"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל"

לא מצינו בכל המקרא שמשה ידבר 'אל כל ישראל' כאחד וכי אפשר שיוכל לדבר עם ס' רבוא איש בפעם אחד? ולא מצינו לשון זה בכל המקרא כ"א כאן ובפר' הקהל שנאמר (דברים לא.יא) "תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם", ואמרו רז"ל (סוטה מא.) שהיה קורא המלך מן אלה הדברים והלאה, כי בודאי יש יחוס ודמיון ביניהם כי בכל התורה נאמר "בְנֵי יִשְׂרָאֵל" וכאן נאמר "יִשְׂרָאֵל" וכי אל ישראל דבר והלא אל בני-ישראל דבר כל דבריו.

והנה קרוב לשמוע שבכמה מקומות שמזכיר "בְנֵי יִשְׂרָאֵל", הוא מדבר בכלל ההמון עם כי כולם בני ישראל המה, אבל במקום שמזכיר "יִשְׂרָאֵל" הוא מדבר עם הגדולים שבישראל אשר כל אחד בשם ישראל סבא יכונה ודומה לו. ולפי שגדולי ישראל עליהם מוטל להוכיח את העם, ואם לא יוכיחום אזי אשמת העם תלויה בהם, על-כן זרזם משה ע"ז, יען שאין להם מקום לפטור מן העונש באמרם שגלוי לנו שאין התוכחה מועלת כי לא תועיל התוכחה לעם קשה עורף, לפי שאם לפניו ית' גלוי לפניהם מי גלוי.

וכן האשימם הנביא באמרו (ירמיה ב.ח) "וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ". שתלו העדר התוכחה בטענת שלא יועיל להם כי לא אבו שמוע, וזה באמת אינו טענה כי על-כל-פנים המוכיח יעשה את שלו. ומכל-מקום למד אותם דרך התוכחה כי כל מוכיח הרוצה שיהיו דבריו נשמעים ולא יבעטו בתוכחתו - אז יוכיחם ברמז ולא בפירוש, באופן שלא יבין דבריו כ"א זה המרגיש בעצמו כי הוא זה האיש, אבל בתוכחת מגולה מסתמא יבעט.

לכך אמר הקב"ה למשה שיקרא התורה הזאת המה הדברי מוסר שבפר' זו והמה נגד כל ישראל, כי כל תוכחה היא דברים קשים המתנגדים אל כל ישראל, ויקרא אותם באזניהם, היינו ברמז שדומה למדבר בלחישה באופן שלא יכנס כ"א באזני זה היודע בעצמו שהוא חייב בדבר. וזהו הרמז "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" הגדולים אשר בשם ישראל יכונו, ומה דבר להם היינו במדבר בערבה וגו'? ממני תראו וכן תעשו להוכיח ברמז כי זה סבה גדולה לקבלת התוכחה.