יום א כ"ט בתמוז
21:56
פירושים מאת משל ונמשל
א. “והתקדשתם והייתם קדֹשים כי קדוש אני" פרשת שמיני
“כי אני ה' אלֹקיכם והתקדשתם והייתם קדֹשים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרֹמש על הארץ, כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלֹקים והייתם קדֹשים כי קדוש אני" יא, מד-מה. וצריך ביאור, מדוע נכתב פעמיים הציווי של "והייתם קדושים"? יש לבאר זאת על פי משל: מעשה בחכם אחד שהיה מפורסם בצדקתו ובחכמתו, ולו בן יחיד שאותו אהב כנפשו. השקיע החכם את כל נשמתו בבן הזה, גידלו וחינכו לתפארת, עד אשר כל רואיו יעידו- יגידו כי זרע ברך ה' הוא. כל הלך לו הבן בדרכי אביו החסיד והיה מתעלה במעלות התורה והיראה לאין שיעור. ויהי היום, נפל אותו בן אהוב בשבי אנשים חטאים אשר כל דרך המוסר היתה מהם והלאה, של לדבר על מצוות התורה. החזיקו אותם חוטאים בבן היקר במשך עשר שנים תמימות, ורק לאחר כל אותם השנים עלה ביד אביו לפדותו מיד שוביו. דאג האב החסיד עד מאוד לגורל בנו, שמא חלילה למד ממעשיהם הגרועים וכל החינוך שהשקיע בו יירד לטמיון, עקב איפוא אחר התנהגות בנו השב מן השביה, וראה שלא דבק בו מאומה מן הדרך הקלוקלת של שוביו, אך דא עקא שבמשך שנות השביה שכח הבן גם את החינוך הכשר שינק בבית אביו, ובכך הפך למעשה לכלי ריק, התורה והמצוות שהיו לחם חוקו עד היום שנשבה- אף הן אבדו לו. אמר לו אביו החכם: הן יודע אתה כמה ממון השקעתי לפדותך מבין החוטאים הללו ובכמה טורח עלה הדבר בידי, אמנם שמח אני שלא למדת ממעשיהם אך כל עוד שאינני רואה אותך חוזר ללכת בדרך בה חונכת בעבר- אין שמחתי שלמה, כי אתה הלא בני יחידי, וחפץ אני ששמי יתכבד בכך שהבריות יביטו בך ויאמרו, ראו את אותו צדיק, הוא בנו של החכם וראוי הוא להקרא בנו, אך אם לא תלך בדרכי התורה אינך ראוי להקרא בני. ע"כ המשל. והנמשל: הקב"ה אומר לכלל ישראל בצאתם ממצרים, אמנם נחת רוח עשיתם לי בכך שהייתם גדורים מן העבירות אף כאשר הייתם בתוך טומאת מצרים, אך כדי שתהיו ראויים שיקרא שמי עליכם, צריכים אתם גם לקיים מצוות בפועל, ולא רק להמנע מעבירות המצרים, כלומר: לא מספיק שהנכם בדרך של "סור מרע", עליכם גם לאחוז בדרך הקודש של "עשה טוב". על פי זה נוכל להבין את כפילות לשון הפסוק, בתחילה הקב"ה דורש מכלל ישראל "והתקדשתם", כלומר טהרו עצמכם מן הטומאה- סורו מרע, ולאחר מכן "והייתם קדושים"- עליכם להיות קדושים בפועל- עשו טוב. והסיבה לשתי הדרישות הללו היא: “כי קדוש אני"- מכיון שהקב"ה קדוש יקרא גם בני ישראל צריכים להיות קדושים, כדי שיהיו ראוים להקרא בניו. והתורה מבארת:”ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ" וכו', זהו החלק של סור מרע, אך בכך בלבד אין עדיין נחת רוח שלמה לפני הקב"ה "כי אני ה' אלקיכם המעלה אתכם מארץ מצרים"- הסיבה שהעלתי אתכם מארץ מצרים היתה כדי "להיות לכם לאלקים", שיקרא שמי עליכם, ודבר זה יכול להתבצע רק אם תקיימו את המשך הפסוק:”והייתם קדושים!”.
ב. "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" לא', ח' פרשת מטות
יש להבין, איזה תועלת תצמח לנו מכך שנדע  שהרגו את בלעם? דבר נוסף יש לשאול: מדוע באמת נהרג במיתה משונה וקשה  כזו, האם לא היה ראוי שתתגשם משאלתו שביקש "ותהי אחריתי כמוהו" לאחר שזכה ובירך את ישראל? כדי להבין הדברים דבר דבור על אופניו, נקדים לכך משל: מעשה באיש אחד בור ועם הארץ, אשר לא שיג ולא שיח לו עם כל דבר שבקדושה, מימיו לא הלך לבית–הכנסת, ואם כבר הלך- הגיע כאשר אחזו הקהל באמצע התפילה. לימים נשא אותו אדם אשה משכלת על דבר ה', ממדינה אחרת, וילך לגור בארצה. בשבת הראשונה לשהותו בארצה של אשתו החליט בדעתו שראיו לו להשכים וללכת לבית- הכנסת, לכבוד השבת הראשונה שבה הוא שוהה בעיר ההיא. הלך האיש לבית-הכנסת והגיע כאשר התחילו הקהל לומר הפסוקים "ה' מלך" וגו', וכמנהג בני ספרד - קמו כל הציבור על רגליהם כשאמרו תיבות אלו, הביט האיש סביבותיו כמנסה להבין על מה ולמה קמו כל העם על רגליו, ולא מצא שום סיבה הנראית לעין, הסיק אותו עם הארץ בליבו: אין זאת אלא שלכבודי קמו, מכירים הם בערכי והחליטו לחלוק לי כבוד. מדושן עונג פסע לו האיש מעדנות עד לכותל המזרח, והתיישב לו ב... בכסאו של רב העיר, כיאה לאדם מכובד שכמותו. והנה אך התיישב לו על הכסא, גמרו הקהל לומר את פסוקי "ה' מלך" והתיישבו גם הם איש במקומו. אם עד עכשיו היה איזשהו ספק בליבו של האיש אם באמת קמו הקהל לכבודו,כעת הוא-כבר היה בטוח בכך, הלא כל הקהל קמו כשהוא נכנס והתיישבו כאשר ישב על כסאו, לא תתכן סיבה אחרת לקימתם ולשבתם אלא לכבודי- חשב האיש. לא עברו אלא רגעים מועטים ורב העיר נכנס לבית הכנסת, מיד ניגש השמש לאותו יהודי  ואמר לו שימחל בבקשה ויפנה את כס הרב, סר וזועף קם האיש מהכסא המכובד והלך אחר השמש, השמש הוביל אותו אל המקום המתאים לו,אי שם בירכתיים. הביט אותו אדם סביבותיו וראה כיצד רב העיר נכנס לבית הכנסת, והנה, לרב לא חלקו כבוד כל-כך גדול כמו שחלקו לו, כאשר הוא נכנס לבית הכנסת  קמו כל הקהל כאיש אחד על רגליו ואילו לרב- קמו רק האנשים שהרב עמד בסמוך אליהם, את חרונו של אותו  האיש לא ניתן לתאר במילים, כיצד זה העיז אותו שמש עז פנים להתחצף אליו כל –כך, והלא בעיני כל בני המקום הוא גדול בהרבה מהרב, וכיצד זה את הרב מושיב השמש בכותל המזרחי ואותו בסוף מערב. חזר האיש לביתו וסיפר לאשתו את כל אשר קרהו, איך שכל הקהל יצא מגדרו לכבד אותו ואיך השמש זלזל בו לעיני כל מעריציו, הוא כבר שקל לצוות ל'קהל עדתו' לפטר את השמש ממשרתו... אשתו שפיקחית היתה, שאלתו בחכמה: כאשר השמש הוביל אותך לכותל מערב, האם גם אז קמו כל הקהל על רגליו לכבודך? חשב האיש קמעה וענה לה: אכן, לא קמו, אינני מבין מדוע באמת, מה ההבדל בין כניסתי לבית הכנסת להליכתי לכותל מערב? אז אמרה לו האשה, אין זאת אלא שלא לכבודך קמו כל הקהל שנכנסת, אלא שבסדר התפילה אחזו בפסוקי "ה' מלך" והיו צריכים לעמוד, ועד שהגעת למקומך סיימו הפסוקים ולכן חזרו והתיישבו, אכן סיכמה האשה את דבריה- הוכיח סופך על תחילתך,שלא לכבודך קמו אלא לכבוד  התפילה.

כך גם נפרש בעיינינו, בלעם סבור היה שחשוב הוא כמשה רבינו עליו השלום- על משה נכתבו פרשות בתורה, וגם על בלעם נכתבה פרשת "מה טובו אהליך יעקב",אך התורה סתרה את טענתו בגלותה באיזה דרך בזויה נהרג בלעם, ואף ברכותיו על עצמו לא התקימו, שהוא איחל לעצמו שיהא אחריתו כאחרית ישראל, אך למעשה ישראל- עושה חיל ואילו את בלעם הרגו לפי חרב. ובכך כאמור, הוכיח סופו של בלעם  על תחילתו, שלא לכבודו הניחו לו פרשה שלימה בתורה, אלא לכבודם של ישראל, לומר שגם נביאי אומות העולם מודים בעוצם הכבוד והמעלות שינחלו ישראל באחרית הימים.
א. "הבוסר הוא אבי כל בשל"
ב. "אוי להם לבני האדם שהן מעידין מה שאינן רואין"
ג. "עזור לאדם לפני שלא יהיה למי לעזור"