סדרת "וארא" פותחת בשני פסוקים רבי-משמעות, אשר כובד משקלם ניראה בעליל בדברי ה' אל משה, ובהם מגלה ה' למשה-רבנו את ענין שני שמותיו-כינוייו, השם 'שַׁדַּי' בו נודע ה' לאבות, ושם הוי"ה בן ארבע האותיות שבמעמד זה נעשה מודע למשה-רבנו ובאמצעותו גם לישראל.
שמות אלה מבטאים את ההבדל בין הכרת ה' של אבותינו אברהם יצחק ויעקב, לבין הכרת ה' לה זוכים כעת משה וישראל, ובעולם החשיבה הדתית בישראל במשך דורות על דורות, נאמרו ונהגו משמעויותיהם של שמות אלה דברים הרבה, ואף על פי כן משעה שניתנה תורה לישראל ועד היום, אין אנו יורדים לעומק משמעותם.
כבר בפסוק הפותח את סדרת "וארא" מופיעים שני כינויים הנקראים שמות-הקודש: "וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֶל משֶׁה וַיאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְ-ה-וָ-ה" (ו, ב). מקובל וידוע בפרשנות המסורתית, כי הכינוי 'אלוהים' מציין את מידת-הדין, ואילו שם הוי"ה מציין את מידת-הרחמים, ונמצא כי תחילת הדברים אל משה קשים היו.
ועל כך אומר "מדרש תנחומא": 'מכאן אתה למד שנטל משה את הדין שלא להיכנס לארץ'. כלומר עוד בטרם החל משה-רבנו בשליחותו, כבר נגזר עליו שלא יכנס לארץ, והמדרש מציין כי משה מקבל עליו גורל קשה זה, להתחיל באותה שליחות עצומה, מבלי לזכות לראות בפריה, ולכן תחילה נאמר: "וידבר אלהים אל-משה" שזוהי כאמור מידת-הדין, ורק לאחר מכן "ויאמר אליו אני י-ה-ו-ה", משמע כלפי משה מתיחס השם במידת הדין, ואילו בענין השליחות לגאולת ישראל והכנסתם לארץ מתנהג ה' במידת הרחמים, ודבר זה נאמר כמובן לא לגנותו של משה כי אם לרמתו, וגדולתו אינה באה לו מתוך רחמי ה' אלא באה לו בדין, משום שרק הוא ראוי לכך.
על אותו פסוק עצמו הפותח בכינוי אלוהים ומסתיים בשם הוי"ה, מוצאים אנו הרצאה גדולה במדרש הלכה על ספר "שמות" – ב"מכילתא", בה מדברים עשרה מגדולי התנאים: ר' שמעון בר יוחאי, ר' אליעזר בן-הורקנוס, ר' יהושע בן-חנניה, ר' שמעון בן-נתנאל, ר' יהודה, ר' נחמיה, ר' יוסי, ר' טרפון, ר' יהושע בן-קורחה ור' עקיבא, בני הדור שלאחר החורבן, תלמידי ר' יוחנן בן-זכאי, כולם ממניחי היסוד של עולם המישנה שהיא התורה שבעל-פה.
כל אחד מחכמים אלה דורש את פסוק פתיחה ב"וארא" על פי דרכו, בניסוחים ובסגנונות שונים, אולם כולם במשמעות אחת, שהקדוש ברוך-הוא גוער במשה, על סירובו או היסוסיו לקבל על עצמו את השליחות ואת המשימה הגדולה של גאולת ישראל, ומכאן הלשון הקשה: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה"; ואילו הקדוש רוצה בגאולתם של ישראל, ומכאן הסיום בלשון החסד והרחמים: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְ-ה-וָ-ה". לפיכך נגזר על משה שלא יכנס לארץ, ומכאן מוסר-השכל לכל אדם המקבל על עצמו מנהיגות, שעליו לנהוג במונהגיו לא במידת הדין כי אם במידת החסד והרחמים.
בסדרת "לך-לך" כבר עמדו על השם "שַׁדַּי", בהקשר לברית-המילה בה נאמר לאברהם: "וַיאמֶר אֵלָיו אֲנִי-אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (יז, א), ונאמר כי משמעות כינוי זה סתומה, ועמדו על המשמעויות שהמפרשים וההוגים השונים מוצאים ומגלים בו. ראוי שניתן דעתנו מה משמעותה של הבחנה זו שעושה המקרא בין אותו כינוי שנודע לאבות לבין השם שנודע כעת לישראל, ונציין כי כבר בפתיחת הסדרה מדגיש הפסוק במפורש, שהאבות לא הכירו כלל את שם הוי"ה כנאמר: "וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקב בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי י-ה-ו-ה, לא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (ו, ג), ואנו יודעים כבר מסדרת "שמות", כי יש קשר עמוק בין שם הוי"ה לבין "אהיה" שנאמר למשה במעמד הסנה. נחזור ונציין כי השם "שַׁדַּי" רווח בעיקר בחומש "בראשית", בענין מעמדם של האבות לפני ה', וברור מן ההקשר שהוא מתיחס לאלוהים שעדיין לא נתגלה בעולם, ורק יחידי סגולה כאבות מכירים אותו.
Комментарии