יום ו ב' בתשרי
13:07
פירושים מאת בניהו
א. "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה" ב, ז פרשת בראשית
לכאורה הדבר תמוה, הלא בריאת העולם הייתה מטובו יתברך, כיצד אם כן אפשר לטעון שכביכול יצר ה' בעולם דבר שאינו טוב חס ושלום עד כדי לומר ש'נוח לו לאדם שלא נברא'?! הנראה בזה, כי אין פירושה של מחלוקת זו אם באמת יש מטרה טובה בבריאת האדם או לא, ח"ו. כי בודאי המטרה הטובה אשר לשמה נברא האדם בנפש ובגוף היא שיעמול בתורה ויקיים מצוות, ועל ידי זה יזכה לשכר עולם הבא הנצחי ולתחיית המתים בסוף כל הדורות. אלא הדיון הוא אם 'נוח' לו לאדם שנברא מאחר שבכדי לזכות לכל הטובה הנצחית הזו, על האדם להשקיע עמל גדול בלימוד התורה ובקיום המצוות, ולזכך עצמו באופנים שונים, עד כדי כך שחז"ל דרשו את הדרגה הנכונה והמושלמת בעמל וביגיעה בתורה, על פי הפסוק 'אדם כי ימות באהל' - 'אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה', היינו במי שמשליך מעצמו כל עניני העולם הזה ומשקיע את כל מהותו וכל כולו באוהלה של תורה. נמצא כי למעשה יש כאן מאבק בלתי פוסק בין חלק הנפש שבאדם לבין חלק הגוף והחומר שבו. הנפש יודעת כי מצב זה של ייסורים וקשיים הוא המצב המוביל לתיקונה ושלמותה- וכאשר היא מתבוננת בזה חזור והתבונן, שמחה היא בזה, בעבור שבדרך זו תוכל להשיג שכר טוב ועונג נצחי בעולם הבא. לעומת זאת החלק החומרי שבאדם מתקשה להשלים עם מציאות הסבל והעמל הסובבים את החיים עלי אדמות. הרי את תגמולו לפרי עמלו הוא יקבל רק אחרי תחיית המתים הנראית כ"כ רחוקה מן העין, ולכן לא תועיל לו הידיעה אודות השכר המיועד והמקווה. כגוף השבוי באופן טבעי בידי הרצונות של מילוי מיידי של תאוותיו השונות, היה מעדיף שלא להיברא כלל. אולם מצב זה משתנה לפי כל אדם, כי הצדיקים האמיתיים אשר זכו לזכך גם את החלק החומרי שבהם, בוודאי מוכנים לסבול את הקשיים העכשויים- כולל קושי ההמתנה והציפייה- על מנת לקבל את שכרם לעתיד לבוא. לא כן האנשים הפשוטים, הם מעדיפים לוותר על עצם בריאתם רק כדי לא להתמודד עם הקשיים הניצבים בפניהם במשך חייהם עלי אדמות.

על פי דרך זו נוכל לבאר את מהות המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל: איך רוב בני האדם מתייחסים אל מציאות בריאתם? האם שואפים הם לדרגת הצדיקים, ומוכנים לעמול ולסבול בעולם הזה כדי לזכות בחיי נצח - כדעת בית הלל, או שהחלק החומרי עומד כתריס בפני הנפש, ומונעת הימנה את הרצון להבראות - כדעת בית שמאי. לבסוף נמנו וגמרו, שמבחינת האדם נוח לו שלא יברא מאשר יברא ויראה את כל הצער והייסורים העוברים על הנבראים. ומסיימת הגמרא: ועכשיו שנברא - יפשפש במעשיו. מאחר שכבר נברא בעולם הזה, וכבר קשה לו ממילא, מדוע אפוא יתרשל עתה בעבודת הבורא, עד שעלול להפסיד את שני העולמות: חייו עלי אדמות יהיו קשים ביותר, שהרי בידיו הוא מאבד את הדרך להתמודד עם קשיי החיים, ומצד שני, גם לא יזכה ח"ו בשכר הצפון לצדיקים. על כן, מן הנכון שיפשפש במעשיו. שיעבוד את בוראו ויקיים רצונו כמאמר התנא במסכת אבות: "בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים בפני רצונך", ובכך נוח לו בעולם הזה. המתבונן באופן תמידי בכל זה, ומקיים את התורה כראוי, יזכה לכל הטוב המובטח לצדיקים לעתיד לבוא, כמאמר הנביא ישעיהו (סד, ג): "עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו".
ב. "בראשית ברא אלקים" א, א פרשת בראשית
קשה לומר שנחלקו התנאים מתי באמת נברא העולם, שאם כן זו מחלוקת במה שקרה במציאות - וכבר קבעו חז"ל,שלא שייכת מחלוקת תנאים על דבר הנוגע למציאות. אם כן כיצד נחלקו רבי אלעזר ורבי יהושע מתי היתה בריאת העולם? ומכאן  מעוררת שאלה נוספת, לגבי הנוסח האמור בתפילת ראש-השנה: "היום הרת עולם", שהכוונה היא ליום "ראש-השנה". ויש להקשות הלא לדעת רבי אליעזר באחד בתשרי "נברא העולם", ומדוע אפוא כשאנחנו מציינים את מה שארע ביום זה, אנו מזכירים את הריון העולם בלבד, ולא את עצם בריאתו באותו היום. כדי ליישב תמיהות אלו, נביא את דברי המקובלים  תלמידי הארי ז"ל, שביארו לנו כי באמת אופן בריאת העולם לא התרחש בבת אחת, אלא בשני שלבים נפרדים: א. הריון העולם. ב. לידת העולם. כדי להמחיש ולהבין את דבריהם העמוקים,נתעמק בראשונה בביטויים הללו: "הרת עולם" -שהוא השלב הראשון- משל הוא לאשה הרה, אשר רק על פי ידיעה  שכלית ניתן לשער את השלב הבא - שלב הלידה. אכן ידיעה זאת היא 'במחשבה' בלבד, היות ושום מציאות מחודשת נראית עדיין לענינינו, כלומר, בפועל אין כלום, רק בכוח כבר מתרחש מהלך לידה, של יצירת מציאות חדשה.אכן, השלב הבא, הוא כאשר התינוק כבר נולד, והוא יצא לאויר העולם, או אז מתגשמת ידיעתנו הקודמת, שמעתה היא נראית לעינינו בפועל- המציאות של הלידה קיימת ונגלית לנגד העין, כך שבסיכומו של דבר בכל תהליך כזה של יצירת דבר חדש, קיימים שני השלבים הללו - של "בכוח" ושל "בפועל". באותה צורה עלינו להבין גם את מהלך בריאת העולם. כשאנו אומרים שהעולם נברא בתשרי, לא מדובר למעשה ביחס של בריאה מושלמת הנראית לעין- כי אם בהכרה שכלית שהנה הבריאה החלה להתפתח, והוא מה שקוראים חכמינו "בתחילה עלה במחשבה" לבורא העולם. אמנם לאחריו הגיע השלב השני, באחד בניסן- אז נברא העולם בשלמותו הסופית והמוגמרת, והוא הוא העולם הנראה והנגלה לעינינו. עתה נבין, כי מחלוקת החכמים שהובאה לעיל, אינה באה לדון על המציאות כפי שהיא. היאך היא התרחשה וכיצד היתה. דעתם ר' אליעזר ור' יהושע שווה בענין זה, כי תהליך בריאת העולם החל בתשרי ונסתיים בניסן, אולם, המחלוקת היא מאימתי מגדירים אנו את העולם כ'נברא'- האם מיד עם תחילת תהליך הריון (בתשרי) או שמא כשהגיעה הבריאה לשלמותה ותפארתה ('בניסן'). כעת יתברר לנו מדוע בראש השנה, באחד בתשרי אנו מזכירים את בריאת העולם בדקדוק הלשון הזה: "היום הרת עולם"- מפני שבו החל הריון העולם, שהכוונה לשלב של הכרה שכלית בלבד. ואמנם הבריאה המעשית בצורה הגשמית והמוכרת, היתה רק בניסן, כאשר היא הסתימה בפועל.
ג. מידת הענווה פרשת וירא
"וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה", מעשה גדול זה של פגישת אברהם עם שלושת המלאכים, אפשר לפרשו  בדרך רמז ללמוד ממנו הנהגות מוסר בנוגע למדה הרצויה - "מידת הענווה", מידה נפלאה זו לא באה ע"י החלטה מופשטת. כי על מנת שיטביע  האדם בנפשו את הענווה עליו לשקוד בהתבוננות תמידית  מאין הוא בא ולאן הוא הולך. בנוסף לכך, עליו ללמוד מדרכי החכמים עד שיתעורר בעצמו ויסגל בפנימיותו את מידת הענווה. הבה נראה איך הפסוקים שלפנינו מרמזים בפרוטרוט על כמה וכמה  יסודות  ודרכים בהם נצעד עד שנגיע לענווה: "וישא עיניו וירא" על האדם להביט רק למעלה, על הגדולים ממנו, שלא כדרך הגאוותנים והיהירים המביטים בקלות על הקטנים והפחותים מהם, וזה מה שמביא אותם לידי הרגשות הפוכות מן הענווה. לא כך, 'וישא עיניו'- אל הגדולים והצדיקים ממנו 'וירא'- יראה כמה אין הוא מושלם כל הצורך, כמה עדין חסר לו. והנה שלושה אנשים נצבים עליו – הכוונה לשלושת האישים שהפליגו חכמינו אודות מדת הענווה שלהם – אברהם אבינו שאמר "אנוכי עפר ואפר", משה רבינו שאמר "ונחנו מה", דוד המלך אמר "ואנוכי תולעת ולא איש", רועי אומתנו הצדיקים הנשגבים האלו הם המסייעים בעד האדם על מנת שיוכל להיות עניו אמיתי. משמים שולחים צדיקים הנזהרים מאוד במצוה מסוימת לסייע בעד האנשים המבקשים אף הם לזכות בכך. אם כן, כשהאדם חפץ לזכות בענווה הרי 'שלושה אנשים' – אברהם יצחק ויעקב – 'נצבים עליו' לסייע לו במצוה. וירא וירץ לקראתם – הולך הוא באורחות צדיקים, וחפץ להיות כמותם עניו ושפל תמיד. אך כיצד יצליח להגיע לידי כך, ולעורר בעצמו את שפלותו ואפסיותו? כאשר יסתכל ויתבונן מאין הוא בא ולאן הוא הולך: 'מפתח האוהל' – האדם נוצר ברחם אמו, המכונה "אוהל", שאין אוהל אלא אישה; וכמו כן 'וישתחו ארצה' – יביט למקום שהוא הולך, כי עפר  הוא ואל עפר ישוב. גם כשעוסק האדם בעבודת השי"ת, יש לעשות זאת בענווה ראויה, ובעיקר "בעבודת התפלה". אין הוא מתפלל ואומר 'תן לי בזכות מעשי', אלא 'ויאמר' לפני השי"ת 'אדוני, אם נא מצאתי חן בעיניך...' – כמה טובות עשית עמדי לפנים משורת הדין, ולכן גם עתה אבקש: "אל נא תעבור מעל עבדך" – שלא יעבור ויסור החן שלך ממני. ומעלה גדולה שהעניו זוכה לה באופן מיוחד, אשר גם אם לא היתה בידו האפשרות לאגור בעצמו תורה ומצוות בשיעור מרובה, וכוחותיו אפשרו לו רק מעט תורה, מכל מקום הקב"ה מקבל זאת מאתו כדורון מכובד, שהרי "אחד המרבה ואחד הממעיט". ובפרט אם הוא חש עצמו שפל וגרוע, הרי מתנת הדל מתקבלת גם כשהיא מתנה מועטת ופשוטה. וזה הכוונה בהמשך: "יוקח נא" – הקב"ה ייקח ממך אפילו "מעט מים" – מעט תורה שנקראת מים, למרות שלא סיגלתי לעצמי תורה הרבה. אולם זכות זו יפה בכל הנוגע ל"עשה טוב" – אם מכווין לבו לשמים גם "הממעיט" זוכה לטובה. אבל בכל הנוגע ב"סור מרע" אין פשרות! "ורחצו רגליכם" – הסירו מעצמכם כל בדל וכל סיג של זוהמה ולכלוך, ובפרט אלו הנדבקות על הרגליים, דהיינו העוונות שהאדם "דש בעקביו". לאחר שתרחץ ותנקה עצמך מהרעות הללו, אזי זיכית וטיהרת את כל כולך, שהרי ביררת את הטוב מן הרע, לא כאדם הראשון שאכל העץ בקליפתו – בעירוב טוב ורע – אלא 'והשענו תחת העץ', גם אם תהיה שקוע בין הקליפות שבעץ הדעת תוכל לברר ולאכול את הטוב שבו ולזרוק את קליפתו.
ד. "ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל" יח, ט פרשת וירא
רש"י פירש "לחבבה על בעלה": להודיע שהיא צנועה משאר חברותיה, שאינה נראית, וצריך לשאול אחריה. וקשה להבין, וכי אברהם שמצוי בקרבתה ימים ולילות, לא ידע כי צנועה היא, עד שהוצרכו המלאכים לגלות לו זאת על מנת לחבבה על בעלה? אולם נראה כי אין הכוונה שהמלאכים גילו לו את עצם מידתה הצנועה של שרה אמנו, אך נתכוונו להודיע לו בזכות צניעותה של שרה יזכו להיפקד בבנים, כלומר, זכותה גדולה מזכותו. גילוי זה וודאי היה בו כדי לחבבה על בעלה.
ה. "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו" פרשת וישלח
“פעם אחת נגזרה גזרה על ישראל שלא יעסקו בתורה, ושלא ימולו את בניהם, ושיחללו שבתות. מה עשה יהודה בן שמוע וחבריו? הלכו והפגינו בלילה, אמרו: אי שמים, לא אחים אנחנו? לא בני אב אחד אנחנו? לא בני אם אחת אנחנו? וביטלום, ואותו היום עשאוהו יום טוב” (תענית, יח). אנו מבחינים כי הגזרה כללה שלשה פרטים: שלא יעסקו בתורה, שלא ימולו את בניהם, שיחללו שבתות. אם נעמיק בדברי הגמרא נראה שכנגד כל אחת משלושת הגזירות הללו התרעמו החכמים לטעון כנגדה טענה חותכת, המקבילה לה. הטענה הראשונה שטענו החכמים כדי לבטל את גזרת המלכות היתה: לא אחים אנחנו? וכוונתם בזה שהרי יעקב ועשו שני אחים המה, וכפי שמפורש בפרשה, כבר בשעת לידתם בלט ההבדל הגדול שביניהם, שונים היו באופיים ובעיסוקם: “ויגדלו הנערים, ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה, ויעקב איש תם יושב אוהלים”, כך הרגילו את עצמם לבחור כל אחר את שאיפתו ותכליתו מתוך הסכמה הדדית, יעקב עוסק בעסק הרוחני של העולם הבא, ועשו יעסוק בעניינים הגשמיים. שונים המה האחים מן הקצה אל הקצה, אך בכל זאת “אחים”. לא לחמו זה מול זה בגין ההשקפה השונה. ובכן, טענת החכמים היתה חזקה: אל נא תמנעו בעדנו ללמוד תורה, הפסיקו את המלחמה הזאת, לא אחים אנחנו? שונים אנו מדורי דורות, א”כ הרשו לנו לעסוק בתורה כחפצנו. הטענה השניה היתה: לא בני אב אחד אנחנו? והיא תשובה על הגזירה “שלא ימולו את בניהם”. באמירה זו התכוונו לומר כי קיום מצווה זו על ידי העם הנצחי, מחמת מנהג אבינו הוא, שהיה אב משותף ליעקב ועשו, הייתכן אם כן שאתם תהיו מונעים ולוחמים נגד מנהג אביכם? וטענתם השלישית: לא בני אם אחת אנחנו? כוונתם כנגד הגזירה “שיחללו שבתות”. והם משיבים: הרי בני אם אחת, רבקה אמנו ע”ה, אנחנו. וידועה היתה צדקנית זו במה שכיבדה את השבת, עד שאף הנרות שהדליקה לכבוד שבת התרחש בהם נס, שהיו דולקים משבת לשבת (בראשית, רבה ס, טז) מאחר שכן, אל נא תפריעו לנו להמשיך בדרכה של אמנו הקדושה, הרשו לנו לשמור ולכבד את השבת.
ו. מחשבה ומעשה פרשת כי תשא
ביקש (משה רבינו) להודיעו דרכיו של הקב”ה ונתן לו. שנאמר “הודיעני נא את דרכיך”, אמר לפניו: רבונו של עולם, מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו? אמר לו: 'משה, צדיק וטוב לו - צדיק בן צדיק. צדיק ורע לו - צדיק בן רשע. רשע וטוב לו - רשע בן צדיק. רשע ורע לו - רשע בן רשע'. ובסוף הגמרא יש מסקנה אחרת: "אלא הכי קאמר ליה: צדיק וטוב לו - צדיק גמור. צדיק ורע לו - צדיק שאינו גמור. רשע וטוב לו - רשע שאינו גמור. רשע ורע לו - רשע גמור" (ברכות ז).

כל מעשה טוב או לא טוב שהאדם עושה, מורכב משני חלקים “מחשבה” ו-”מעשה”. שני אלה מוגדרים כ”אב” ו-”בן”. המחשבה המתכננת לעשות את המעשה מוגדרת כ”אב” ואילו המעשה שהוא התוצאה והתולדה של המחשבה מוגדרת אפוא כ”בן”. אם כך, זהו פירוש “צדיק גמור” כשגם מחשבתו וגם מעשיו הם לטובה, אז הוא זכאי להקרא “צדיק בן צדיק”. אך יש צדיקים שאמנם מעשיהם טובים, ועל כן הם נקראים “צדיק” אך הם צדיקים שאינם גמורים, כיוון שמחשבתם אינה לשם-שמים, ומאחר והתוצאה טובה אך השורש הוא רע, לכן צדיק שאינו גמור מוגדר כ”צדיק בן רשע”. כיון שמחשבתו פוגמת בעצם מעשיו, כמו מחשבת פיגול הפוסלת את הקרבנות, כך גם המעשה שלו הוא “בן” למחשבת, “אב” - רשעות.
ז. "נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' ", ה, טו פרשת ויקרא
בפסוק שלפנינו מתבאר שיש איסור ליהנות מן ההקדש,שדבר המוקדש לגובה- נאסר על כל העולם באיסור ההנאה, והאדם שנהנה ממנו בשוגג עליו להביא קורבן מעילה.ובמסכת פסחים (כו,א) מחדשת הגמרא, שאיסור הנאה מן ההקדש אינו כולל את כל סוגי ההנאה, אלא יש מהם שנאסרו ויש שמותרים, וזה לשון הגמרא: "קול, מראה וריח - אין בהם משום מעילה" .וכאשר נתבונן בדברי הגמרא, נבחין בכלל היוצא מתוך החידוש האמור, שהנה ידוע הוא שחמישה חושים יש לו לאדם: ראיה, שמיעה, טעם, מישוש, וריח, ומבואר איפוא בדברי הגמרא שחוש השמיעה, הריאה והריח, אין בהם ממש, ועל כן אדם שנהנה מן ההקדש ע"י שלושת החושים הללו לא עבר על איסור מעילה. מאידך, חוש הטעם, בודאי שיש בו ממש, ועל כן האוכל בשר קודש- מועל, וכמו כן חוש המישוש יש בו ממש, ומשום כך הלובש בגד של קודש  או שמחמם את ידיו בצמר של קודש מועל, שהאופן שנהנה מן החפץ היה ע"י חוש המישוש וחוש זה כאמור, יש בו ממש. כסימן לדבר ניתן להמליץ על כך את דברי רבא במסכת חולין (מז.א): "חמישה אוני אית לריאה, תלתא מימינא ותרי משמאלא", (לפי פשוטו: חמישה אונות יש לריאה, שלושה מהן קבועים בצידה הימיני של הריאה והשנים הנותרים- בצידה השמאלי), וכך נפרש את דבריו: ריאה היא בית מקדש, ככתוב "יראה כל זכרך" (שמות כג,יז) אוני לשון כח, ככתוב "כחי וראשית אוני" (בראשית מט,ג), כלומר, כח ההנאה. ימין מסמל בכל מקום את ההיתר והשמאל מתיחס לאיסור. וכך א"כ יתפרשו דברי רבא על דרך הרמז, יש חמשה אפשריות וכוחות הנאה שאפשר דרכם להינות מן הקדוש והמקדש, שלושה הן מ"מיסטרא דימינא"-מן הצד הימני הוא צד ההיתר, והם חושי השמיעה, הראיה והריח, ושנים מהם מצד שמאל-צד האיסור, חוש הטעם והמישוש.דבר נוסף המקשר את השלושת החושים המותרים ביחד הוא מעשה נס שנעשה בכל אחד מהם לצדיקים, וכדלהלן: במשה רבינו נאמר: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלקים" (שמות יח, כא) הוי אומר: משה רבינו עליו השלום ניחן בכח ראיה מיוחד לחזות על פניו של אדם האם הוא איש חיל וירא אלוקים או לא, ובכך מיצנו נס מופלא שנעשה בחוש הראיה שהרי כל אדם ממוצע בודאי שלא יוכל להבחין לפי מראה העין האם זה העומד לפניו הוא איש חיל ירא אלקים או לא.א ת שלמה המלך לעומת זאת, זיכה אותו הקב"ה בחוש השמיעה, שהיה מסוגל להבחין על פי קולו של בעל הדין האם אמת הוא דובר, ובכח זה הכריע את פסוקו המפורסם בעניין חזקת הילד, כאשר באו לפניו שתי נשים שכל אחת טענה שבנה החי והבן של השניה הוא הבן המת (ראה מלכים א,ג,טז) וחוש הריח שמור ועומד הוא למלך המשיח, עליו נאמר (ישעיהו יא,ג) "והריחו ביראת ה'".
ח. זכות הראשונים פרשת אמור
על פי דברינו נשכיל להבין את דברי הגמרא במסכת עירובין: “אמר רבי יהושע בן חנניא: מימי לא נצחני אדם, חוץ מאשה, תינוק ותינוקת”. במשך כל ימי חייו של רבי יהושע בן חנניא, לא הצליח אף אדם לנצח אותו בויכוח, חוץ משלוש המקרים מסוימים אותם הוא מתאר בהמשך הגמרא שם. ויש לכאורה להקשות על כך מדברי המדרש, שמסופר שם שרבי יהושע בן חנניא רכב על חמורו וראה נערה אחת שהיתה נושאת כד של מים, אמר לה ריב”ח: השקיני מים, אמרה לו הנערה: אשקה אותך ואת חמורך. אמר לה ריב”ח: בתי, עשית מעשה רבקה, שהשקתה את אליעזר ואת כל גמליו, השיבה לו הנערה בחכמה: אני אמנם עשיתי מעשה רבקה, אך אתה לא עשית מעשה אליעזר, שלא נתת לי נזם ולא צמידים... ע”כ דברי המדרש. ותשובת הנערה הזאת היא לכאורה תשובה ניצחת, ומדוע איפוא לא מנה את הנערה הזאת בכלל אותם שניצחוהו? ולפי האמור הדברים מבוארים באר היטב, לנערה הזאת לא היה מגיע שכר כרבקה, כי לרבקה היה “זכות ראשונים” באמירת “שתה וגם לגמליך אשאב” ולכן רק לה מגיע שכר גדול על פעולתה, אך אותה נערה כבר יכלה לתאר לעצמה שהשכר שתקבל בעד זה שתשאב לריב”ח ולחמורו יהיה נזם וצמידים, וכיון שעשתה זאת למטרת רווח, לא מגיע לה הרווח הזה, ובדין עשה ריב”ח שלא העניק לה את השכר ההוא. נמצא אם כן שבאמת תשובתה של אותה נערה לא היתה תשובה כל כך מתוחכמת, ובוודאי שלא תשובה ניצחת שצריך היה ריב”ח להחשיב אותה בכלל האנשים שניצחוהו.
ט. עונג השבת ושכרו פרשת בהר
רבותינו בגמרא האריכו בשכרו של המענג את השבת. אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: "כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלא מצרים", כלומר ללא גבול, שנאמר (ישעיהו) אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך". לא כאברהם שנאמר בו (בראשית): "קום והתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה", ולא כיצחק שנאמר בו "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל", אלא כיעקב שנאמר בו "ופרצת ימה וקדמה, צפונה ונגבה"- כלומר ללא גבולות. רב נחמן בר יצחק אמר: "ניצול משעבוד מלכויות". ואלו רב יהודה בשם רב אמר: "כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו". בדבריהם הקדושים רמזו לנו חכמי הגמרא על כמה וכמה עניינים חשובים בעונג השבת.
"י. “דבר אל אהרֹן ואל בניו לאמֹר כה תברכו את בני ישראל" פרשת נשא
"כה תברכו"- פנים כנגד פנים (סוטה לח,א). בגמ' שם מבואר שמי שעומד מאחורי הכהנים- אינו מתברך. אולם "העם שבשדות" כן מתברכין, אפילו שאינם עומדים פנים כנגד פנים עם הכהנים, לפי שאין באפשרותם להיות בבי ת הכנסת, ונחשבים כאנוסים. בנוהג שבעולם, כאשר ףאדם היה צריך לעשות איזה דבר ונאנס ולא עשאו, אף שאינו מקבל עונש על מניעת המעשה- שהרי אנוס הוא- אך גם שכר לא יקבל על כך, כיוון שבמציאות לא נעשתה הפעולה עליה הוא דורש שכר. אולם בדיני שמים אין זה כך, שהרי החושב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, שמקבל שכר כאילו קיים את המצוה בפועל, שדיני שמים הם בבחינת "חסד", וחסד נעשה אף עם מי שלא מגיע לו על פי הדין. והנה אותו "עם שבשדות", לכאורה לא היה עליו לזכות להתברך מפני הכהנים, שעל פי הדין אין ברכת הכהנים חלה אלא פנים כנגד פנים, כלשון הגמרא, ואף אם אנוסים הם מ"מ א"א להחשיב אותם כאילו עמדו מול הכהנים, ורק בדיני שמים הקב"ה מחשיבם כאילו עמדו פנים בפנים, וזוכים לברכה.

ומדוע באמת מתנהגים עמם ב"דיני שמים", ולא בדיני בני אדם? יש לבאר, שמי שעובד את הבורא באהבה זכאי לכך שיתנהגו עמו במידת החסד, אך מי שעובד מיראה- מתנהגים עמו במידת ה"גבורה", ואינו מקבל שכר על מה שנאנס ולא עשה. יוצא איפוא, שלא כל ה"עם שבשדות" מתברך מפי הכהנים אלא רק אותם שעובדים את השי"ת מאהבה. לאור זאת נוכל לפרש את דקדוק לשון ברכת הכהנים. הכהנים מברכים:”וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה", וידוע הוא שכל "את" בא לרבות, א"כ נאמר שבברכה זו בא ה"את" לרבות את "העם שבשדות", שמתברכים גם הם על אף שלא עמדו כנגד הכהנים, וכל זה בתנאי שיעבדו את ה' מאהבה, שאז יהיו זכאים שהקב"ה יתנהג עמהם במדת החסד והרחמים.
י"א. “ויעלו בנגב ויבא עד חברון” פרשת שלח
"ויעלו בנגב ויבוא עד חברון", ויבואו מיבעי ליה! אמר רבא: מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להם: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים. יהושע- כבר ביקש משה עליו רחמים, שנאמר: ”ויקרא משה להושע בן נון יהושע"- י'ה יושיעך מעצת מרגלים (סוטה לד, ב). דברי הגמרא הללו הם מוקשים ביותר. ראשית, מנין ידע כלב שבכוונת המרגלים להוציא דיבה על ארץ ישראל, והלא הם לא דברו עליה סרה אלא לאחר שחזרו מלתור אותה. דבר נוסף יש לדייק בלשון הגמ', שכלב התפלל להנצל מ"עצת" מרגלים, והרי היה עליו להתפלל להנצל מ"חטא" המרגלים, וכי עצה היתה להם בדבר? ובעיקר צריך להבין, כיצד יכולה היתה התפילה להצילו מחטא המרגלים, והלא הברירה אם לחטוא או לא, נתונה בידי האדם ולא בידי שמים, כמו שאמרו חז"ל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"! וכן יוקשה גם על תפילתו של משה על יהושע, “י'ה יושיעך מעצת מרגלים", איך תועיל התפילה להציל את יהושע מהחטא, הרי הדבר היה תלוי בבחירתו החופשית של יהושע?

כדי לישב כל זאת, נקדים שאלה נוספת: ידוע שהמרגלים היו נשיאי העדה והתורה העידה עליהם ש"כולם אנשים" (יג,ג), דהיינו צדיקים וגדולי ישראל, כיצד א"כ יתכן שיכשלו בעוון חמור כ"כ? ונראה לבאר, שהמרגלים סברו שאם בני ישראל יכנסו לארץ בידיעה שהיא ארץ זבת חלב ודבש לא יקבלו על זה שכר גדול כ"כ, כיון שלהנאתם יעשו זאת, דהיתכן שיאכילו לאדם תרנגולת פטומה ויקבל תשלום על כך?! לכן,  המרגלים תכננו מראש להוציא את דיבת הארץ רעה, ואז, אם על אף הכל ירצו בני ישראל לעלות לארץ, בודאי יקבלו שכר גדול על כך. אולם האמת היא שכל זה היה מעצת היצר, כמו שהוכיח סופו על תחילתו, שע"י שהוציאו דיבה על הארץ כלל לא רצו בני ישראל להכנס אליה. לאור האמור, מיושבים הדקדוקים בדברי הגמ' כמין חומר. שבאמת את כוונתם להוציא דיבה על הארץ פירשו המרגלים כבר בתחילת מסעם, אלא שאז היו "רוממות א-ל בגרונם" לומר שמקיימים בכך מצוה, ורק כשחזרו למדבר התברר שכל זה מעצת היצר הרע היה. לכן, התפלל כלב להנצל מ"עצת" המרגלים, שבזמן התפילה לא היה בזה עדיין "חטא" כי אם רק עצה רעה. כעת, נוכל גם להבין איך הצליחה התפילה להציל את יהושע וכלב אף שהבחירה היא בידי אדם. כי הסיבה שיראת שמים אינה בידי שמים, היא כדי שיהיה שכר לאדם על כך שהצליח להתגבר על יצרו, ואם משמים יצילוהו מהחטא- לא יגיע לו כל שכר על כך. אמנם כל זה שייך בדבר שמפורסם לחטא, שאז נתונה הבחירה בידי האדם לאזור כגיבור חלציו, ולא להכנע ליצר המפתהו לנטות לדרכים עקלקלות. אך, כשמדובר בסוג של יצר שמטעה את האדם לומר לו שהוא מקיים מצוה במעשיו, בודאי שצריך סיוע ממרומים להנצל ממנו, שהרי ללא עזרה משמים עלול האדם לחשוב שהוא בעצם הולך לעשות מעשה טוב ולא ינסה בכלל להימנע ממנו.
י"ב. “ויעלו בנגב ויבא עד חברון” פרשת שלח
דברי גמרא הללו הם מוקשים ביותר. ראשית, מנין ידע כלב שבכוונת המרגלים להוציא דיבה על ארץ ישראל, והלא הם לא דברו עליה סרה אלא לאחר שחזרו מלתור אותה. דבר נוסף יש לדייק בלשון הגמרא, שכלב התפלל להנצל מ”עצת” מרגלים, והרי היה עליו להתפלל להנצל מ”חטא” המרגלים, וכי עצה היתה להם בדבר? ובעיקר צריך להבין, כיצד יכולה היתה התפילה להצילו מחטא המרגלים, והלא הברירה אם לחטוא או לא, נתונה בידי האדם ולא בידי שמים, כמו שאמרו חז”ל “הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים”!

וכן יוקשה גם על תפילתו של משה על יהושע, “י’ה יושיעך מעצת מרגלים”, איך תועיל התפילה להציל את יהושע מהחטא, הרי הדבר היה תלוי בבחירתו החופשית של יהושע? כדי לישב כל זאת, נקדים שאלה נוספת: ידוע שהמרגלים היו נשיאי העדה והתורה העידה עליהם ש”כולם אנשים”, דהיינו צדיקים וגדולי ישראל, כיצד א”כ יתכן שיכשלו בעוון חמור כ”כ? ונראה לבאר, שהמרגלים סברו שאם בני ישראל יכנסו לארץ בידיעה שהיא ארץ זבת חלב ודבש לא יקבלו על זה שכר גדול כל כך, כיון שלהנאתם יעשו זאת, דהיתכן שיאכילו לאדם תרנגולת פטומה ויקבל תשלום על כך?! לכן, המרגלים תכננו מראש להוציא דיבת הארץ רעה, ואז, אם על אף הכל ירצו בני ישראל לעלות לארץ, בודאי יקבלו שכר גדול על כך. אולם האמת היא שכל זה היה מעצת היצר, כמו שהוכיח סופו על תחילתו, שעל-ידי שהוציאו דיבה על הארץ כלל לא רצו בני ישראל להכנס אליה.

לאור האמור, מיושבים הדקדוקים בדברי הגמרא כמין חומר. שבאמת את כוונתם להוציא דיבה על הארץ פירשו המרגלים כבר בתחילת מסעם, אלא שאז היו “רוממות א-ל בגרונם” לומר שמקיימים בכך מצווה, ורק כשחזרו למדבר התברר שכל זה מעצת היצר הרע היה. לכן, התפלל כלב להנצל מ”עצת” המרגלים, שבזמן התפילה לא היה בזה עדיין “חטא” כי אם רק עצה רעה. כעת, נוכל גם להבין איך הצליחה התפילה להציל את יהושע וכלב אף שהבחירה היא בידי אדם, כי הסיבה שיראת שמים אינה בידי שמים, היא כדי שיהיה שכר לאדם על כך שהצליח להתגבר על יצרו, ואם משמים יצילוהו מהחטא - לא יגיע לו כל שכר על כך. אמנם כל זה שייך בדבר שמפורסם לחטא, שאז נתונה הבחירה בידי האדם לאזור כגיבור חלציו, ולא להכנע ליצר המפתהו לנטות לדרכים עקלקלות. אך, כשמדובר בסוג של יצר שמטעה את האדם לומר לו שהוא מקיים מצוה במעשיו, בודאי שצריך סיוע ממרומים להנצל ממנו, שהרי  ללא  עזרה משמים עלול  האדם לחשוב שהוא בעצם  הולך לעשות מעשה טוב  ולא ינסה  בכלל להימנע ממנו.
י"ג. נחש הנחושת ועבודה-זרה פרשת חקת
“ויעש משה נחש נחֹשת וישמהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחֹשת וחי" כא, ט; בספר מלכים מסופר שחזקיהו מלך יהודה ראה שבני ישראל הופכים את נחש הנחושת שעשה משה לעבודה זרה, עמד ושברו, שלא יוכלו לעבוד אותו. הגמרא במסכת חולין מביאה את אותו מאורע ומקשה על כך:”אפשר בא אסא (המלך) ולא ביערו (את נחש הנחושת), בא יהושפט (המלך) ולא ביערו? והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום? אלא מקום הניחו לו אבותיו (של חזקיהו) להתגדר בו". ופירש רש"י שם, שאבותיו של חזקיהו הניחו לו תיקון גדול זה שיעשה בעצמו ובכך יגדל שמו, שאם את הכל יעשו האבות במה יגדל שם הבנים. ונשאלת השאלה, איך משה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו לאחר שסיים את תפקידו, והלא "איזהו חכם? הרואה את הנולד", וא"כ היה עליו לראות את העתיד ולהבין שאותו נחש יפתח פתח לרשעים להופכו לעבודה זרה. ועוד, שגם בלי לדעת שעלול לצמוח ממנו איזשהו דבר רע, ג"כ היה על משה לכתת אותו, שהרי כאשר נחש הנחושת גמר את תפקידו, שוב אין בו צורך ומה לו למשה להניחו על עמדו? ונראה לומר, שאותו נחש לימד את עם ישראל כלל חשוב מאוד, שכאשר אדם עושה תשובה, ישועתו תצמח מתוך הצרה עצמה, כמו שנאמר "וממכותיך ארפאיך" (ירמיה ל, יז), שמהמכות עצמן מכין הקב"ה רטיה לאדם. וכעין זה נאמר גם בתלמוד ירושלמי "כי מצאת את לבבו נאמן לפניך" (נחמיה ט, ח), לא נאמר ליבו אלא לבבו, ללמדנו שאף את יצר הרע הפך להיות נאמן לפני ה' יתברך. ולכן הניח משה את נחש הנחושת על עמדו, ללמד לדורות הבאים אחריו שאותו נחש שהמית את ישראל כשחטאו, הוא עצמו ריפא אותם כאשר הם שבו בתשובה. זה גם מסביר מדוע אסא ויהושפט הניחו את הנחש על מכונו, על אף שבימיהם כבר היו אנשים שעבדו בו עבודה זרה. שאותם חוטאים לא היו אלא חלק קטן מעם ישראל, וסברו אותם מלכים שעדיף שמעט יכשלו בו ולרבים הוא ילמד דרך תשובה. אך חזקיהו המלך סבר, שאפילו בשביל אותם מספר אנשים שעובדים בו עבודה זרה, ראוי לבטל אותו; ואין לנו להתחשב בתועלת שתצמח לאחרים כל עוד נכשלים בו בני אדם, ולכן כתת את נחש הנחושת.
י"ד. "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה..." ז, יב פרשת עקב
כוח מיוחד יש לו ליצר הרע, בו הוא מסוגל להכשיל כל אדם באשר הוא. הכוונה היא לכוח המושך את האדם לעבירות הללו שאדם דש בעקביו, כי היצר יודע שלא כל אדם יהיה נכשל בעוונות החמורים, לכן לקח לעצמו 'תפקיד' להכשילו לפחות בעוונות שנראים לעיני אדם כקלות, ואינו מרגיש בחומרתם, ואכן, אין נקי מהם. בניגוד למה שנראה בהשקפה ראשונה, הרי העבירות שאדם דש בעקביו, הנם עברות חמורות ביותר. כגון עוון לשון-הרע השקול כנגד שלוש עוונות החמורות שבתורה – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. כמו-כן עוון מידות רעות, אשר אינן מפורשות בתורה, אבל חכמינו ז"ל השוו אותן לעבירות החמורות ביותר: המתגאה כעובד עבודה זרה (סוטה ד); המתכעס כעובד עבודה זרה (זוה"ק א כז); המלבין פני חברו כאילו שופך דמים ועוד כיוצא בהם. עבירות אלו מסומלות כ"עקב", שהאדם דורך עליו. ומשום כך אמר הקב"ה לנחש – שהוא היצר הרע של האדם, "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב", כי כל אדם מצוי להיכשל בעוונות ה'עקב'. וכן אמר דוד המלך "למה אירא בימי רע עוון עקבי יסובני" (תהלים מט, ו). בזה נראה להסביר את אחד המעשיות המופלאים של האמורא רבה בר בר חנא שהובאה במסכת בבא-בתרא, ומסופר שם, כי האמורא ביקש מסוחר ישמעאלי שהלך בדרך המדבר, להראות לו את הר סיני: "תא אחוי לי טורא דסיני (בוא והראה לי את הר סיני), הלכנו, וראיתי שההר מסובב בעקרבים, והעקרבים עמדו והיו גדולים כמו אתונות-חמור לבנות". והדברים סתומים וחתומים לכל קורא. ונראה שזו משמעות המאמר וכוונתו: ה'עקרבי' הם עוונות העקב (כאשר נוריד את אות ה'ר' יתקבל 'עקבי'), ועוונות הללו הולכים סביב ל'הר סיני' – הם בעלי תורה תלמידי חכמים הנקראים 'סיני' בלשון הגמרא (הוריות יד). האמורא ראה את 'הר סיני', מקום קבלת התורה ששם נתחייבו ישראל בכל הקלות והחמורות, אך כמו עקרבים קטנים, קיימים כוחות יצר הרע המכשילים את האדם בעוונות קלות, אבל לבסוף מתגלה שהנזק שלהם גדול ביותר, כמו 'חמרי חיוורתי', אתונות לבנות, 'חמרי' מלשון 'חמורות', עבירות חמורות. כי היצר אינו בא להכשיל את בעלי התורה ולהחטיאם בעוונות הידועות כחמורות, אלא הקליפה סובבת את האדם להכשילו בחטאים 'קטנים', כאשר באמת משמעות העוון חמורה עד מאוד, כעבירות הקשות שבתורה, כמו עבודה זרה שפיכות דמים.
ט"ו. "ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו ופנית בבקר והלכת לאהליך" טז, ז פרשת ראה
העולם הזה הוא ה"פרוזדור" ודרך המבוא להגיע לתכלית, הוא ה"טרקלין", העולם הבא. לא באנו לעולם כדי להשקיע את חיינו כאן ועכשיו, כל החיים הם הכנה ארוכה לחיים האמיתיים. בלידת  האדם והתבגרותו המעטה הוא מתחיל להכיר את תפקיד ה"הכנה" המוטלת עליו. הצעירים והנערים לומדים ולומדים כדי להשתלם בענייניהם, מובן שעיקר  כוונתנו אינה ללמודי מקצוע כי אם לתלמוד התורה הקדושה, ככל שיגביר מאמצים והשתדלות לקנות דרכי חכמה בגיל צעיר כאשר לבו פניו מכל תרדה, כך יעשה חיל בהצלחתו משך כל ימי   חייו, ובפרט לזמן התכלית – העולם הבא. כך פירש הרב "עומר השכחה" את מאמר הגמרא בבבא מציעא (קז): "תנו רבנן שלשה עשר דברים נאמרו ב'פת שחרית': מצלת מן החמה, ומן הצינה, ומן הזיקין, ומן המזיקים, ומחכימת פתי, וזוכה בדין, ללמוד תורה, וללמד, ודבריו נשמעים, ותלמודו מתקיים בידו, ואין בשרו מעלה הבל, ונזקק לאשתו ואינו מתאווה לאשה אחרת, והורגת כינה שבבני מעיים, ויש אומרים אף מוציא את הקנאה ומכניס את האהבה". עד כאן. והגאון הרב הנ"ל עמד על מאמר זה, שהרי קשה לנו להבין פשר המעלה המופלגת כל כך בעבור אכילת פת שחרית. מילא, העניינים הגשמיים ניתן לומר כי מדובר בסגולה בריאותית גרידא, אולם כמה מהדברים הם דברים רוחניים מובהקים זוכה בדין, ללמוד וללמד,ותלמודו מתקיים בידו-מדוע ולמה זוכה לכל זאת?! וביאר זאת לפי פירושו של אחד מהראשונים, הכותב כי "פת שחרית" מרמז על לימוד התורה בזמן הילדות, בעוד האדם צעיר. כידוע התורה נקראת בכמה מקומות "לחם", וגם "פת" בגימטרייה תלמוד (=480), ובאוחז 'כי הוא מוגן  מנסיונות עבירה אסורות. והורגת כינה שבבני מעיים'- שיהיה אוכל לשובע נפשו במידה המותרת. ועל הכל 'ומכנסת את האהבה ומוציאה ל להפליג בשבח העוסקים בתורה ובתלמוד בשחרית ימיהם, שאז גדולה מעלת התורה באופן מיוחד וסגולתה להגן ולהציל על לומדיה. מכל פגעים ומקרים רעים. ובדרך זו הולך ומפרש את כל שלשה עשה הדברים שנאמרו בפת שחרית- בלימוד התורה כשהוא צעיר- התורה מצילה אותו 'מן החמה, ומן הצינה, ומן הזיקין, הלא הם המאורעות המתרגשות על האדם בתקופת חיו, 'ומן המזיקים' המפריעים ללימוד התורה, 'ומחימת פתי' כאמור " עדות ה' נאמנה מחכימת פתי". 'וזוכה בדין', שיודע לסדר טענותיו ודרכי לימודו היטב 'וזוכה ללמוד וללמד'- זוכה ומזכה לאחרים. ומי ששוקע עצמו בתלמוד בימי הבחרות  'אין בשרו מעלה הבל'- אין יצרו מתגבר עליו, וממילא 'ונזקק לאשתו' את הקנאה'- היו יהיה אהוב על הבריות ואוהב אותם ואינו מתקנא בהם. עד כאן דבריו. כך נבאר גם הפסוק שלפנינו: 'ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו'-פירוש: העולם הזה הוא זמן 'הבישול' כלומר ההכנה והטרחה, ואין הוא זמן לאכילה, שהרי "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא": העולם הזה אינו עולם הגמול והשכר, כי הוא עומד ומצפה עבורנו בגן עדן ובעולם הבא. דומה עבודתנו בעולמנו כמי שטורח ומבשל בערב שבת,לכבוד יום שבת אולם מה  עושה השוטה והכסיל? בסמוך לכניסת השבת הוא נותן טעימה הגונה מהתבשילים המבהילים, ולא פעם הוא מכלה את תכולת האוכל עד כלה... ועל כך מזהירה אותנו התורה: 'ובשלת' בעולם הזה, אבל 'ואכלת' –בעולם הבא, הוא 'המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו'. בל נהיה מן העצלנים המתחילים את עבודות הבישול לכבוד שבת בערוב היום, בבהלה ובחפזון מתוך לחץ של זמן. נלמד מהזריזים שכבר בשעות הבוקר עומדים בעיצומם של ההכנות. ולזה אומר הכתוב:'ופנית בבוקר'- בזמן הבחרות,'והלכת לאוהלך'- לבית המדרש הנקרא "אוהל"...אמור מעתה, פת שחרית משובחת יותר מפת צהריים, וכל שכן מפת בין הערביים...
ט"ז. תשובה ומעשים טובים פרשת נצבים
ההכללה הזאת "תשובה ומעשים טובים" דרושה הסבר, שהרי 'מעשים טובים' הם דבר תמידי, השייך בכל עת ורגע, ואילו 'תשובה' היא מעיקרה תוצאה מהחטאים שהאדם עבר, ורק כאשר נכשל בעוון מסוים עליו לשוב בתשובה. ובכל זאת הם כלולים יחד. בנוסף על כך, יש להבין את עצם המאמר, הרי ידוע שה"תשובה" היא תוצאה ישירה של היראת שמים של האדם- יראת העונש או יראת הרוממות- ואילו מדברי הגמרא ניתן להבין כי התשובה נובעת דווקא מחכמתו של האדם; "תכלית חכמה- תשובה". נראה להסביר זאת על פי הנהגתו הידועה של רבינו סעדיה גאון ז"ל, המיוסדת על מעשה שהיה: רבי סעדיה הזדמן פעם אחת לעיר מסוימת ונתארח אצל בעל-בית מכובד. בכל יום שנשתהה בביתו הגדיל הלה לכבדו יותר ויותר. אם ביום הראשון כיבד אותו בשני סוגי תבשילים ושני סוגי פירות, הרי למחרת נתן לו שלושה סוגים מכל מין, ולאחרי יומיים נתן לו ארבעה סוגים, וכן הלאה. לתמיהתו מדוע הוא נוהג שלא כפי המקובל- כי מנהגו של עולם להמעיט בכבוד האורח מיום אל יום, השיב לו בעל הבית: ביום הראשון כיבדתי אותך כיוון ששמעתי אודות מעמדך וגדולתך, אולם בכל יום שראיתי אותך בביתי, הכרתי יותר בחשיבותך ובקדושתך, לכן לפי יתרון מעלתך שנתגלה לי מידי יום ביומו הוספתי עוד לכבד אותך מנה אחת בכפלים. כששב רבי סעדיה לביתו, בכה הרבה וגזר על עצמו ארבעים יום של צום, מתוך שביאר לתלמידיו את פשר מעשיו הללו: "עלי לעשות תשובה על אשר חטאתי בכבוד הבורא יתברך, הלא כל יום שאני לומד תורה אני מכיר בכבודו יותר ויותר, וכך אני צריך להוסיף בעבודתו ויראתו במצוות ומעשים טובים, בשיעור מרובה יותר". הווה אומר, "תכלית חכמה"- ככל שתתווסף לאדם חכמה- שיוסיף לדעת ולהכיר בגדולתו וכבודו יתברך- אותה תוספת צריכה להביא אותו לידי הכרה כי עדיין לא עבד את השי"ת כראוי, עד שההנהגה של אתמול הופכת היום ל"חטא" ממש. כך שתכלית החכמה- "תשובה ומעשים טובים", מדי יום ביומו ישוב בתשובה על היום שקדם לו, ויגביר חילו להוסיף במעשים טובים יותר מחובתו והרגלו הקדום. שתי דרגות של "תשובה" ישנן: אחת, תשובה ההופכת את הזדונות לשגגות, והשנייה 'תשובה מאהבה'- ההופכת זדונות לזכויות. אכן, רק תשובה מאהבה היא זו שמוסיפה 'מעשים טובים', כיוון שכל מה שעשה בעבר נהפך להיות "זכויות". ובכך נתחוורו לנו דברי חכמינו, כי 'תכלית תשובה-מעשים טובים',  ללמדנו כי תשובה ומעשים טובים צמודים הם והולכים יחד, כאשר ע"י תשובה מושלמת מתווספים לו עוד ועוד זכויות. מאותו הטעם , נקרא בלשון חז"ל "בעל תשובה", והכוונה, שמתדבק לתשובה ו'מוליד' זכויות ומעשים טובים, כמו שאמרו על נח- "תולדותיהם של צדיקים, מצוות ומעשים טובים".
י"ז. "ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה" לג, ז פרשת וזאת הברכה
חז"ל דרשו מ'ידיו רב לו', שהכוונה לפלפול החכמים ומשא ומתן בדברי תורה (סוטה ז). הוויכוחים התלמודיים מסומלים ב'ידים', אין לימוד בלי 'מלחמה'- היא מלחמתה של תורה. קושיות ותירוצים, שאלות ומסקנות ללא הרף, הם התענוג האמיתי של אהבת התורה אשר חכמי ולומדי התורה זוכים לה במנה גדושה. וידוע מה שמסופר בגמרא (ב"מ פד) על רבי יוחנן שלא מצא מרגוע לנפשו לאחר פטירתו של ריש לקיש חבירו-תלמידו. החכמים שלחוהו ללמוד תורה עם רבי אלעזר בן פדת שהיה יודע כמחודד וחריף. כשהחלו ללמוד והיה רבי יוחנן מחדש חידושי תורה, היה רבי אלעזר מביא לו ראיות והוכחות לסייע את דבריו. אמר לו רבי יוחנן: ראה מה ההבדל בינך לריש לקיש: כאשר הייתי מרצה לפני ריש לקיש איזה דבר חידוש, היה מקשה עלי 24 קושיות ולאחר מכן היינו משיבים 24 תירוצים וכך היו חידושי התורה מתבהרים היטב ומקבלים צורה מושלמת. לעומת זאת, אתה משתדל רק לסייע לדברי על פי ראיות שונות וכי אין אני יודע בעצמי שהנני אומר דברים נאים? שמחתם המופלגת של חכמי התורה משילובם של קושיות ופירכות במהלך לימודם נובעת מהעבודה הפשוטה שזו הדרך היחידה להגדיל תורה ולהאדירה. אפשר לומר, כי הוויכוחים ההלכתיים המסומלים בידיים נחלקים לשתי מחלקות: 'יד שמאל' מתייחסת לקושיות ושאלות, ו'יד ימין' מתכוונת לתשובות ומסקנות. ולכן אמר הכתוב 'ידיו' בלשון רבים, לרמוז על שתי הידיים- על שני המישורים המרכזיים בצורת העיסוק וההתנצחות בתלמוד. והנה, כאשר נתבונן בצורת הלימוד של תלמיד חכם מושלם, נמצא כי הוא עסוק עם ארבע זוגות ידיים של תורה: שלו, של רבו, של תלמידו ושל חברו. כך נוכל לפרש את הפסוק במשלי (כז, יז) "ברזל בברזל יחד", אשר דרשוהו חכמינו על לימוד התורה ודרכי הוויכוח: "מה ברזל זה - אחד מחדד את חברו, אף שני תלמידי חכמים מחדדים זה את זה בהלכה" (תענית ז). לפי האמור יש להוסיף עוד ולחלק את המילה יחד- ח' יד (8 ידיים), ובא לרמוז על ארבע זוגות הידיים, שהם שמונה ידיים המשלימות את הלימוד והחידוד התלמודי. אף החכמים קיבלו את הכינוי ברזל, משום שה'ברזל' רומז למידת ה'מלכות' כמובא בספרי הקבלה (יש שבעה מיני מתכת: כסף, זהב, נחושת, בדיל, עופרת, כסף, חי, ברזל. חומרי מתכת הללו מקבילים ל'שבע הספירות' הידועות בשמן: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות). הוי אומר, הברזל רומז ל'מלכות', כאשר ה'מלכים' הם כמובן תלמידי החכמים, כפי שדרשו חז"ל על הפסוק (משלי ח, טו) "בי מלכים ימלוכו" - רבנן איקרי מלכים! (גיטין סב). לימוד תורה על ידי שני חכמים, זהו 'חברותא' של מלכי עולם, הנקראים 'ברזל בברזל', שאותיותיהן לב-זר לב-זר, ללמדך שעל שני החכמים להשקיע את הלב שהוא מקור הבינה ואת זר החכמה השוכנת במוחם בעוסקם בתורה. פעמיים 'חכמה' (מצד שני תלמידי החכמים) עולים למספר 'קום' (146) כי תלמודם מתקיימת בידם, והיא קמה וגם ניצבה לעד. ופעמיים 'בינה' המקביל ל'לב', בגימטריה 'דקל' (134) כשהוא ראשי תיבות: דרור קן לה... 
י"ח. "ולזבולן אמר שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך" פרשת וזאת הברכה
שותפות זו של "יששכר וזבולון", מזכה את ה'זבולון'- תומך התורה- בשכר מופלג כאילו הוא בעצמו עסק בתלמוד התורה. ועל זה נאמר (קהלת ז,יב): "בצל החכמה בצל הכסף", על ידי הכסף שהוא מחזיק ביד-תלמיד חכם, נחשב לו כאילו הוא למד תורה. ויותר מזה מבואר בספרים, כי המחזיק ותומך ביד תלמיד חכם, אומרים לו בבית דין של מעלה: "טול שכר מסכתא פלונית ומסכתא פלונית", והוא אומר: מימי לא למדתי מסכתא! והם אומרים לו: חכם פלוני למד אותה, ואתה החזקת בידו- מעלה עליך הקדוש ברוך- הוא כאילו אתה למדתה אותה, וקח לך את שכרך! אכן: 'שמח זבולון בצאתך' לקראת השכר הגדול הטמון בעולם הבא. לפי זה ניתן לפרש את הגמרא המגילה: 'רקת' זו טבריא'. ולמה נקרא שמה רקת? שאפילו ריקנים שבה מלאים מצוות כרימון. ואפשר שהכוונה לעשירים ותומכי התורה, שהם בעצמם כאמור, אינם יודעים ללמוד אולם נחשב להם כאילו הם למדו ממצות תלמוד תורה,אך היו מחזיקים בידי תלמידי חכמים, וחשובה להם מצוותם להיות 'מלאים מצוות' - דהיינו לימוד תורה - כרימון.
א. "ארץ-ישראל נבראת תחלה וכל העולם כלו נברא לבסוף"
ב. "אם עשית מצווה, אל תבקש מתן שכרה מיד ליד"
ג. "לא יחפוץ כסיל בתבונה, כי אם בהתגלות לבו"