"לא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע"

"לא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קדֶשׁ לא יִגָּאֵל"; כדי לפרש הפסוק נקדים לבאר, שכאשר ברא הקב"ה את האדם, ברא אותו כעבד לאחד משני אדונים, היצר הטוב והיצר הרע. והבחירה נתונה לכל אדם ואדם לבחור לאיזה מהאדונים ברצונו להשתעבד, האם לאדון שיורהו ללכת בדרך התורה והמצוות או חלילה לזה שיסיתו מדרך הישר לדרכים עקלקלות;

וכן כתוב: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע... ובחרת בחיים", כלומר בידך האפשרות לבחור אם להשתעבד לאדון שיזכה אותך בחיים נצחיים או חלילה להשתעבד למי שיגרום למותך, וכעצה טובה מייעצת התורה לאדם לבחור בטוב, אך הבחירה כאמור נשארת תמיד בידי האדם.

וקיימים שלושה סוגי אנשים:

ישנם את הצדיקים הגמורים שבחרו בחירה מוחלטת להשתעבד ליצר הטוב ואינם נשמעים כלל לעצת היצר הרע.

מאידך, ישנם את הרשעים הגמורים אשר מתעלמים לחלוטין מקיומו של היצר הטוב וכל מחשבות ליבם – רק רע כל היום.

ויש גם את ה'בינוניים', אלו שפוסחים על שני הסעיפים, לעיתים נשמעים ליצרם הטוב ולעיתים גוברת ידו של היצר הרע.

וברור שאת הנחת רוח הגדולה ביותר לפני הבורא עושים הצדיקים הגמורים, שקנו כאדון לעצמם רק את היצר הטוב, אך הבינוניים, וכל שכן הרשעים, אין דרכם רצויה לפני הבורא ב"ה.

ומה טוב ומה נעים לפי הקדמה זו לפרש את דברי הפסוק: "לא יבקר בין טוב לרע" – 'יבקר' הוא מלשון 'הפקר' שכידוע האות ב' ופ' מתחלפים, כמו שפירשו המפרשים את לשון המשנה במסכת פאה (ו, א) שנאמר בה "הבקר לעניים" במקום "הפקר לעניים". וכן הוא גם בתרגום אונקלוס על הפסוק "והשביעית תשמטנה ונטשתה" 'תשמטון יתה ותבקרון יתה'.

כלומר, לא יטוש ויפקיר את נפשו לשוטט בין הטוב והרע, לפסוח על שני הסעיפים ולהיות עבד לשני אדונים, וכל שכן ש"לא ימירנו" – לא ימיר לחלוטין את היצר הטוב ביצר הרע, ואם חלילה "המר" – כבר המיר את הטוב ברע ובחר לעצמו את דרך הרשעים הגמורים, מלמדתנו התורה שעדיין יש לו תקנה – "ימירנו" יחזור וימיר את היצר הרע ביצר הטוב וישוב בתשובה מחטאיו ויסלח לו.

ואם אכן ישוב בתשובה שלמה יזכה למה שנאמר בהמשך הפסוק "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" – אף 'תמורתו' – יצרו הרע, גם הוא יהפך לכלי קודש, שהטבעים הרעים עצמם יסייעו בעדו לעבודת ה', כאשר ישכיל לדעת לנתב את תאוותיו לדברים רוחניים, כמו שמצאנו אצל אברהם אבינו ע"ה שנאמר בו "ומצאת את לבבו נאמן לפניך" (נחמיה ט, ח) – 'ליבו' לא נאמר, אלא 'לבבו', ששני היצרים שבלבו נעשו נאמנים לפני הקב"ה.

אך מזהירה התורה את האדם ואומרת: "לא יגאל" – עליו לשמור על עצמו שמירה מעולה לבל ישוב להרשיע ויתלכלך בעוונותיו כמו שהיה לפני שחזר בתשובה. "יגאל" יתפרש לפי דרכנו, מלשון לכלוך ומיאוס, כמו "נגואלו בדם" (ישעיה נט, ג).