"אִישׁ צַדִּיק תָּמִים"

זו הדגשה יוצאת דופן: “צדיק תמים”. היינו, נוסף על היותו צדיק סתם, הגיעה דרגתו אף יותר מכך, וזכה להקרא "צַדִּיק תָּמִים". מה כוונת ההדגשה? אמרו חז”ל בגמרא מגילה (כט): “כל מי שיש לו גאווה ויהירות הרי זה בעל מום” מכאן נראה כי התמימות הדרושה לצדיק, היא כדי שלא יהא ח”ו בגדר “בעל מום” מחמת הגאווה.

וכשאנו עוסקים בניסיון הגאווה, עניין זה אכן מהווה ניסיון כפול ומכופל בקרב הצדיקים, המלאים התורה ובמצוות, ויש להם בהחלט מעלות טובות העלולים להכניס בהם תחושת גבהות וגאות. כך שהמלחמה ביצר הגאווה, כמה שהיא קשה לאנשים פשוטים, היא פחות קלה לצדיקים ומושלמים. עליהם לדכא את יצר הגאווה, שלא יהיו נחשבים חס ושלום “בעלי מום” כהגדרת חז”ל. הוא אשר בא הפסוק ללמדנו, שאע”פ שכבר כינה אותו הקב”ה “צדיק”, ואין לך “הסכמה” גדולה מזו על רום מעלתו הנשגבה של נח, עם כל זאת עדיין נשאר נח “תמים” ממום הגאווה.

בהמשך, מפרש הכתוב היאך הצליח נח להשאר “תמים” על אף מעלותיו המופלגות: “אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ”, תחושתו התמידית הייתה כי הוא עדיין רחוק מהשלמות הרצויה בעבודתו ובתיקון מידותיו. משום כך חש תמיד שעליו להתהלך, דהיינו לעשות צעדים אחרי צעדים, על מנת להתקרב אל האלוקים ביתר שאת. רק מתוך מצב התקדמות אינסופי זה, חסך מעצמו את תחושת הגאווה הפסולה, ובד בבד השתלם בקיום חובתו בעולמו.