"וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר" (כא, טז);
לפי מה שאמרו בתלמוד (מגילה י') שכל מקום שכתוב "וְהָיָה" זהו לשון שמחה, יש לשאול מה מקום שמחה כאן כשאדם נפטר ומוריש לבניו את ממונו?
ברם, יש לומר כי דברה התורה באדם שמוריש לבניו נכסים שבאו לו בהיתר ולא מגזל, כמו שאומר הכתוב "אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ" מתוך עמל כפיו.
לכן כתוב "והיה" ששמחה היא להוריש ממון של היתר, משום שבכסף כזה יש הצלחה, אך כשהממון בא לידי היורשים באיסור מענישים את האב על כך וגם בניו יענשו שמשתמשים בגזל.
למרות ששלמה המלך יכל ליהנות מכל חיי העולם הזה, וכסף וזהב ומעדנים לא חסרו לו, אמר: "הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל". אם הוא אמר כך, בוודאי שהאמת כן.
והוא דיבר כנגד כל חיי האדם בעולם הזה כמו שכתוב "ואם בגבורות שמונים שנה" וזה רמוז בפסוק: "הבל" גימטריא קטנה עשר, "הכל הבל" - עוד עשר, ו"הבלים", מיעוט רבים שניים הרי עשרים, סך הכל ארבעים. ובסוף קהלת, שלמה המלך שוב אומר "הבל הבלים הכל הבל", הרי יחד שמונים כנגד שנות חיי האדם. לומר לך, שכל חיי האדם הבל, מלבד תורה ומצוות שהם דברים הרוחניים המחיים את האדם לעולם ועד.
コメント