יום ד ד' בכסלו
18:17
פרשת תולדות
א. "ויריבו רעי גרר" כו, יט-כ
"ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר... ויריבו רעי גרר", ובהמשך: ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה... ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה... הרי לנו כי בבאר הראשונה והשניה רבו, ואילו על באר השלישית לא רבו. לכאורה לא מובן ההבדל. גם יש לדקדק הבדל הלשון בחפירת הבאר השלישית: כאן כתוב ויחפור באר אחרת, הלשון יחיד, לעומת שתי הבארות הראשונות שכתוב ויחפרו, בלשון רבים? בכדי להבין את העניין, עלינו להבחין כי הבאר הראשונה והשנית נחפרו בנחל, ורק בנוגע לבאר השלישית הדגישה התורה: ויעתק משם ויחפור באר אחרת, אם כן, את הבאר השנייה נחפרה ג"כ בנחל הסמוך לבאר הראשונה.

נוכל להסיק מכך, כי סיבת המריבה אכן שייכת למיקום החפירות, וממילא,משהעתיק  משם את מקום החפירה, שוב לא היה מקום לריב עליה. את מהות המריבה נסביר כך: טענת רועי גרר היתה, מכיוון שהם חפרו את הנחל עצמו, כך שעבדי יצחק אשר חפרו את הבאר באותו המקום, הרוויחו כי על ידי חפירה מועטת כבר נבעו ממנו מים, לכן טענו הללו כי  להם ישנה "שותפות" בבאר הזאת, שהרי המלאכה שלהם -חפירת ה"נחל"- הועילה לבאר שחפרו עבור יצחק. זו היתה המריבה על הבאר הראשונה.

כדי לפתור את המחלוקת, חפרו עבדי יצחק באר אחרת, אם כי באותו מיקום-בנחל, שהוא מקום נוח לחפירת בארות. בכל זאת חשבו למנוע את המשך המריבה מסיבה פשוטה: הלא עיקר הטענה היתה כי בעצם גם רועי גרר "שותפים" בבאר, אך עכשיו שעזבו את הבאר וחפרו מיד באר אחרת, הרי יש כבר שותפות צודקת: הבאר הראשונה תשמש את רועי גרר, והבאר השנית את עבדי יצחק. כלומר, היענות גמורה לתביעתם-טענתם של רועי גרר. הם אכן ייעשו שותפים מלאים. אם כי עבדי יצחק בחרו לקיים את החלוקה בצורה  הזאת של החזקת באר פרטית, כיוון שלא רצו להתחלק שניהם בבאר אחת ממש. אולם רועי גרר רבו גם עליה. אלימים אלו התעקשו בתביעתם לקבל את זכות ה'שליטה' על כל בארות שבשטח. כלומר, לקבל שותפות ממשית בשני הבארות גם יחד. בשלב זה החליט יצחק להעתיק לגמרי את מיקום הבאר. לא עוד בנחל, כי אם במקום גבוה שלא היתה בו חפירה מעולם. כך לא יהיה עוד פתחון- פה לרועי גרר, לטעון טענות משונות של שותפות.

ואכן בבאר השלישית לא רבו, כמפורש בתורה. בזה יובן לנו גם הבדל הלשון: בבאר הראשונה והשנית כתוב "ויחפרו", ואילו בבאר השלישי כתוב "ויחפור", בלשון יחיד, בא לרמוז כי חפירות הבאר הזאת היתה כל כולה של יצחק בלבד, שלא כבארות הראשונות שהיתה בהן חפירה מוקדמת של אנשי גרר. כאן מדובר בחפירת 'נטו' של יצחק. כעת הובן לנו גם מהות המריבה, צדדי הוויכוח, ופתרונו של יצחק. (אדרת אליהו)
ב. "ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים"
"ויאמר יעקב מכרה כיום את בכרתך לי... ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים". נראה לבאר, על פי מה שדרש רבי עקיבא על הפסוק: "וישליכם אל ארץ אחרת כהיום הזה" (דברים כט,כז) 'מה היום הולך ואינו חוזר, אף הם אינם חוזרים' (ירושלמי סהנדרין י, ה). ולזה אמר: מכרה כ'יום', כמו יום שהולך ואינו חוזר, כך תהיה המכירה עולמית, בלי אפשרות של חזרה וחרטה... בכך יתבאר גם פלא נוסף, מדוע נתן יעקב לעשו לחם ונזיד עדשים, הלא עשו ביקש ממנו רק את האדום אדום הזה, עדשים בלבד, על מה ולמה הוסיף יעקב ונתן לרשע גם לחם, דבר שלא התבקש כלל. אלא שאף זה היה כדי להבטיח את חלות המכירה בוודאות. כי עשו, מרוב להיטותו ותאוותו הנוראה למאכל העדשים, אחזו מחלת ה'בולמוס'. בשל כך חשש יעקב שמא יטען עשו כי בשעה שמכר את הבכורה, היה אנוס מחמת החולי, לכן נתן לו בראשונה לחם, כדי להסיר ממנו את החולי, ורק אחר כך מילא את מבוקשו והביא לו את נזיד העדשים, תמורת הבכורה שמכר לו בדעה צלולה ומיושבת... (בן איש חי)
ג. “וצודה לי ציד.. ועשה לי מטעמים.. והביאה לי ואכלה”
רבינו מהר”ם אלשיך ז”ל דקדק בלשון הכתוב “לי” שהוא לכאורה שפת יתר, “צודה לי”, “עשה לי”, “הביאה לי”, היה די לומר “וצודה ציד ועשה מטעמים והביאה ואוכלה”, ולמה דקדק להדגיש בכל דבר “לי”? נוכל להבין זאת על פי מה שכתב בעל “שתי ידות”, שעשו נולד בשעה ששימש מזל “מאדים”, כמו שרמוז בנאמר: ויצא הראשון אדמוני. ואמרו בגמרא (שבת קנו.) כי הנולד במאדים עתיד להיות גנב, לא אוכל משלו ולא שותה משלו. מסיבה זו, פחד יצחק אבינו שעשו יביא לו צייד מן הגזל. וגם אם יצווה עליו במפורש שלא יביא מן הגזל, מזלו ישפיע עליו שייכשל ויביא מן הגזל, שהרי זה טבעו: “לא אוכל משלו ולא שותה משלו”. לכן התחכם וצווהו בצורה כזאת, שלא יהיה לעשו שום הנאה אישית במאכלו, כך שהמזל לא ישלוט בהכרח על כל מהלכיו. ביקש הימנו שלא יכין את הציד ואת האוכל, כי אם “לי”, לשמי (לשם יצחק) בלבד. בנוסף לכך, גם לא ייהנה עשיו מאותה אכילה, ולא יבשל תבשיל מרובה לצורכו ולצורך אביו, אלא הכל יהיה לאביו בלבד. באופן כזה כשלא יהיה שפוט לנהוג כפי הוראת הכוכב שלו, יגיע אליו המאכל בהיתר ולא באיסור ח”ו, שהרי השפעת הכוכב חלה רק על עשו ולא על יצחק. וזהו דקדוק דבריו בצוותו את עשו: “וצודה לי ציד”, לי - לשמי. גם אם אחר כך אל תהנה ממנו, אלא “ועשה לי מטעמים”, רק לי - עבורי בלבד, אל תכין גם לעצמך כמו”כ הוסיף “והביאה לי” דוקא, “ואוכלה” אני לבדי. באזהרות חוזרות ונשנות אלה התבקש עשו להרחיק עצמו מכל קשר ושייכות אישית למאכלי הצדיק. (אדרת אליהו)
ד. “ויעתר יצחק לה’ לנכח אשתו” כה, כא
הדבר המייחד את “תפילתם של צדיקים”, הוא שיש לה יתרון מעל כל שאר תפילות בני אדם, עד שהיא מהפכת את מידת “רגזנות” למידת “רחמנות”, נראה שזה משום שתפילתם יוצאת מהלב, ותפילה כזו יש בה אכן כוח מיוחד להפוך את מידותיו של הקב”ה לטובה. ניתן לרמוז עניין זה, על פי חישוב ההבדל שבין הערך המספרי של השורש “רחם” (שהוא 248) לבין “רוגז” (שהוא 216), ההפרש עולה למניין “לב” (32), כלומר על ידי תפילה כזו היוצאת מן הלב, נתוסף מספר “לב” על מספר “רוגז” עד שהתוצאה זהה למספר “רחם” וזה בעצם מה שהופך את מידותיו של הקב”ה למידת הרחמנות. כל תפילה אחרת, גם אם נאמרת באותו נוסח כמו זה של צדיקים, אך כל עוד שהיא חסרת “לב”, לא קיימת בה סגולה זו של הפיכת המידות לטובה ולרחמנות. על כן אנו מבקשים מה’: ברוגז רחם ותזכור, כשאנו נדונים חס ושלום במידת ה”רוגז” אנא יתוסף ה”לב” והנהגת הקב”ה תהפוך להיות במידת ה”רחם”. כך נוכל גם לפרש את הפסוק בישעיה (נז, א) “הצדיק אבד ואין איש שם על לב”, מאחר ושהצדיק נאבד, אין מי שיוכל להתפלל תפילה היוצאת מן הלב. ומדת הרגזנות עדיין נשארת לפעול. וזה בעצם מה שגורם לכל היסורים והצרות שבעולם, וכמאמר הפסוק במשלי (י, יג): “ושבט לנו חסר לב”, היסורים והכאות השבט נובעים בגלל “חסר לב” שאין תפילתנו מוסיפה את ה”לב” כדי להפוך הכל ל”רחם”, לרחמי ה’. “ושמת שמו אברהם, ומצאת את לבבו נאמן לפניך”. אברהם בגימטריה שווה “רחם” (248) והאיך? מפני כי “מצאת את לבבו נאמן”, על ידי כך היה לו כוח להוסיף “לב” על “רוגז” ולהעלותו ולהפוך אותו למידת “רחם”. (בן יהוידע)
ה. "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב"
לפי כשהיה שואלו אביו מה אתה עושה בשדה כל היום, היה מתנצל ואומר כדי לצוד ציד להביא טרף לפיו של אביו, ולפי שלא היה מצוי אצל אמו על כן לא אהבה אותו רבקה והיתה אוהבת את יעקב שהיה מצוי אצל אמו וכל געגועיה עליו. ויתכן לפרש כי מורה על הזמן לומר לך כי באותו זמן שהיה נותן ציד בפיו באותו זמן לבד אהבו, אבל אחר שכבר אכל מצידו בטל דבר בטל אהבה, אבל רבקה אוהבת את יעקב על לא דבר, ואהבה כזו איננה בטלה. (כלי יקר)
ו. "וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו"
"ויגש יעקב אל יצחק אביו וימשהו ויאמר הקל קול יעקב והידים ידי עשו", לא היה יכול לומר הקול של יעקב והידים של עשו, דא"כ היה משמע שהוא שפט מצד הקול שזה ודאי יעקב, ומצד הידים שזה ודאי עשו, וזה דבר נמנע שאם הוא יעקב אינו עשו, ואם הוא עשו אינו יעקב. אבל ביאור הענין כך הוא, שאמר הקול דומה לקול של יעקב ואולי זה מתנכר בקולו והאמת שזה עשו, ומתנכר לדבר בלשון תחנונים לומר שהוא הגון לקבל הברכות. או הידים דומין לידי עשו וזהו יעקב, ומתנכר בעשותו ידיו שעירות כדי שאחשוב שזה עשו. ומה שנאמר והידים בוי"ו הוא מלשון "ומכה אביו ואמו" שפירושו 'או' אמו, כך אמר 'או הידים דומין לידי עשו'.

ואם תרצה לומר, וי"ו של "והידים" הוא וי"ו העיטוף, נוכל לומר שחשב יצחק אולי איזה איש נכרי מתנכר בשניהם בקול ובידים. ולסוף שפט יצחק בשכלו שהידים מכריעים יותר מן הקול, כי מה שעשו מתנכר לדבר בלשון תחנונים הוא יותר קרוב לשמוע ממה שנאמר שיעקב עשה את ידיו שעירות או איש נכרי עשה כן, כי איך יוכל לשער יעקב וכ"ש איזו אדם אחר לעשות ידיו שעירות על מכל צד, זה"ש ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות, דומה להם מכל צד ומי יוכל לשער זה שלא יסכל באיזו דמיון, וכי היו ידי עשו בידו ולקח מהם הציור זה דבר נמנע.

ורז"ל דרשו מפסוק זה שכל זמן שיעקב מצפצף בקולו אין ידי עשו שולטות בו. אע"פ שפשוטו משמע שיצחק אמר כן והיה סבור שזה עשו, ועוד מה ענין זה לברכה זו. מ"מ כך פירושו, כי דעת יצחק היה לברך את עשו בברכת הוי גביר לאחיך, היינו ליעקב שיהיו ידי עשו שולטת בו, והטיל תנאי בדבר לומר דווקא אם יעקב לא יצפצף בקולו בבתי כנסיות ומדרשות, אבל לא בזמן שיצפצף בקולו כי הקול דוחה הידים, ורמז זה במה שהקדים הקול אל הידים, כי יש להקשות הלא יצחק הלך יותר אחר הידים ממה שהלך אחר הקול א"כ היה להקדים הידים, כי מצינו בכ"מ שהמוקדם דוחה את המאוחר, כמו שיתבאר בע"ה לקמן פרשת ויקהל על מה שפירש"י הקדים שבת למשכן לומר לך שאין מלאכת המשכן דוחה את השבת ע"ש, אלא ודאי שלכך הקדים הקול של יעקב לידי עשו לומר לך שהקול דוחה את הידים, ואיזהו הוי אומר זה קולו של יעקב בבתי מדרשות. ובזה מתורץ מה שרוב העולם מקשים על אגדה זו שמשמעות הכתוב הוא ששניהם שולטות כאחד וזה הפך מדברי המדרש, ובאו על קושיא זו שינויים דחוקים ומה שכתבתי הוא נכון ויקר.

ועל צד הרמז אמר הקול בה"א, רמז לקולו בבתי מדרשות שלומדין התורה שנתנו בה' קולות (ברכות ו): והידים ה' ידים ידי עשו כי ה' פעמים יד (14x5) עולה ע' (70) רמז לידי כל ע' אומות ששולטות בישראל כשאינן מצפצפים בקולם. וכן אמרו במדרש: עשו אותיות ע' שוא, לשוא בראתי שבעים אומות וכן פירש בעל הטורים. (כלי יקר)
א. "כבוד וקלון ביד הלשון"
ב. "למד משגיאות של אחרים. אין לך זמן לעשותן לבד"
ג. "חסד שנעשה לא בפניו, נקרא חסד של אמת"