יום ה כ"ט בתשרי
04:44
פרשת וישלח
א. "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו"
“פעם אחת נגזרה גזרה על ישראל שלא יעסקו בתורה, ושלא ימולו את בניהם, ושיחללו שבתות. מה עשה יהודה בן שמוע וחבריו? הלכו והפגינו בלילה, אמרו: אי שמים, לא אחים אנחנו? לא בני אב אחד אנחנו? לא בני אם אחת אנחנו? וביטלום, ואותו היום עשאוהו יום טוב” (תענית, יח). אנו מבחינים כי הגזרה כללה שלשה פרטים: שלא יעסקו בתורה, שלא ימולו את בניהם, שיחללו שבתות. אם נעמיק בדברי הגמרא נראה שכנגד כל אחת משלושת הגזירות הללו התרעמו החכמים לטעון כנגדה טענה חותכת, המקבילה לה. הטענה הראשונה שטענו החכמים כדי לבטל את גזרת המלכות היתה: לא אחים אנחנו? וכוונתם בזה שהרי יעקב ועשו שני אחים המה, וכפי שמפורש בפרשה, כבר בשעת לידתם בלט ההבדל הגדול שביניהם, שונים היו באופיים ובעיסוקם: “ויגדלו הנערים, ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה, ויעקב איש תם יושב אוהלים”, כך הרגילו את עצמם לבחור כל אחר את שאיפתו ותכליתו מתוך הסכמה הדדית, יעקב עוסק בעסק הרוחני של העולם הבא, ועשו יעסוק בעניינים הגשמיים. שונים המה האחים מן הקצה אל הקצה, אך בכל זאת “אחים”. לא לחמו זה מול זה בגין ההשקפה השונה. ובכן, טענת החכמים היתה חזקה: אל נא תמנעו בעדנו ללמוד תורה, הפסיקו את המלחמה הזאת, לא אחים אנחנו? שונים אנו מדורי דורות, א”כ הרשו לנו לעסוק בתורה כחפצנו. הטענה השניה היתה: לא בני אב אחד אנחנו? והיא תשובה על הגזירה “שלא ימולו את בניהם”. באמירה זו התכוונו לומר כי קיום מצווה זו על ידי העם הנצחי, מחמת מנהג אבינו הוא, שהיה אב משותף ליעקב ועשו, הייתכן אם כן שאתם תהיו מונעים ולוחמים נגד מנהג אביכם? וטענתם השלישית: לא בני אם אחת אנחנו? כוונתם כנגד הגזירה “שיחללו שבתות”. והם משיבים: הרי בני אם אחת, רבקה אמנו ע”ה, אנחנו. וידועה היתה צדקנית זו במה שכיבדה את השבת, עד שאף הנרות שהדליקה לכבוד שבת התרחש בהם נס, שהיו דולקים משבת לשבת (בראשית, רבה ס, טז) מאחר שכן, אל נא תפריעו לנו להמשיך בדרכה של אמנו הקדושה, הרשו לנו לשמור ולכבד את השבת. (בניהו)
ב. "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ"
“אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכים קטנים. מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה? לפני שאין פושטים ידיהם בגזל” (חולין צא). לכאורה מה החידוש בכך שאין הצדיקים פושטים ידיהם בגזל? אלא הכוונה לסוג של גזל שיכולה להיות מותרת מעיקר הדין “פכים קטנים”, כגון קיסם שבצד אגודת עצים, שרוב האנשים אינם מקפידים עליהם כלל, אולם הצדיקים נזהרים ומתרחקים מזה, כי חשוב להם הדבר כגזל. לכן סיכן עצמו יעקב לחזור לבד על פכים קטנים, מתוך מחשבה לחנך את בניו ולהראותם איך הוא מייקר ומכבד את ממונו שלא לאבד אפילו דבר מועט. דבר זה מחנך את בני הבית שיידעו עד כמה להתרחק מן הגזל, שלא יזלזלו לומר שהבעלים אינם מקפידים עליהם וכיו”ב, שהרי אפילו עשיר גדול כמו יעקב אבינו ע”ה, מקפיד כל כך על ממונו המועט, למרות שביחס לרכושו הרב אינו חשוב כלל. כך ידעו בני ביתו של הצדיק עד כמה יש להיות נזהר בגזל, בלי שום הוראת יתר. (בן יהוידע)
א. "לפי שכלו יהולל האדם"
ב. "אין אדם שלא יחטא בלשונו, להוסיף או לגרע"
ג. "כשהנשמה מאירה, גם שמיים עוטי ערפל מפיקים אור נעים"