יום ב י"א באדר ב
20:18
פירושים מאת אור החיים
א. "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט" פרשת לך לך
כל הכתוב "וילך אברם... וילך אתו לוט" מיותר שהרי אומר בסמוך בסדר הודעת ההליכה (פסוק ה') "ויקח אברם... ויצאו ללכת", אכן כוונת הכתוב הוא להודיע חיבתו של אברהם שלא נתעכב אפילו שעה אחת אלא בגמר דברי ה' "לך לך" תכף וילך אברם ולא נתעכב לשום סיבה ועזב את אביו ומולדתו. ושעור תיבת כ''ף כאשר הודעת הזמן שהיה סמוך לדבר ה' אליו. והודיע הכתוב כי לוט, לצד דביקותו באברהם, הלך אתו, פירוש - לא לצד קיום מאמר ה', אלא ראהו הולך והלך עמו. וכוונתו בהודעה זו כי הגם שנתחכם אברהם לחפוז ללכת לבל יתחברו עמו ממולדתו ומבית אביו אף על פי כן לא הועיל בערך פרט זה והלך אתו לוט.

עוד ירצה להיות שאמר לו ה' הבטחות תועליות הרבה כשילך לו מארצו וכו', אם כן, הגם שילך יסבור הרואה כי אין להחזיק לו טובה על זה שאפילו קל שבקלים כשיראה כל התועליות ימהר ליסע, לזה הודיע הכתוב צדקותו של אברהם כי מה שהלך לא לצד הבטחות האמורות אלא לעשות דבר ה'. ודקדק לומר "כאשר דבר" ולא 'כאשר אמר' כמו שהתחיל בתחילת הפרשה – "ויאמר ה'" לאמת כדברינו. והוא, יש לך לדעת כי כל מקום שיאמר הכתוב דיבור יגיד על דבר קשה, והאמירה היא רכה. וכאן הזכיר בתחילת הפרשה "ויאמר ה'" לצד שכל הדבר הוא להנאת אברהם, ובמעשה אברהם אמר "כאשר דבר" פירוש שעשה הדבר לצד גזירת מלך עליו ולא לתועלת הנמשך לו.

עוד ירצה להודיע כי אברהם הלך כאשר דבר אליו ה' בסמוך, ומה נאמר בדברי ה', "אל הארץ אשר אראך", שלא הודיעו מקום אשר יבא שמה ואף על פי כן הלך מארצו וסמך על מה שיודיעהו ה' כשירצה מבלי חשוב לומר איך אצא מהעיר קודם שנדע המקום, וזה נסיון גדול, ואחר כך הודיע הכתוב הוצאת את אשר עמו שלא ניסה ה' אותם בדבר זה אלא הודיע המקום ואחר כך יצאו, והוא אומרו בפסוק שאחרי זה" ויקח אברם... ויצאו ללכת ארצה כנען", ולא הוצרך הכתוב להודיע, כי ה' הודיעו המקום, כי הוא מובן מעצמו.
ב. "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה" פרשת ויחי
טעם קריאת שמו יעקב אחר אשר אמר אליו ה' (ל''ה י') "לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ" וגו'. לא יעקב יאמר עוד שמך, כבר כתבתי בפרשת וישלח בפירוש פסוק "לֹא יִקָּרֵא" וגו', כי לצד שם נפשו הקבועה בו אשר שמה 'יעקב' כידוע מדבריהם (ברכות ז:) שפירשו בפסוק (תהלים מו) "אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ", ולצד שעודנה באיבו לזה לא יעקר שמה וב' שמות יקראו לו:

אלא שיש לנו לחקור זאת במה יבחר ה' לזמנים יקרא לו "יעקב" ולזמנים "ישראל", הן אמת כי בעדת ישראל מצינו שישתנה להם השם כפי מעשיהם כשעושים רצונו של מקום בשם "ישראל" יכנה אותם, ולהפך יקרא שמם "יעקב" וכן הוא רמוז בדבריהם, (זהר בלק די:) וטעם זה לא יוצדק ביעקב כי ישר פעלו בתמידות:

אכן להיות שענף המושכל אשר נתעצם יעקב להשיגו, שבאמצעותו בשם "ישראל" יתכנה הוא בחינת קדושה עליונה, ותמצא כי המין המאושר ההוא ימאס לבחינת הדאגה והעצבון והשפלות, כי ממקום השמחה והמנוחה והגדולה באה, והיה לאות בין עיניך יום שבת למנוחה אשר צוה ה' את בני ישראל והוא לטעם נשמה יתירה ולצד שממקום עליון באה, יצו ה' להרחיק היגון והכעס ולקרא לשבת עונג, והן הדברים עצמם נאמרים ביעקב בהשגתו שם עליון השם יגיד כי צוה ה' אתו את הנשמה העליונה בעלת שם זה של ישראל ומשכנה בו, הוא כל זמן שאין שם עצבון וענף הנגדי קצת לשמחה ולשלימות הקדושה והטהרה, ובהעדר כן וינפש יוצאה ממנו כיציאת נשמה יתירה של יום שבת ובאותו זמן לא יקרא לו ישראל, כי בעלת השם הלכה לה ואינה אז ויקרא שמו יעקב, ותשוב עוד הנשמה ההיא באמצעות הכנת והצעת המוכן כהשבת נשמה יתירה בכל שבת ושבת באמצעות הכנת יום המקודש.

ובזה תלך לבטח להשכיל טעם בכל מקום אשר בשם "יעקב" יתכנה הוא לסיבה אשר יארע שם דבר מבחינת העצב והיגון, וארשום לך קצת מהמקומות להאיר לך וזה יצא ראשונה. תחלת דבר טוב ה' בפ' וישלח אמר אליו "שִׁמְךָ יַעֲקֹב" פירוש אז יהיה שמו יעקב לצד שהיה אז באבילות אמו כמאמרם ז''ל (ב''ד פ' פ''ב) שאמרו כי אומרו ויברך אותו יכוין על ברכת אבלים ולצד זה יקרא שמו יעקב, ולזה תמצא שבכל אותו פרשה קרא ה' שמו יעקב, וגם בזמן מיתת רחל נקרא שמו יעקב דכתיב (ל''ה כ') ויצב יעקב מצבה על קבורתה, ואחר ששלמו ימי העצב קרא ה' שמו ישראל דכתיב (שם כ''א) "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל", "בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל", והגם שאמר שם "וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב", יש לך לדעת כי כשיהיו הבנים במדריגה פחותה לצד מעשיהם, הגם שהאב יתכנה בשם ישראל הם יתכנו בשם יעקב, ובמה שלפנינו לצד מעשה שהיה שעשה ראובן קרא להם שם "בְנֵי יַעֲקֹב" ומה שאמר עוד שם (כ''ז) ויבא יעקב אל יצחק אביו לצד שהיה לפני יצחק אביו לא נהג בו הכתוב השררה והגדולה הנרמזת בשם ישראל, וכן תמצא שאמרו במדרש תהלים ילקוט סי' תתע''ה וז''ל אילו היה אברהם קיים היאך היה יצחק מנהיג שררה וכן כל האבות והצדיקים וכו' עד כאן. הנך רואה כי תסתלק השררה לפני אביו ולטעם זה קרא שמו יעקב, וכן מה שקרא לו שם יעקב בפרשת וישב יודיע הכתוב כי כל זמן שהיה יעקב אז בארץ כנען היה ביגון ואנחה ובמדריגת שם יעקב זולתי בזמנים מועטים אשר רשם הכתוב בהם שם ישראל כאומרו (ל''ז ג') "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב" וגו' אז היה שמח והוכן בלי עצב לקרות לו שם ישראל.

ותמצא כי משנמכר יוסף לא נקרא שמו ישראל זולת שלשה פעמים "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל לָמָה הֲרֵעֹתֶם" וגו', "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו", "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם", וצריכין להדרש כי דבר אליהם דרך שררה לצד ההכרח שראה שלא חשו לצערו ונשתרר עליהם ורמז כי לא ימחול להם לצד שהוא אביהם, גם שיקבלו דבריו. ומעת התבשרו ביוסף "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב" ונחה עליו רוח ה' ותיכף אמר הכתוב "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל", "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל", "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל", עד שנתבשר בגלות וקבל עליו השבר חזר ליקרא יעקב זולת בעת אשר נגלה אליו יוסף לרוב השמחה הגדולה כינה ה' אותו בשם ישראל דכתיב "וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו", "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל... אָמוּתָה הַפָּעַם", ומשם ואילך לא נקרא עוד שם ישראל כל ימי היותו בארץ מצרים עד יום שהגיע עת לכתו לעולמו. ומה שאמר "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" יכוין אל כללות בניו שיתיחס אליהם שם ישראל כשיהיו בדרך יושר, וגדול כח הבנים מכח אביהם כי הבנים כל אשר יטיבו דרכם יקרא להם שם ישראל להיותם רבים מה שאין כן יעקב ידקדק בקריאת שמו לרמוז בקריאתו זמן מצבו, ולא נקרא בשם ישראל כל זמן היותו בארץ מצרים עד עת שקרבו ימיו למות אז נקרא שמו ישראל לצד תוסף רוחם, והוא סוד הגדלת נפש אדם בעת מיתתו, (זהר ח''א ריח:) לזה אמר "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל", "וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל". וכלך לדרך זה להשכיל בכל מקום אשר יקרא לו שם הוא שמו לסיבה אשר תשכיל שמה. ועיין בדברי הזוהר (שם ריא:) ותמצא סעד לדברינו. וכל זה הוא דרך פשט, ויש דברים בגו כפי רוחניות הדברים והמשכיל יבין.
ג. "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" פרשת בחקותי
אמרו חז"ל בתורת כהנים: "אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" - שתהיו עמלים בתורה. משום שאי אפשר לומר שהכוונה למצוות, כי כבר נאמר "וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ". הסיבה שלימוד תורה נקרא חוקה, דבר שנראה ללא טעם הגיוני, משום שבלימוד תורה יש מצוה ללמוד גם דבר שלמד כמה פעמים וכבר יודע אותו. ועוד, גזר הקב"ה שיהיה האדם לומד ושוכח, בכדי שלאדם תהיה סיבה ללמוד בחשק. ומפני מה אומר "בחקתי", לשון רבים?

הסבר אחד: לרמוז לב' תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ולפי המסורת, "בְּחֻקֹּתַי" הוא לשון יחיד, שהרי אין ו' בין ק' לת'. ודבר זה בא לומר שתורה שבעל פה כלולה בתורה שבכתב. הסבר שני: לומר שצריך לקבוע עתים לתורה ביום ובלילה. ולפי המסורת זה לשון יחיד, כי שני העתים צריכת להיות ביום אחד. הסבר שלישי: בלימוד תורה יש שני דברים, אחד ללמוד לעצמו, והשני ללמד לאחרים, לכן אמר לשון רבים, שיש בלימוד תורה שני דברים. ובמילה "תֵּלֵכוּ", התכוון לומר שצריך לעסוק בתורה אפילו כשאדם הולך, כנאמר "ובלכתך בדרך". הסבר רביעי: חז"ל לימדונו שיש בתורה ארבע דרכים - פשט, רמז, דרוש וסוד, ומדרכים אלה יש שבעים פנים, וכל דרך יש לה כמה שבילים. לכן אומר "בחוקותי" לשון רבים, לומר, שילמד את כל הדרכים שיש בתורה, ולא יאמר אדם שאין בתורה אלא רק פשט המובן לכל. הסבר חמישי: חז"ל אמרו שהתורה נקנית במ"ח דברים, ורק באמצעותם אפשר לקנותה. לכן אומר הכתוב "אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", כלומר, אם רוצים להשיג את התורה, צריך "וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", כלומר, צריך לעשות את המ"ח דברים שנקנית בהם התורה.

והנה, חלק מהם הוא על ידי מניעת מעשים, וכנגד זה אמר "תִּשְׁמְרוּ". וחלק מהם הוא על ידי עשיית מעשים, וכנגד זה אמר "וַעֲשִׂיתֶם". בתורת כהנים אמרו וז"ל יכול אלו המצות, כשהוא אומר 'ואת מצותי' וגו', הרי המצות אמורות, מה אני מקיים 'אם בחקתי' להיות עמלים בתורה, עד כאן. וטעם שקרא הכתוב עמל התורה חוקה, לצד שיש בה מצוה אפילו ללמוד דברים שלמדם פעמיים וג' והם ידועים אצלו, כי חפץ ה' בעסק התורה חוקה חקק, ותמצא שאמרו ז"ל (קה"ר ג) כי לטעם שילמוד האדם תורה בחשק תמיד גזרה חכמתו יתברך שיהיה האדם לומד ושוכח.

וטעם אומרו 'חקתי' לשון רבים, ירמוז לב' תורות, תורה שבכתב, ותורה שבעל פה, ומסורת התיבה לשון יחיד, שאין וא"ו בין קו"ף לתי"ו, לומר כי תורה שבעל פה היא כלולה בתורה שבכתב ושם בנינה. עוד רמז באומרו 'חֻקֹּתַי' לשון רבים, על דרך אומרו 'והגית בו יומם ולילה', שצריך לקבוע עתים בתורה ביום ובלילה, והמסורת לשון יחיד, כי שני העתים הם ביום אחד. עוד ירצה כי צריך האדם בקיום מצות התורה, שני דברים, האחד ללמוד לעצמו, והשני ללמד לאחרים, דכתיב 'ולמדתם אותם את בניכם ושננתם וגו'', לזה אמר 'חֻקֹּתַי' לשון רבים, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, כאומרו 'ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם'. וטעם אומרו לשון הליכה, לומר שצריך לעסוק בתורה אפילו בהליכתו, על דרך אומרו 'ובלכתך בדרך', 'באהבתה תשגה תמיד' וגו'.

עוד ירצה על פי מאמרם ז"ל (זהר ח"ג רב) כי התורה יש בה ארבעה דרכים, והם פשט, רמז, דרוש, סוד, ומאלו נפרדו שבעים פנים, וכל אופן לכמה אורחין ושבילין ונתיבות, והוא מה שאמר 'חֻקֹּתַי' לשון רבים, 'תֵּלֵכוּ', פירוש בכל אורחין ושבילין ילך בהם בפירוש הכתובים, ולא יאמר שאין בתורה אלא פשט המובן לכל. או ירצה על דרך אומרם ז"ל במשנת חסידים (אבות ה) התורה נקנית במ"ח דברים, כי לא כל הרוצה לקנות תורה ישיג קניינה אלא באמצעות המ"ח דברים, והוא מה שאמר כאן "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ", אם אתם חפצים להשיג התורה, תנאי הוא הדבר "וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", שהם אותם המ"ח דברים, כי יש בהם בחינות המניעות וכנגדם אמר 'תִּשְׁמְרוּ', ויש בהם בחינות המעשה וכנגדם אמר 'וַעֲשִׂיתֶם וגו''.
ד. ונתתי שלום בארץ פרשת בחקותי
"ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד”, אם יהיה שלום בעולם (”בארץ” ולא “בארצכם”) תנומו גם אתם את שנתכם בשלווה. כאשר אך מתחוללת מלחמה בעולם, הרי היהודים הם הנפגעים העיקריים ממנה.
א. "אדם שמצבו רע- רק מעטים יכרוהו: בבת אחת נעשים כל מכיריו קצרי ראיה"
ב. "אין גוזרים גזרה על ציבור אלא אם כן רב הציבור יכולין לעמוד בה"
ג. "האושר והשלמות, נתלה בלב-הטוב"