויקם וילך' "קימה" זו לדרכו היתה באמת רבת משמעות, היא זו שנסכה רוח שלמצוה בתוך ההליכה. ואכן, בסמוך ל'קימה' זו מתרחש מיד נס קפיצת הדרך, כנאמר: 'וילך אל ארם נהריים אל עיר נחור...' לשון 'ויקם' יובן גם על פי המבואר בזוהר הקדוש (פרשת וישלח קנ'ח), שאף על פי שהיה אליעזר מבני כנען – שעליהם נאמר (בפרשת נח) "ארור כנען" – אולם מחמת היותו שליח נאמן, נאמר עליו "בא ברוך ה'" (כד,לא) מעתה יבואר לשון 'ויקם וילך', לומר ש"קם" ממצבו הטבעי, שהינו ארור ומקולל מעצם הווייתו, אך הליכת המצוה נסכה בו ברכה, והיא זו אשר השפיעה עליו שפע ברכה. (בן איש חי)
ד. "וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף"
"לעפרן", חסר וי"ו. כתב בעל הטורים לפי שהיה רע-עין, ועפרן חסר וי"ו (עפרן=400) עולה למספר ר"ע עי"ן (=400). וטעמו של דבר לפי שאמרו רז"ל (ב"ב ט) כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות כו', וכל מי שרעה עינו באחיו האביון ואינו נותן לו כלום אינו מתברך בשש ברכות אלו, על כן חסרה וי"ו דעפרן כי מצד שהיה רע עין חסרו ממנו ששה ברכות אלו. ורז"ל אמרו (סוטה לח) אין נותנין כוס של ברכה כי אם לטוב עין שנאמר (משלי כב.ט) טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך. ומכל מקום מראה שניהם אמת ר"ל הקרי והכתיב כי מי שהוא טוב עין מברך לאחרים בעין יפה, על כן יבורך גם הוא בשש ברכות כהוראת וי"ו של יבורך כי הוא כתיב מלא ותדע עוד כי רע-עין עולה למספר ד' מאות, ע"כ מצינו בארבע מקומות מספר ד' מאות אצל בעל עין רע. א) בעפרן שהיה רע עין על כן לקח ד' מאות שקל כסף. ב) אצל אחי יוסף שהיה עינם רעה באחיהם יוסף הצדיק ונתקנאו בו עבור כתונת הפסים שעליו עי"כ נתגלגל הדבר וירדו למצרים והיו ד' מאות שנה בגירות ועינוי ועבדות. ג) אצל עשו שרעה עינו באחיו יעקב ונתקנא בו על הברכות אשר ברכו אביו כי על כן אמר יעקב וריוח תשימו בין עדר לעדר כדי למלאות עיניו של אותו רשע על כן בא עשו וארבע מאות איש עמו. ד) נבל הכרמלי היה איש כילי ורע עין כנודע, על כן בא עליו דוד עם 400 איש לשלם לו כמדתו. (כלי יקר)
א. "אין שום דבר בשכל, שלא יהיה תחלה בחוש"
ב. "לא ברב חיל נצחון המלחמה"
ג. "טוב כישלון רגל מכישלון לשון"